1. רקע עובדתי:

א. בשנת 1992 התובעת רכשה דירה שהנתבעת בנתה.

אין מחלוקת על כך שבעת הרכישה דובר בדירה בת 4.5 חדרים, וניתן היתר לבניית הדירה סמוך לאחר שהתובעת רכשה את דירתה.

ב. במשך תקופת הבניה התובעת, ואחרים שרכשו דירות מהנתבעת באותו פרוייקט, בקשה לממש אחוזי בניה נוספים והתווספו לשטח הבניה 2 חדרים נוספים בשטח של כ-25 מ"ר.

ג. היה מוסכם בין בעלי הדין כי על התבעת לדאוג להגשת תכונית שינויים ולקבל היתר לגבי תוספת הבניה. כמו כן, אין מחלוקת שהנתבעת לא נתנה התחייבות מפורשת להשיג את ההיתר תוך זמן ספציפי.

ד. ב-26.2.03 בקרו פקחים מהרשות המקומית בדירת התובעת ומצאו "שטח מגורים של כ-25 ממ"ר בקומה א' ללא היתר".

בעת הביקור התובעת מסרה הודעה למפקחים וממנה למדים שלפי גרסתה "לפני חודש הקבלן שלח אלי תכניות לגבי אישור 25 ממ"ר... הובטח לנו על ידי הקבלן יוגשו בקשות להיתר".

ה. הוגש כתב אישום נגד התובעת בתיק עמק 20293/03 (אשר רק העמוד הראשון צורף לכתב התביעה). אך ניתן ללמוד ממנו שדובר באישום בגין העדר היתר לאותם 25 ממ"ר.

התובעת פנתה לעורך דין על מנת לקבל יעוץ ועזרה בניהול ההליך הפלילי ובשנת 2005 שלמה 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כשכ"ט.

ו. בדיון שהתנהל בב"ש 6380/05 (לא בכתב האישום האמור אם כי בבקשה לצו הריסה) ביום 10.10.05. בהסכמת הצדדים הבקשה נמחקה משום שבינתיים הוצא היתר לבניה נשוא הבקשה" (פרוט' שורה 10). אולם על פי ההסדר התובעת חויבה לשלם 5,000 ₪ הוצאות הבקשה ב-15 תשלומים.

2. עתירת התובע:

א. על בסיס העובדות המפורטות דלעיל התובעת עותרת לסכומים הבאים:

הוצאות המשפטיות 11,700 ₪.

הוצאות המשפט שנפסקו 5,000 ₪.

הפסד 5 ימי עבודה 2,500 ₪.

הוצאות שונות 500 ₪.

עוגמת נפש 2,500 ₪.

סה"כ 22,200 ₪.

ריבית והצמדה עד 31.3.12 – 8,081 ₪

30,281 ₪

לטענת התובעת הנתבעת הפרה את ההסכם עמה בכך שלא דאגה לקבל היתר לתוספת בניה תוך זמן סביר – אלא סחבו את הטיפול ורק כתוצאה מכך היא נאלצה לשלם את ההוצאות לעורך דין וכל יתר הסכומים שמפורטים בכתב התביעה.

3. עמדת הנתבעת:

א. הנתבעת מלינה על האחור הרב בהגשת התביעה, הרי הפסדיה של התובעת היו ידועים לה כבר ב-2005 ואין סיבה ברורה מדוע המתינה למאי 2012 להגיש את תביעתה. אם לא דובר בהתיישנות, יש שהוי בלתי סביר.

ב. בניגוד לרושם שעולה מתוכן כתב התביעה, התובעת ידעה היטב שתוספת הבניה בוצעה ללא היתר. כמו כן היה ברור לתובעת שאין הנתבעת מתחייבת להשיג את ההיתר לתוספת הבניה במועד ספציפי.

הנתבעת טוענת שהיא פעלה בצורה סבירה. ב-10.1.03 כ-8 חודשים לפני הגשת כתב האישום ולפני ביקור הפקחים אצל התובעת אשר מהנדס המועצה המקומית את תוכנית ההיתר שהוגשה על ידי הנתבעת בגין תוספת הבניה וביום 20.2.03 חצי שנה לפני הגשת כתב האישום התוכנית הוגשה לאישור המנהל, שניתנה ביום 4.5.03.

לכן, לטענת הנתבעת, היא עשתה כל מה שהמוטל עליה בטרם הגשת כתב האישום – ולכן הגשתה הייתה מיותרת. עורך דין שידע את עניינו היה דואג להוציא את התובעת ללא תשלום הוצאות.

4. דיון והחלטה

החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד ולהלן הנימוקים לכך:

1. הייתה זאת חובתה של הנתבעת להשיג את ההיתר על תוספת הבניה. גם אם נכון הדבר שהנתבעת לא התחייבה להשיג את ההיתר תוך זמן קבוע, היה עליה לעשות זאת תוך זמן סביר.

2. אין מחלוקת שתוספת הבניה הייתה מוסכמת בין בעלי הדין בשלב מוקדם של הבניה שהחלה בשנת 1994. לכן השגת ההיתר בשנת 2003 מעיד על איחור בלתי סביר. התובעת הייתה זכאית לצפות שהעניין יטופל לפני שהרשויות יפתחו בהליכים נגדה.

3. פתיחת ההליכים נגד התובעת היא תוצאה ישירה מהאיחור הבלתי סביר בהשגת ההיתר.

לכן, יש מקום לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת.

4. בקביעת סכום הפיצוי על בית המשפט לקחת בחשבון מכלול של עובדות נסיבות.

א. שהוי בהגשת התביעה:

התובעת הסבירה לבית המשפט שחלתה בסרטן ולכן לא היה לה זמן או רצון להתעסק עם הענין. טענה זו מקובלת חלקית אם כי הדבר מקשה מאוד על בית המשפט ועל הנתבעת.

ב. חוסר גילוי נאות של התובעת:

עורך כתב התביעה (שיש להניח שהוא עורך דין אם כי לא אשר זאת כנהוג) עשה מאמץ לייצר תמונה כאילו שהנתבעת פעלה בחוסר אחריות ובנתה את הדירה ללא היתר, ולכל הפחות בניגוד להיתר. אין כל אמת בטענה זאת - הנתבעת החלה את בניית הדירה לאחר קבלת היתר כדין, ואכן קבלה על עצמה את החובה להשיג את ההיתר עבור התוספת הבניה. התובעת ידעה מתחילת הבניה שקיימת תוספת בניה ללא היתר.

ג. הוכחות הנזק:

מקובלת עלי כי עורכי הדין של התובעת ניהלו את הדיון באופן סביר, ואין לדעת אם היו יכולים להשיג תוצאה טובה יותר עבורה. יחד עם זאת דובר בשכ"ט יחסית גבוה עבור דיון שלמעשה לא התקיים לגופו של ענין.

אין כל הוכחה בפני על הפסד ימי עבודה.

באשר לענין עוגמת נפש, לא שוכנעתי שיש מקום לפצות את התובעת בראש נזק זה. היא לקחה על עצמה סיכון ביודעין כאשר הבינה שבניית התוספת מתבצעת ללא היתר, ועליה להלין על עצמה במידה מסוימת.

העתירה לריבית והצמדה בסכום של 8,081 ₪ אינה מובנת כלל. אין לדעת כיצד הסכום מורכב או מאיזה מועד התווספו ריבית והפרשי הצמדה. בדרך כלל אין להעניק הפרשי הצמדה או ריבית לבעל דין אשר איחר שנים רבות בהגשת תביעתו.

כמו כן התובעת לא פנתה לנתבעת בזמן אמת – ויתכן שלו הייתה עושה זאת, הנתבעת הייתה יכולה לעזור לה להתמודד עם ההליך ולחסוך לה כספים.

5. מסקנתי מכל האמור בסעיף 4.4 דלעיל היא שיש מקום לחייב את הנתבעת להשתתף באופן סביר בהוצאות התובעת בפועל כולל הוצאות הדיון בפני.

לצורך העניין אני קובע שהסכום הסביר הינו 6,000 ₪.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 6,000 ₪ וזאת בתוספת להפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום הגשת התביעה עד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ג, 20 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.