1. התובענה שבפני עניינה כספים אשר נתן התובע לנתבעת בעת שניהלו מערכת יחסים רומנטית. לב המחלוקת שבין הצדדים נעוץ בשאלה האם כספים אלו ניתנו לנתבעת כהלוואה או שמא עסקינן במתנה, אשר הנתבעת פטורה מהשבתה.

2. ואלו העובדות אשר אינן במחלוקת:

הצדדים הכירו במהלך שנת 2010 וקיימו קשר רומנטי שארך כעשרה חודשים. במהלך הקשר הזוגי, התגלה לתובע כי הנתבעת מצויה במצוקה כספית והוא סייע לה כלכלית. מובהר כי גובה הסכומים שהועברו בשלושה מקרים ספציפיים, כמפורט בכתב התביעה, אינם במחלוקת, ורק נסיבות נתינתם מוכחשות.

לאחר שנפרדו דרכי הצדדים דרש התובע מהנתבעת להשיב לו את סכומי הכסף והיא סירבה. משנוכח כי פניותיו אינן נענות, שוחח עם חברתה של הנתבעת, הגב' ריטה בר (להלן: "ריטה") והקליט את שיחתו עמה לצורך תימוכין בטענותיו, נשוא תביעה זו.

3. טענות הצדדים:

א. התובע טען בכתב תביעתו כי בין הצדדים נרקמה מערכת יחסים רומנטית שארכה כ – 10 חודשים. בחודשים אלו היו הצדדים נפגשים כפעמיים בשבוע אך שמרו על מגורים נפרדים. במהלך יחסיהם, התובע העביר לנתבעת כספים כהלוואות, אך זו מסרבת להשיבם. תביעתו דהיום הינה להשבת שלוש הלוואות: האחת, בסך 20,000 ₪, אשר שימשה לסגירת תיק הוצאה לפועל וביטול עיקולים שהוטלו על חשבון הבנק של הנתבעת. לטענת התובע, הנתבעת התחייבה להשיב לו הלוואה זו בתוך חצי שנה. ההלוואה השנייה, בסך 2,896 ₪, הועברה לצורך כיסוי יתרת החובה בחשבון הבנק של הנתבעת. ההלוואה השלישית עניינה בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 2,250 ₪ ותשלום אגרת בית משפט בסך 702 ש"ח לצורך הליך אותו מנהלת הנתבעת בבית הדין לעבודה. נוסף על סכומים אלו, התובע עומד על תשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 2,500 ₪ וכן הוצאות המשפט.

כספים אלו ניתנו לנתבעת, כך טען התובע, מטוב ליבו, כאשר הוא אינו מחתימה על הסכם הלוואה מתוך תמימות גרידא ומתוך מחשבה שזו תשיב לו כספים אלו כפי שהתחייבה.

ב. הנתבעת טענה מנגד כי אכן התקיימו בין הצדדים יחסים רומנטיים, כאשר הנתבעת מבלה את רוב זמנה בדירת התובע ואלו יוצאים לטיולים, מסעדות, חופשות ועוד. כדרך קבע, התובע היה נוטל על עצמו את ההוצאות הפיננסיות של חייהם המשותפים והנתבעת הייתה מצידה פועלת לרווחתו באפיקים אחרים. הנתבעת טענה כי התובע מעולם לא נתן לה הלוואה ומלכתחילה היה ברור לשני הצדדים כי עסקינן במתנה אותה היא אינה חייבת להשיב. זאת למעט סך של 2,952 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ואגרת בית משפט, ההלוואה השלישית לה טוען התובע, אותו התחייבה להשיב עם קבלת התביעה, והיא מודה בכך.

הנתבעת טענה כי הסך של 20,000 ₪ ניתן לה לצורך שיקומה הכלכלי לאור עיקול אשר הוטל על חשבונה. בנוסף, מודה כי התובע פעל לכיסוי יתרת חובה בחשבונה בסך 2,896 ₪ אך כל זאת מרצונו שלו ועל מנת לקנות את ליבה. הנתבעת טענה כי תמיכה לטענותיה ניתן למצוא בעובדה שבמסמכים שצורפו לכתב התביעה, לא צוינה המילה "הלוואה" והתובע לא פעל להחתימה על כל הסכם וזאת למרות שעוסק הוא במקצוע של כספים.

לגישתה של הנתבעת, כל סכום שהועבר לה על ידי התובע הועבר כמתנה ולחילופין, סכומים אלו ניתנו במסגרת חייהם המשותפים ואין הנתבעת מחויבת להשיבם לתובע.

4. בדיון שנערך בפני העידו:

מטעם התובע: התובע; הגב' ריטה בר – חברתם של הצדדים ומר ראובן בוקשטיין – מנהלה של הנתבעת.

מטעם הנתבעת: הנתבעת.

5. המסגרת הנורמטיבית:

הוראות החוק הרלוונטיות לתובענה זו מצויות בחוק המתנה, תשכ"ח-1968:

"מהות המתנה -

1. (א) מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.

(ב) דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות.

(ג) מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או

במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו."

כידוע, נטל השכנוע במשפט מונח על כתפי התובע ועליו להטות מאזן ההסתברויות לטובתו.

למרות האמור, לעיתים יש בטענותיו של הנתבע בכדי להעביר את נטל הראיה לכתפיו שלו [ראה: רע"א 3646/98 כ.ו.ע נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897 (2003)].

זה מכבר נקבע בפסיקת בית המשפט שמקום בו מודה אדם כי קיבל כספים מפלוני, אך כופר בכך שאלו ניתנו כהלוואה, עליו הנטל להוכיח כי אלו התקבלו כמתנה:

"אין ספק בדבר נתינה גרידא, בין נתינת כסף בין נתינת שווה-כסף, אינה עשויה כשלעצמה, לשמש יסוד לתביעה ועל התובע להוכיח את עילת הנתינה...אך השאלה העומדת בפנינו היא: מה הדין, כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה, - האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא?

התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. ה"חזקה" היא במסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב-קרוב, כגון אביו של המקבל) נגד טענת המתנה, ועל הנתבע היה, אפוא, לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו"

[ראה: ע"א 180/51 גולדקורן נ' וסוצקי, פ"ד ח 262, 265 (1954)]

ברם, היפוך נטל ההוכחה החל בעת שטוען הנתבע שהמדובר במתנה, לא חל כאשר צדדים הינם "קרובים קרובים". כך, לדוגמא, כאשר הכספים ניתנו במהלך מערכת יחסים זוגית, בה דאגו הצדדים איש לרעהו וחשו אחריות זה לזו עומדת לנתבע "חזקת המתנה". משמע, דווקא על הטוען לכך שהמדובר בהלוואה הנטל להוכיח את טענתו (ראה: תמ"ש (י-ם) 53160-09-12 ד.מ.ש נ' ח.מ.ש, 10 (פורסם בנבו, 1.4.2014)).

"חזקת המתנה" הנוגעת לצדדים קרובים, מצומצמת לאותם המקרים בהם הנותן דואג לרווחת המקבל ובנסיבות העניין טבעי להניח שמדובר במתנה. כך לדוגמה, נהוג להניח כי הורים מעניקים לילדיהם מתנות אך אין להניח זאת באופן אוטומטי כאשר עסקינן בבני זוג ויש לבחון כל מקרה לגופו:

"המגמה להתחקות אחר כוונתו של נותן הכספים הביאה גם לגיבושה של חזקה הפוכה בדבר מתנה, כאשר בין נותן הכספים ובין הבעלים הרשום קיימים יחסי קירבה מיוחדים. יחסי קירבה המצדיקים חזקה בדבר מתנה מתקיימים כל אימת שמשלם הכספים הינו אדם שעליו הדאגה למחסורו ולצרכיו של הבעלים הרשום".

[ראה: ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1), 278, 286 (1990)].

עוד לעניין זה יש להוסיף כי כוונתו של הנותן נבחנת בעת מתן המתנה ולא בדיעבד (ראה: תמ"ש (ראשל"צ) 52666-11-10 א.ל נ' א.ל, 10 (פורסם בנבו, 23.06.2013):

"כשעסקינן בהסכם המתנה, המבחן האובייקטיבי נותר על כנו ואינו מאבד מתקפותו. אולם היות ומדובר בחוזה חד צדדי, שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדיים של המתקשרים בו – הרי שמייחסים משקל שונה לרצון המקבל ולרצון הנותן, הדגש מושם במיוחד על רצון הנותן ועל גמירות דעתו בזמן יצירת החוזה, ולכך ניתן משנה חשיבות" (הדגשה שלי – א.ה).

לאור האמור, בבוא בית המשפט לבחון את שאלת סיווגם של כספים אשר ניתנו בין הצדדים, עליו ראשית לבחון את יחסי הצדדים בכדי לקבוע על מי מוטל נטל ההוכחה ושנית לבחון מה היה אומד דעת הצדדים בעת שהועברו הכספים.

כמו כן, כאשר התובענה וההכרעה בה נשענות על עדות יחידה, על בית המשפט לנמק את הסיבה בגינה הסתמך על עדות בעל דין בלבד בהתאם לס' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971:

"בית המשפט קמא סבר כי אינו רשאי לבסס הכרעתו על עדות יחידה של בעל דין, מאחר שחזקה עליו מצוותו של סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) המונע זאת, כביכול. בכך נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות: סעיף 54 הנ"ל אינו מונע הכרעה שיפוטית על פי עדות יחידה, אולם אם מבקש בית המשפט, במשפט אזרחי, לפסוק באחד מן המקרים המפורטים בו, על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות היחידה האמורה אינה הודאת בעל דין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במילים אחרות, בית המשפט רשאי לפסוק גם על פי עדות יחידה ללא סיוע, אולם במקרים המפורטים בסעיף 54 עליו לנמק בפירוט מה הניעו לסמוך הכרעתו על העדות היחידה האמורה, אינה נתמכת בראיית סיוע." [ראה: ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, 90, 93 (פורסם בנבו, 20.3.1979).

6. ומן הכלל אל הפרט:

בענייננו, כאמור, אין מחלוקת כי התובע נתן לנתבעת את הכספים המפורטים בתביעה. המחלוקת בין הצדדים יסודה בשאלת סיווגם ותכלית נתינתם של סכומי הכסף.

סבורני, שנטל הראיה במקרה זה עומד לפתחו של התובע וזאת מתוקף טיב יחסיהם של הצדדים בעת הרלוונטית. ואבאר.

התובע טען בפניי שבני הזוג ניהלו מערכת יחסים קצרה בלבד. לטענתו, הצדדים לא היו ידועים בציבור וזאת לאור העובדה שלא קיימו משק בית משותף. התובע התגורר לבדו והנתבעת התגוררה עם ילדיה. וכך העיד (עמ' 8 ש' 27 ועמ' 9 ש' 1 - 3 לפרוטוקול):

"ש. נפגשתם לעיתים תכופות וחייתם יחד באותה הדירה?

ת. לא חיינו מעולם באותה דירה. מעולם לא. הוא חיה בדירה שלה ביהוד ואני בשלי בהרצליה.

ש. כל כמה זמן נפגשתם?

ת. כפעמיים בשבוע."

לעומתו, הנתבעת טענה כי יחסיהם של הצדדים היו יחסים של ידועים בציבור והיו מתגוררים יחדיו בדירתו של התובע. ובלשונה (עמ' 16 ש' 14 – 18 לפרוטוקול):

"ש: מה זה את אומרת חיינו חיים משותפים בדירה של דני?

ת. חיים משותפים זה חיים מלאים.

ש. כמה ימים בשבוע גרת בדירה?

ת. רוב השבוע. כל השבוע למעשה. לא הייתי אצלו רק שהוא היה צריך לצאת עם הבת שלה, היא היתה באה לבקר אותו, כשהוא היה יוצא עם הילדים לא הייתי. "

מטענותיהם ומעדויותיהם של הצדדים עולה כי עסקינן ביחסי חברות בעלי אופי רומנטי.

מחד, אינני סבורה כי ניתן לראות בצדדים כידועים בציבור וזאת כעולה ממכלול נסיבות הקשר. הצדדים לא קיימו משק בית משותף ומשך תקופת הזוגיות עמד על פחות משנה. כמו כן, לא התרשמתי כי היה בין הצדדים שיתוף מלא בתחומי החיים השונים, לרבות בתחום הכלכלי ואף בתחום האישי.

מאידך, התרשמתי כי הנתבעת נהגה לבלות זמן רב בדירתו של התובע והצדדים בילו מרבית זמנם יחדיו בעת הרלוונטית. כמו כן השתכנעתי כי הצדדים דאגו זה לזו ולמרות יחסיהם הקצרים גילו ערבות הדדית זה לזו. דוגמה לכך ניתן למצוא בטיפול אותו העניקה הנתבעת לתובע כאשר חלה (עמ' 18 ש' 10 - 15 ועמ' 19 ש' 11 - 17 לפרוטוקול):

"ש. את טוענת שדני לא נתן לך הלוואה. החברה הכי טובה שלך אומרת שהיא שמעה ממך שמדובר בהלוואה. אם היא כזו חברה טובה למה שתגיד כאלה דברים.

ת. שאלה טובה, אבל אני לא זוכרת שאמרתי לריטה דבר כזה שהוא נתן לי הלוואה, שיבחתי אותו שהוא עזר לי וקנה לי רכב, ועוזר ותומך. מאז שהוא חלה הקשר ביננו רק התחזק ורציתי מאד לעזור לו, גם רפואית, הוא היה ממש במצב... הצלתי את החיים שלו. אם לא הייתי בזמן הנכון ולקחתי אותו לבי"ח, אני הצלתי אותו."

"ש. איך זה עולה בקנה אחד שהמעסיק הקודם שלך אומר שבתקופה הזו לא החסרת ימי עבודה?

ת. הייתי אמורה להתחיל ביום 1.1.11 את העבודה. דני חלה, הייתי איתו את היומיים, הייתי איתו גם במיון בערב כל הלילה. ..התחלתי לעבוד ב-3 לחודש. טסי מהעבודה לדני לבית חולים, הייתי איתו עד 11 בלילה בערך עד כיבוי אורות והלכתי."

עוד הוסיפה הנתבעת כי הייתה נוסעת עם התובע לקבלת טיפולים הוליסטיים אצל ריטה ואף סיפקה לו שירותי סיעוד ורווחה בזמן אשפוזו ולאחר מכן.

אומנם, התובע טען כי הנתבעת הפריזה בתיאור הסיוע אשר העניקה לו שכן לא סעדה אותו במשך שבעה ימים מלאים וכי הצטרפה לטיפוליו בכדי לבקר את חברתה בלבד.

אך, מצאתי את גרסתה של הנתבעת מהימנה והתרשמתי שזו דאגה לתובע וחשה כלפיו אחריות רבה. יתרה מכך, אין בטענות התובע לפיה הוכח שהנתבעת לא לקחה ימי חופש מעבודתה בכדי לשהות לצד התובע, בכדי לפגום בכך שהנתבעת טיפלה בו בעת שחלה, דאגה למחסורו ובאה לבקרו יום ביומו באופן המעיד על המחויבות הרבה שחשה כלפיו. הנתבעת באותה העת הייתה במצב כלכלי קשה והחלה לעבוד אצל חבר של התובע. על כן, אין בידי לקבל את טענת התובע כי בכך שלא זנחה את עבודתה החדשה יש כדי להוכיח כי יחסיהם של הצדדים לא התאפיינו בדאגה וסיוע הדדי.

מעדותה של הנתבעת עלה שהתובע חש אחריות וערבות כלפיה וניסה להטיב עמה. הנתבעת לא טענה כי על התובע חלה כל חובה לסייע לה כלכלית מתוקף יחסיהם אלא עמדה על טענתה כי התובע בחר לסייע לה מרצונו החופשי ומתוך אהבה כלפיה:

"ש. את אומרת שהחברה הטובה שלך במשך 15 שנה משקרת?

ת. חברים טובים זה לא אומר שאתה מכניס את החברים שלך לחדר מיטות. יש גם חברים טובים ששומרים על דיסטנס. אתה חושב שכל דבר אני אומרת לחברה טובה שלי. אני לא יודעת היא הביאה את המילה הלוואה. יש לה בעיות שמיעה. היא לא שמעה טוב. תמיד אמרתיש הוא עוזר למרות שמלכתחילה אני לא ביקשתי ממנו שום דבר, רק ריטה התערבה ואמרה שיש לי בעיות. זה היה אחרי טיפול, ירדנו לרכב, הוא אמר לי בדרך הביתה שהוא שמע שיש לי בעיות. שאלתי מאיפה הוא יודע. הוא אמר לי אני יודע ריטה אמרה לי. אמרתי שלא ביקשתי ממנו שום דבר הוא הפציר בי וביקש ואמר שהוא מוכן לעזור לי, הוא יודע שאני במצב כזה, אני אעזור לך והוא ממש הפציר בי. אמרתי לו אל תתערב בעניינים שלי ובכל זאת התערב ורצה לעזור."

(עמ' 18 ש' 19 – 26 לפרוטוקול)

"ש. 20 אלף ₪ כן נוח לך לקבל וגם את הסכום של העיקול?

ת. דני הבטיח והפציר שיעזור לי מתוך אהבה ורצון לעזור. זה בכלל לא היה באותו זמן. הדבר הזה צץ אחר כך. "

(עמ' 18 ש' 32 ועמ' 19 ש' 1 - 2 לפרוטוקול)

זאת ועוד, כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה האם לצדדים רכוש משותף ענתה כי התובע רכש לה רכב בכדי להקל עליה– דבר שלא הוזם על התובע (עמ' 17 ש' 9-10 לפרוטוקול).

מהאמור עולה כי לא רק שהצדדים גילו אחריות אחד כלפי האחר אלא שהתובע אף היה נוהג לקנות לנתבעת רכוש נוסף, מבלי שהוא עומד כיום על השבתו, ולרווחתה האישית בלבד. זאת בנוסף לכך שהתובע מודה בכך שהיה מזמין את הנתבעת לבתי מלון ומסעדות – והכל כחלק מיחסיהם כבני זוג.

לאור היחסים בין הצדדים, כמפורט לעיל, השתכנעתי, כי הכספים ניתנו בין "קרובים קרובים". יוצא אפוא כי על התובע מוטל הנטל לסתור את "חזקת המתנה" ולהוכיח כי הכספים אכן ניתנו כהלוואה.

לצורך הוכחת טענתו זו נשען התובע על שלושה אדנים: האחד, דפי בנק אשר צורפו לכתב תביעתו, השני, עדותה של ריטה, חברתם והמטפלת ההוליסטית, והשלישי, עדותו שלו.

א. דפי חשבון הבנק -

התובע טען כי ההלוואות סוכמו בחוזה שבעל פה בין הצדדים (עמ' 9 ש' 13 לפרוטוקול) מנגד בתצהירו ציין "דאגתי לציין במסמכי הבנק המצורפים ולא בכדי, כי הסך של 20,000 ₪ ניתן לנתבעת כהלוואה" וכך נאמר גם ביחס להלוואה השנייה בסך 2,896 ₪.

ברם, עיון במסמך ת/א מראה כי ביום 23.5.11 הועבר לחשבונו של התובע סך 20,000 ₪ ובפירוט הפעולה נרשם:

"אשראי – הלוואות (מט"י/מט"ח) –

בקשות; ביצוע; פרעונות; חובות; הסדרים; מסגרות; חח"ד; גמיש;"

עוד באותו היום העביר התובע לנתבעת את הכספים כעולה מהמסמך שכותרתו "העברה יומנית רגילה לחשבון". מעיון במסמך זה ניתן לראות כי אכן התובע רשום כמבצע הפעולה והנתבעת כמוטבת. בצמוד לשם המוטב מופיעה רובריקה נוספת אשר כותרתה "הודעה – יעוד התשלום". עמודה זו, נותרה ריקה ולא נרשם בה דבר.

כאמור, יש לבחון את אשר עמד מאחורי החלטת התובע בעת שהעביר לנתבעת את הכספים – ולא כוונתו כיום, כאשר אלו נפרדו. השארת עמודה זו ריקה מעידה על כך שלא היית בכוונת התובע לתת לנתבעת הלוואה – שאם כך היה הדבר, היה מציין זאת בעמודה המתאימה. בניסיון להתחקות אחר כוונתו המקורית של התובע ניתן להתרשם שהתובע, בסתירה לאמור בתצהירו, בחר שלא לספק כל סיבה להעברת הכספים, דבר אשר תומך בגרסת הנתבעת.

מסקנה זו עולה גם מחקירתו של התובע:

"ש. כאיש כספים ומשווק ועוסק בכספים חושב שמספיק לתת 20 אלף ₪ על סמך דיבורים?

ת. לא. היו עדים.

ש. היו איזה מסמכים?

ת. המסמכים של הבנק. בבנק גם כתוב אשראי, הלוואות.

ש. זה כתוב במה שאתה ביקשת מהבנק לא מה שהעברת לחשבון.

ת. ברור מה שאני ביקשתי.

ש. לקחת את הכסף מאשראי הלוואות. כשעשית את העברת הכספים לנתבעת לא כתוב שום דבר. לא הלוואה, שום דבר.

ת. כתוב אשראי הלוואות."

"ש. בדף הבא שם אתה עושה העברה מהחשבון שלך לחשבון שלה איפה כתוב אשראי הלוואה? לא כתוב אשראי ולא הלוואה. זאת העסקה של העברת הכספים מהחשבון שלך לשלה.

ת. פה לא כתוב. "

(עמ' 9 שורות 18 - 26 וכן ש' 30 – 32 לפרוטוקול).

הדברים האמורים לעיל נכונים גם לגבי ת/ב, במסגרתו העביר התובע לנתבעת סך של 2,896 ₪ ביום 19.5.11. מעיון במסמך ניתן לראות כי התובע משך מחשבונו סך זה במזומן והפקיד אותו בחשבונה של הנתבעת. במקרה זה כתוב בעמודת "הודעה-יעוד התשלום" הטקסט "גמר חשבון" בלבד ואין בנמצא כל אינדיקציה להיות סכום זה בגדר הלוואה.

על כן, המסמכים שצורפו אינם מהווים ראיה לכך שהכספים ניתנו כהלוואה לנתבעת.

ב. עדות של גב' ריטה בר -

לתימוכין בטענותיו, צרף התובע תמלול שיחה שערך עם הגב' ריטה בר (ת/ח). אין חולק כי ריטה הייתה חברתם של הצדדים בעת הרלוונטית והעניקה לשניהם טיפולים הוליסטיים. מתמלול ההקלטה עולה כי אכן זו ידעה על כך שהתובע העניק לנתבעת כספים וכך ענתה לתובע כאשר נשאלה האם הנתבעת תשיב לו את כספו:

"ריטה בר: היא אמרה, שמיד אחרי המשפט, מה שהיא תקבל, היא תיקח.

דני פרנק: ו.....

ריטה בר: היא תתן לך.

דני פרנק: תיתן לי?

ריטה בר: כן.

דני פרנק: אז היא... היא מודה שזה הלוואה הרי, נכון? היא מודה.

ריטה בר: היא אמרה שהיא תחזיר לך. היא תחזיר לך."

(ראה עמ' 2 ש' 1 – 7 לת/ח)

מעיון בתמליל ההקלטה המלא עולה כי לא ניתן לייחס להקלטה משקל ראייתי רב שכן התובע נשמע בה מדריך את העדה לנסח במילותיו שלו את תשובותיה.

כך למשל התובע הוא שעומד על כינוי הכספים בשם "הלוואה" כאשר העדה אך מאשרת שהלוואות יש להשיב. העדה מצידה הדגישה בפני התובע את המצוקה הכלכלית של הנתבעת, ואף כשאמרה כשעל הנתבעת להשיב לתובע את הכספים סייגה זאת בכך שהנתבעת אמרה שתשיב את הכספים לאחר זכייתה בתביעה בבית הדין לעבודה.

יש לציין, שתביעת הנתבעת עוד תלויה ועומדת בבית הדין לעבודה, וזו טרם החלה להתברר.

בנוסף, גרסת העדה לפיה הנתבעת הבטיחה להשיב את הכספים עם קבלת כספי התביעה, סותרת את עדות התובע לפיה הנתבעת התחייבה להשיב לו את הסך של 20,000 ₪ "במחצית השנה הקרובה" (עמ' 9 שורה 16 לפרוטוקול).

עוד חשוב לציין כי הדבר עולה בקנה אחד דווקא עם גרסת הנתבעת אשר מודה שהתחייבה שעם קבלת הפיצוי בתביעתה בבית הדין לעבודה, תשיב לתובע את כספי שכ"ט העו"ד והאגרה שנגבו בגינה בסך כולל של 2,953 ₪ אך זאת בלבד.

בחינה מדוקדקת של התמלול מעלה כי העדה חוזרת ומדגישה בפני התובע את המצוקה הכלכלית בה נמצאת הנתבעת:

"ריטה בר: כי אאא... כי, כי קשה לה עכשיו לדבר, היא, אין לה, אין לה בינתיים כלום ביד, אז מה היא תדבר איתך, סתם?

דני פרנק: מממ, הבנתי. ...זה 25,000 ₪, זה לא צחוק.

ריטה בר: הלוואה זה הלוואה וצריך להחזיר אותה, לא משנה מה."

"ריטה בר: היא אמרה, כן נו, אבל כשאני אקבל את הכסף, איך אני אחזיר לו שאין לי? היא חיה מקצבה. היא צריכה 2800 ₪ לשלם ל... לבית.

דני פרנק: בקיצור, היא אומרת לך שכרגע אין לה?

ריטה בר: היא נמצאת בכי רע, אין מה לדבר."

(ראה עמ' 2, ש' 10 – 11 וכן ש' 20 - 21 לת/ח)

העדה נחקרה על תצהירה ועל תמליל ההקלטה בבית המשפט וטענה בפני כי הינה חברה טובה של הנתבעת. ביחס לידיעתה באשר לסיווג הכספים כהלוואה, טענה העדה כי הנתבעת סיפרה לה כי התובע מסייע לה כלכלית והעניק לה כספים כהלוואה, לראשונה בביתה בנוכחות התובע. לאחר מכן, סיפרה לה זאת הנתבעת פעם נוספת ביחידות:

ש. יש ביניהם כרגע משפט. את יודעת למה?

ת. עד כמה שהבנתי, כן. הבנתי ששושי ביקשה ממנו הלוואה של 26,000 ₪, היא אמרה לו את זה לידי, בבית שלי, הוא גם היה נוכח, בפעם השניה שדיברנו על זה. זה היה כשהיא חזרה על זה עוד פעם שזו היתה הלוואה, היא סיפרה לי מה הוא עשה איתה כל הזמן, שהוא עזר לה המון.

(עמ' 14 ש' 14 – 17 לפרוטוקול)

"לשאלת בית המשפט ממה אני יודעת שזו היתה הלוואה, אני משיבה כי זה מהשיחה בסלון, היא השוויצה בו כמה הוא טוב ונחמד ועזר לה, ונתן לה הלוואה של 26,000 ₪. לשאלה אם היו עוד פעמים אני משיבה כי היה בינינו, היא חזרה שוב שהיא לקחה הלוואה ובינינו אמרתי לה שהלוואה מחזירים, וזה עוד טרם הוא ביקש ממני רצה שאעיד. ידעתי על ההלוואה בזמן ההיא בזמן שהם היו חברים."

(עמ' 15 ש' 11 – 15 לפרוטוקול).

לאחר עיון בחומר הראיות, סבורה אני כי לא ניתן להסתמך על עדותה של העדה לצורך הוכחת הטענה כי הכספים ניתנו כהלוואה.

ראשית, עדותה של העדה עוסקת בעיקרה במתן כספים. ברם, לאור כך שאין מחלוקת באשר לעובדה שהתובע העניק לנתבעת כספים, הרי שאין בעדותה של ריטה בר בכדי לתמוך בטענותיו של התובע.

שנית, קיים חשש שעדותה של העדה היתה מזוהמת לאור כך שהעדות ניתנה לאחר שבשיחה המוקלטת התובע הוא זה שציין בפניה כי הכספים ניתנו על ידו כהלוואה.

שלישית, הנתבעת עומתה עם גרסתה זו של ריטה חברתה הטובה והשיבה:

"ש. את טוענת שדני לא נתן לך הלוואה. החברה הכי טובה שלך אומרת שהיא שמעה ממך שמדובר בהלוואה. אם היא כזו חברה טובה למה שתגיד כאלה דברים.

ת. שאלה טובה, אבל אני לא זוכרת שאמרתי לריטה דבר כזה שהוא נתן לי הלוואה, שיבחתי אותו שהוא עזר לי וקנה לי רכב, ועוזר ותומך."

"ש. את אומרת שהחברה הטובה שלך במשך 15 שנה משקרת?

ת. חברים טובים זה לא אומר שאתה מכניס את החברים שלך לחדר מיטות. יש גם חברים טובים ששומרים על דיסטנס. אתה חושב שכל דבר אני אומרת לחברה טובה שלי. אני לא יודעת היא הביאה את המילה הלוואה. יש לה בעיות שמיעה. היא לא שמעה טוב. "

(עמ' 18 ש' 10 – 13 וש' 19 – 21 לפרוטוקול).

גם במישור זה נמצאה עדותה של הנתבעת מהימנה לטעמי, וכמדומני שאכן פיארה ושיבחה את התובע בפני ריטה, סיפרה לה אודות יחסיהם והדגישה את עזרתו הכלכלית הרבה – אך לא הייתה לה כל כוונה להציג את הכספים כהלוואות. לאור כך שבבני זוג עסקינן, ניתן לקבל את גרסת הנתבעת לפיה אין זה מטבעם של אנשים לחלוק כל פרט ופרט מחייהם האישיים עם חבריהם.

לא זו אף זו, עפ"י גרסת התובע בשלוש הלוואות נפרדות לכאורה עסקינן. אך, ריטה תיארה בעדותה את כולן כמקשה אחת, כסכום הלוואה גורף אחד בסך של 26,000 ש"ח, דבר אשר לא תואם את אשר התרחש בפועל שכן אין חולק שהתובע העביר לנתבעת את הכספים במועדים שונים ובצורות שונות. העדה נתנה עדות כללית בלבד אשר אין די בה בכדי לתמוך בגרסת התובע ביחס להסכמי הצדדים הנוגעים לכל אחת מן ההלוואות.

יתרה מכך, כאמור, עדות העדה סותרת את גרסת התובע, ביחס למועד השבת הכספים.

לאור המפורט לעיל, לא מצאתי מקום ליחס משקל רב לעדותה של העדה ריטה ביחס לשאלה הנתונה במחלוקת, קרי, האם הכספים ניתנו כהלוואה או במתנה ואין להשיבם.

ג. עדותו של התובע –

התובע העיד בפני כי הכספים ניתנו לנתבעת כהלוואה וכי בתמימותו לאור יחסיהם הקרובים לא מצא לנכון להחתים את הנתבעת על הסכם הלוואה.

עם זאת, התובע הודה כי במסגרת יחסיהם, היה הוא זה שנוהג לשלם בעבור הנתבעת בגין הוצאות הבילוי המשותפות, לרבות מסעדות, צימרים ובתי מלון. בנוסף, התובע לא סתר את גרסת הנתבעת לפיה אף רכש בעבורה רכב.

מכאן, שהתובע הודה בפני בריש גלי כי במהלך יחסיהם הרומנטיים, היה הוא זה שתמך כלכלית בנתבעת, אך מבקש שתעשה אבחנה וכי בית המשפט יקבע שבשלוש הזדמנויות המפורטות בכתב התביעה, הכספים ניתנו כהלוואה ויתר הכספים ניתנו לנתבעת כמתנה.

ברם, התובע הודה כי אין בידיו למעשה כל אסמכתא לכך שהכספים הועברו כהלוואה, לרבות בדפי החשבון עליהם חתם במעמד העברת הכספים לחשבון הבנק של הנתבעת.

במקרה דנן, ולאור המשקל הראייתי הנמוך שניתן לעדותה של ריטה, הרי שמצב הדברים הוא של עדות התובע לפיה דובר בהלוואה כנגד עדות הנתבעת לפיה במתנה עסקינן.

כאמור לעיל, נטל הראיה להפרכת "חזקת המתנה" מוטל על התובע, ולגישתי לא עמד בו.

כמפורט בהרחבה לעיל, עדותה של הנתבעת היתה מהימנה בעיני. הנתבעת חזרה שוב ושוב על כך שהתובע שילם בגינה כספים רבים למסעדות ומלונות, ארגן לה מקום עבודה אצל חבר ואף קנה בעבורה רכב. דברים שאין בהם מה בכך והמעידים על מתן סיוע כלכלי נרחב.

לפיכך, קיים קושי ראייתי לקבל את גרסת התובע ולקבוע כי כל הכספים שהרעיף על הנתבעת ניתנו כמתנה אך ביחס לכספים ששולמו בעבור סגירת תיק ההוצל"פ ויתרת חוב בחשבון הבנק של הנתבעת, אלה ניתנו כהלוואה ויש להשיבם.

לא זו אף זו, בניגוד לעמדת ב"כ התובע, סבורה אני כי העובדה שהנתבעת מודה כי התחייבותה היחידה לתובע היתה בהשבת הסכום שסווג בכתב התביעה כהלוואה שלישית, קרי הכספים ששולמו על ידי התובע בגין שכ"ט ואגרה, בסך של 2,952 ₪, מעידה דווקא על מהימנותה הרבה. הנתבעת מודה בכך אף שיכלה להכחיש זאת. בנוסף, הנתבעת טענה כי הבטיחה להשיבם רק עם זכייתה בתביעתה בבית הדין לעבודה. דברים העולים, כאמור, בקנה אחד דווקא עם עדותה של העדה מטעם התובע, הגב' ריטה בר.

7. סיכום ומסקנות:

מנסיבות מתן הכספים נשוא התובענה דנן יש בכדי להצביע שהכספים ניתנו במטרה לסייע לנתבעת ולא הוכח שהוצבה לצד כך כל דרישה מהתובע. מחומר הראיות עולה כי בעת שנתן התובע את הכספים, הייתה הנתבעת שרויה במצוקה כלכלית קשה מאוד, כאשר, אין מחלוקת בין הצדדים כי הסך של 2,896 ₪ הועבר לכיסוי יתרת חוב בחשבונה וסך של 20,000 ₪ שימש להסרת עיקול על חשבון העו"ש ומשכורתה, דברים אשר מהווים פגיעה קשה ביכולתו של אדם להתקיים בפרט כשמדובר באם לילדים. על מצוקה זו אף העיד התובע בחקירתו (ראה עמ' 9 ש' 15 וכן עמ' 11 ש' 8-9 לפרוטוקול).

על כן, מצאתי לנכון לקבל את גרסת הנתבעת לפיה התובע סייע לנתבעת במצוקתה והעביר לה כספים אלו מבלי שציפה שתשיבם ולא הוכח כי סוכם על הלוואה בין הצדדים.

יתרה מזו, התובע לא פירט, לא בכתבי הטענות ולא בעדותו בפני, כיצד סוכם על ההלוואה בין הצדדים ומה היו הפרטים המהותיים בה והסתפק בכך שהוסכם על השבה בתוך מספר חודשים. ואם בחר התובע שלא להעלות הדברים על הכתב ניצב הוא כיום בפני הקושי הראייתי להוכחת טענותיו כי הכספים ניתנו בגדר הלוואה.

8. לחילופין, אף אם אלך כברת דרך נוספת לקראת התובע, ואניח כי אין הצדדים נכנסים בהגדרת "קרובים קרובים" הרי שנחה דעתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו אף בנטל מופחת. כאמור לעיל, התרשמתי מעדותה של הנתבעת כי בעת מתן הכספים, כוונתו של התובע הייתה להעניק לה סיוע מבלי לדרוש דבר בתמורה.

9. הסכום שאינו במחלוקת:

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת התחייבה להשיב לתובע את הסך של 2,952 ₪. הנתבעת הודתה בסכום זה כבר במסגרת כתב ההגנה ואין בית המשפט נדרש לדון בו.

10. לאור התוצאה אליה הגעתי, משמרבית התביעה נדחתה והתקבלה רק ביחס לסכום בו הודתה הנתבעת כבר במסגרת כתב ההגנה ולא היה מקום לנהל הליך הוכחות בגינו, הנני דוחה אף את דרישת התובע שלא הוכחה לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות משפט.

11. לפני סיום ולמעלה מן הצורך אציין, כי בתיק זה סבר בית המשפט שמן הראוי כי הצדדים יגיעו להסדר פשרה ולא יבקשו מבית המשפט להכריע בשאלת סיווגם של הכספים שהועברו בין הצדדים בשעה שהיו במערכת יחסים רומנטית. ברם, לא עלה בידי הצדדים להגיע להבנות ולבית המשפט לא נותר אלא להכריע במסגרת פסק דין בשאלת סיווג הכספים ולקבוע כי ניתנו כמתנה וזאת על יסוד נטלי הראיות, והתרשמותו מהעדים שהובאו בפניו.

12. סוף דבר:

התביעה מתקבלת רק ביחס לסכום אשר איננו שנוי במחלוקת. על כן, הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 2,952 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 13.05.12, ועד לביצוע התשלום בפועל.

יתר רכיבי התביעה - נדחים. התובע יישא בשכר העדים כפי שנפסק בדיון.

בנסיבות העניין, לא מצאתי, כאמור, מקום לפסוק הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ד, 14 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.