התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה בסדר דין מקוצר על סך 378,090 ₪.

הנתבעים – 2 חברות ומנהלן ניהלו, כל אחד מהם, חשבון עו"ש אצל התובע.

במסגרת יחסי הבנק ובעל החשבון השייך ניתנו הלוואות לנתבעות 1 + 2, כאשר הנתבע 3 ערב בערבות מתמדת, בלתי מוגבלת בסכום, לחובות והתחייבויות כל אחת משתי הנתבעות. הסכומים הנתבעים מתייחסים ליתרת החוב בכל אחד משלושה החשבונות השייכים לו.

הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן הנסמכת בתצהירו של הנתבע 3 הטוען בתצהירו, בסעיף 3, כי אין התובענה אלא תוצאה של שינוי מדיניות של המשיב כלפי המבקשים באופן חד צדדי בלא סמכות ותוך גרימת נזק אותם מתכוונים הנתבעים לתבוע מיד לאחר שתינתן להם רשות להתגונן.

בראשית הדיון שהתקיים בפניי ביום 19/11/2012 תוקנה טעות קולמוס בכתב התביעה באופן שחלק מן המיוחס בו התייחס לנתבעת 2 ולא לנתבעת 1 כפי שנרשם בכתב התביעה.

בתצהירו מציין המבקש כי באוגוסט 2007 פנה את המשיב על מנת לפתוח חשבון בנק לחברה שבבעלותו. לאחר שזומן לפגישה אצל מנהלת הסניף של הבנק התובע נמסר לו במהלך הפגישה, כי אם יעביר גם את פעילותו האישית (עד אותה עת התנהלה בבנק יהב) יאות המשיב לפתוח חשבון לחברה (הנתבעת 1).

המשיב אכן פתח חשבון אישי וכן חשבון לנתבעת 1 כאשר עובר לפתיחת חשבונה של הנתבעת 1, הועמד לה אשראי בן 15,000 ₪ וכן נמסרו למבקש כרטיסי אשראי בחשבון החברה עם מסגרת בת 37,000 ₪ ומסגרת נוספת לשימוש בחו"ל.

מספר חודשים לאחר פתיחת החשבון ביקש המבקש 3 מן המשיב הלוואה בת 170,000 ₪ לצורך רכישת רכב והוא נדרש לשם כך לשעבד את הרכב לטובת המשיב.

על פי תצהיר המבקש 3 בשלהי 2007, בהיותו בדרום אפריקה, נרקם רעיון להקים את הנתבעת 2 וכך אכן היה במאי 2008, או אז פתח המשיב לנתבעת 2 חשבון אצלו בו הופקדו עמלות של מכירת טכנולוגיה לדרום אפריקה ועמלות הדרכה שביצע המבקש 3 בארץ ובחו"ל. הלכה למעשה, מצהיר המבקש, הפעילות של המבקשת 1 הועברה לחשבון המבקשת 2 אשר גם בו העמיד המשיב אשראי בסך 30,000 ₪ וכן מסר בידי המבקש 3 שני כרטיסי אשראי ומסגרת בת 45,000 ₪, אשר לימים הועלתה כדי 65,000 ₪.

על פי תצהיר המבקש 3 בסוף נובמבר 2009 סגר את חשבונה של המבקשת 1 אצל המשיב בלא שהייתה יתרת חוב כלשהי והמשיך לפעול בחשבונה של החברה האחרת.

אישור על סגירת החשבון צורף כנספח ב' המעיד כי אכן נסגר חשבון המבקשת 1 ביום 17/11/2009.

לאחר מכן פנה המבקש למשיב ויידע אותו כי המבקשת 1 (זו אשר חשבונה נסגר) קיבלה זיכיון עם בלעדיות ועל מנת לייבא מוצרים לארץ זקוקה היא לאשראי של 300,000 ₪ והאשראי הועמד למבקש (בהלוואת בלון) כנגד ערבותו האישית של המבקש.

פעילות הייבוא אכן החלה, אולם בירוקרטיה של רשויות המדינה גרמו לעיכוב בן חודשים רבים בשחרור מוצרים מן המכס. או אז משהתקרב מועד החזר ההלוואה יידע את המשיב אודות העיכוב והאחרון אישר לו הלוואת בלון נוספת לכיסוי ההלוואה הקודמת. סופו של דבר לא צלח הייבוא, המוצרים הוחזרו לסין והחוב נותר כפי שהיה, היינו בלתי נפרע.

למרות כל זאת עמדה החברה בהתחייבותה ובחודשים מרץ ומאי 2010 פרעה את ההלוואה.

התצהיר רווי בהמשכו בסקירת התנהלותו המקצועית וכספית של המבקש 3, אשר להערכתי אינה מחייבת התייחסות במסגרת החלטה זו.

בשלהי 2009 נפצע המבקש וכשנה לאחר מכן נזקק לניתוח ולשיקום וכך ארע ועד חודש 3/2011 לא עבד וכניסת הכספים לחשבונו הצטמצמה ביותר. על המוצר באמצע 2011 חל מפנה ביחסי המשיב כלפי המבקש בד בבד עם החלפת מנהלת הסניף השייך.

בהמשך נפגש עם מנהלו החדש של הסניף , מר ג'מאל, אשר שאל אותו על פעילות והיקף הפעילות של הנתבעת 1 ובסופה של פגישה נדרש הוא להביא ביטחונות ופירעון החובות שהלכו ונצברו.

הגם שבתצהיר עסקינן חלק נכבד מהמלל שהרעיף המבקש בתצהירו אינו בגדר עובדות להצהיר עליהן, אלא תיאור תחושות של אחרים זולתו.

לאחר אותה פגישה חתם המבקש על בקשה פרטנית להלוואה בסך 190,000 ₪ עליה חתם, ולמחרת חזר עם חותם החברה, בעלת החשבון, וצירף את החותמת לחתימתו. באוקטובר 2011 התקשרו אליו מן הבנק המשיב וטענו באוזניו כי יש חריגה בחשבונה של הנתבעת 1 ונאמר לו כי עליו להביא ביטחונות שאחרת יכלו השקים בהוראות הקבע לחזור. המבקש, כך מצהיר הוא, תהה מדוע יש חריגה שכן ההלוואה שקיבל אמורה לפתור את הבעיה, אולם נענה כי ישנה יתרת חובה בת 60,000 ₪ וכי עליו להביא ערב להלוואה בסך 30,000 ₪ כדי לשוב למסגרת המאושרת. במענה ביקש המצהיר מהבנק המשיב להמתין מעט שכן צפויים היו להיכנס כ- 90,000 ₪ לחשבון ואף הציע כי ימכור את הרכב ומשלא קובלו הצעותיו חתם על הלוואה בת 30,000 ₪ וערבה לחתימתו הייתה בת דודתו.

מספר ימים לאחר מכן החל לקבל הודעות טלפוניות מסניף הבנק המשיב בהן נדרש להגיע מיידית לבנק כיוון שהבנק מתעתד להחזיר שיק שלו, כאשר הגיע לבנק בשעה 17:50 כשהוא רטוב ונשאל על ידי מנהל הסניף אם הביא את הכסף לכיסוי השיק נענה כי הבנק נסגר בשעה 18:00. לדבריו מנהל הבנק הקצה לו 5 דקות להביא את הכסף לכיסוי אותו שיק. מאז ינואר 2010 החלו לחזור חיובים בחשבון, הוקטנו מסגרות האשראי של כרטיסי האשראי ובחודש מרץ 2010, על פי המוצהר, הבין המבקש שהופסקה פעילות החשבונות ועניינו הועבר לעו"ד. המבקש מצהיר כי ניסה להגיע להסדר עם המשיב אך בלא הצלחה וכן כי במאי 2012 מומש המשכון על רכבו. מכל אלו מצהיר המבקש כי המשיב ביצע בחשבונותיו פעולות בלא אישור ובלא ידיעתו שהטיבו עם המשיב וגרמו נזק למבקש.

בעיקר (בסעיף 43 לתצהיר) מעיד המבקש כי פעולת הבנק לממש את המשכון על הרכב ולא לאפשר לו את מכירתו בעצמו גרמה לו נזק.

חקירתו הנגדית של המבקש מיום 19/11/2012 אישר כי אכן עשה שימוש בכרטיסי האשראי מחשבונות הנתבעות 1 ו- 2 אך לא זכר עד מתי עשה זאת. עוד אישר כי המשיך לעשות שימוש בכרטיסי האשראי גם לאחר שבקשתו לסגירת החשבון של הנתבעת 2 לא גרמה לסגירת החשבון.

סיכומי המבקשים מפנים לעבר תצהיר המבקש, זה הנסקר בהרחבה לעיל, וחוזרים על טענת המבקשים כי המשיב ניצל מצב אליו נקלע המבקש, בעיקר בעת שבריאותו הייתה לקויה. הסיכומים מייחסים את החלפת מנהל הסניף ושינוי מדיניות הסניף ליחס הבלתי סביר והבלתי הוגן שננקט כלפי המבקש.

סיכומי המשיב מציינים כי בקשת המבקש אינה מעלה הגנה כלשהי מפני הסכומים הנתבעים. יתרה מזו מאשר המבקש קבלת הכספים, וכן מפרט הוא את נסיבות קבלת האשראי, אולם בה בעת נמנע מלציין דבר באשר לחבותו.

המשיב מסכם, בהמשך לחקירה הנגדית והתצהיר, כי המבקש פשוט סבר שהבנק צריך לבוא לקראתו ולאפשר לו לגלגל את הכספים וליתן לו ארכות להפקדה.

טענות שיש למבקש נגד המשיב אינן מכומתות, כפי שדורש הדין, לא מה היה מצב החשבון במועד מסוים ואף לא פירוט מינימאלי ביחס לסכומים שנדרש להפקיד. המשיב מציין גם כי כתבי הטענות מגלים כי למבקש ניתנו הלוואות גם לאחר המועד בו לטענתו שונה כלפיו היחס, היינו אותה הלוואת גישור בת 30,000 ₪. החוב בגין הלוואה זו לא הוחזר וגם לא נטען ע"י המבקשים כי הוא הוחזר.

בתשובת המבקשים חוזרים הם על האמור בתצהיר ההתנגדות ומפנה לעבר סעיף 22 לתצהיר הנזכר בסיכומי המשיבה, ובמיוחד לסעיף 21 שם מפורטת יתרת הזכות בת 120,000 ₪ בחשבון אחד, בעוד בחשבון החברה האחרת יתרת החוב כמה עשרות בודדות של אלפי שקלים.

לאחר שבחנתי את מכלול הכתבים, את טענות הצדדים ובעיקר את המסמכים שצורפו לכתבים השונים, הגעתי לידי מסקנה כי אין בפי המבקשים כל הגנה מפני התביעה. יתרה מזאת אין בפי המבקש טענה כלשהי ביחס ליתרת החוב זולת הטענה אשר אינה מהווה הגנה לכאורה כי יגישו תביעה כנגד המשיב.

אין צורך במתן רשות להתגונן על מנת להגיש תביעה, ואיש לא מנע מהמבקשים להגיש תביעה עוד קודם שהגיש כנגדם המבקש את תביעתו.

נראה כי מי המודה בחובו במסגרת בקשת רשות להתגונן, אינו נזקק לרשות.

אני דוחה את הבקשה תוך חיוב המבקשים, יחד ולחוד, בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 3,510₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

בנפרד מהחלטה זו יינתן מאוחר יותר היום, פסק דין.

ניתנה היום, ד' טבת תשע"ג, 17 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.