כללי

1. התובע יליד 14.01.1972, תושב קלקיליה שברשות הפלסטינית, נפגע ביום 03.01.2008 בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). תביעתו דנא, היא לתשלום פיצויים המגיעים לו עקב התאונה על פי החוק. המחלוקת שבין הצדדים, רחבת היקף היא ונסובה הן על שאלת האחריות והן על שאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

2. בתאונה, נפגע התובע בקרסול שמאל. לאחר התאונה הובהל הוא לבית חולים מאיר בכפר סבא (להלן: "בית החולים"). בבית החולים, הוא נבדק בחדר המיון ואובחן שבר במשטח טיביאלי של הקרסול ופטישון חיצון (להלן: "השבר"). הוא אושפז לניתוח.

3. ביום 05.01.2008 עבר התובע ,תחת הרדמה כללית, ניתוח לשחזור וקיבוע השבר עם פלטות. מהלך הניתוח היה תקין, הרגל קובעה בגבס.

ביום 06.01.2008 שוחרר התובע לביתו עם המלצות להמשך מעקב וטיפול אנלגטי, איסור דריכה על הרגל המנותחת, מנוחה למשך 45 יום וביקורת במרפאה אורתופדית.

4. לאחר הסרת הגבס, הייתה הפעלה של הקרסול הפגוע והתובע חזר באופן הדרגתי לדרוך על הרגל המנותחת. התובע המשיך במעקב רפואי במרפאת חוץ אורתופדית של בית החולים ועבר סדרת טיפולים פיזיותרפים.

5. ד"ר קובי בר אילן, אורתופד מומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), בדק את התובע וערך חוות דעת בעניינו (להלן: "חוות הדעת").

בחוות הדעת, קבע המומחה ,כי לתובע נותרה, בגין תאונת הדרכים, הגבלה בינונית בתנועות הקרסול. נכותו הרפואית (הזמנית והיציבה) של התובע, בגין התאונה, היא כדלקמן:

100% - מיום התאונה (03.01.2008) ועד ליום 02.07.2008;

50% - מיום 03.07.2008 ועד ליום 02.01.2009;

10% - צמיתה מיום 03.01.2009 ,לפי סעיף 48(3) (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) - התשט"ז – 1956 (התוספת), (להלן: "התקנות") ולאחר הפעלה חלקית של תקנה 15 לתקנות.

טענות התובע

6. התובע טוען, כי הוא נפגע בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב מנועי מסוג פולקסווגן דבל קבינה, מ"ר 317-60-07 (להלן: "הרכב"), ועל הנתבעים – הנתבע 1 הנוהג ברכב; והנתבעת 2 מבטחת השימוש ברכב על פי פוליסת ביטוח בת- תוקף (מס' 0033044332078) (להלן: "הפוליסה")- החובה לפצותו על נזק הגוף שנגרם לו בתאונה דנא.

7. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק כדלקמן:

נזק מיוחד

א. הפסד השתכרות- 60,000 ₪.

ב. הוצאות רפואיות- 60,000 ₪.

ג. הוצאות נסיעה- 20,000 ₪.

נזק כללי

ד. הפסד השתכרות, פנסיה ותנאים סוציאליים.

ה. הוצאות רפואיות.

ו. הוצאות נסיעה.

ז. עזרת צד ג'.

ח. כאב וסבל.

טענות הנתבעים

8. הנתבע 1, נהג הרכב, הוזמן לדין . דא עקא, הוא לא הגיש כתב הגנה ובחר שלא להופיע למשפט.

9. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") מכחישה, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

10. אליבא דנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף, היות ואין זיקה בין המבוטחת על פי הפוליסה לבין הרכב. היא מוסיפה, כי אילו ידעה מי הוא הבעלים הנכון של הרכב, היא לא הייתה מנפיקה את הפוליסה.

11. וכן, טוענת הנתבעת, כי התובע לא נפגע בתאונה המוכחשת היא כשלעצמה. התאונה אינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. המדובר בתאונת עבודה.

12. לעניין הכיסוי הביטוחי, טוענת הנתבעת שהפוליסה הונפקה על שם הגב' גמילה מסארוה, הבעלים הרשום של הרכב. הכיסוי הביטוחי כפוף לתנאי הפוליסה ולחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הביטוח").

13. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענת הנתבעת ,כי מדובר בנזקים מוגזמים, מופרכים וללא כל יסוד עובדתי או משפטי. התובע לא עשה די לשם הקטנת נזקיו. וכן, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום אן גמלה או טובת הנאה שהתובע קיבל או זכאי לקבל על פי הדין מכל מיטיב, לרבות המוסד לביטוח לאומי.

מסכת הראיות

14. שלושה עדים היו לתביעה: התובע, מר עבד אלנאסר אלעיידה (להלן: "עבד אלנאסר"), ומר מוחמד אבו חמד (להלן: "מוחמד"). שלושתם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1, ת/2 ו – ת/3, והכל בהתאמה).

15. הגב' מיטל ג'לרדין, חתמת ביטוח ועובדת אצל הנתבעת, העידה מטעם ההגנה (להלן: "מיטל"). היא הקדימה והגישה תצהיר עדות ראשית שלה (נ/5). וכן הוגשו מטעם ההגנה 4 מוצגים נוספים:

נ/1 – צילום תעודת ביטוח חובה של הרכב (הפוליסה); נ/2 – תעודת ביטוח חובה של רכב אחר, מ"ר 171-195-07; נ/3 – שאלון ותצהיר תשובות; ו – נ/4 – אישורים על תשלום תכוף.

דיון

האחריות

16. אפתח ואומר, כי הפלוגתא העיקרית שבין הצדדים נסובה, למעשה, על שאלת תוקף הכיסוי הביטוחי לתאונה. הנתבעת טוענת (אומנם בשפה רפה), כי התובע הסתיר ממנה, בכוונת מרמה, שהוא תושב הרשות הפלסטינית והבעלים הנכון (אך הלא רשום) של הרכב, וענין זה הוא מהותי ויש בו כדי להשפיע על זכותה ,כמבטחת סבירה, להנפיק את הפוליסה. וכן, מוסיפה הנתבעת, אומנם בשולי הדברים (סעיף 26 לכתב הסיכומים), כי מעדותו של התובע עולות תמיהות המעמידות את התאונה "בסימן שאלה". לחילופין, התאונה קרתה בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית ועליה חל דין מקום התאונה (חוק הביטוח (מס' 20 ) – 2005 הפלסטיני).

17. מנגד, טוען התובע, כי הוא לא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו על פי סעיף 6 לחוק הביטוח. אכן, הוא הבעלים בפועל של הרכב והוא תושב הרשות הפלסטינית. גב' ג'מילה מסארוה (להלן: "ג'מילה"), אשת חברו, היא הבעלים הרשום של הרכב במשרד הרישוי הישראלי (נ/1). הוא מודע לכך ,כי הרכב נרשם בישראל על שם ג'מילה, במטרה לאפשר לו כניסה עם הרכב לשטח מדינת ישראל. הוא לא רימה את הנתבעת, לא בזמן כריתת חוזה ביטוח והנפקת הפוליסה ולא לאחר מכן.

18. משלי אני אומר, כי לאחר ששקלתי בכובד ראש את מכלול טענות הצדדים לעניין זה, ולאחר שבחנתי המצב המשפטי וחומר הראיות המונח בפניי, מסקנתי היא ,כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה כדין ולא הוכיחה ,כדבעי, טענותיה דנן.

בפניי, לא הוכח כדין, כי התובע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו על פי סעיף 6 לחוק הביטוח. לא הוכח ,כי התובע הסתיר, לא כל שכן בכוונת מרמה, עניין מהותי מהנתבעת -המבטחת. טופס הצעת הביטוח לא הוגש כלל לבית המשפט.

סוכן הביטוח, מר גואד גאבר, שהוא עד קרדינאלי ובשליטתה המלאה של הנתבעת, לא העיד בבית המשפט, והדבר אומר דרשני.

מחדלה זה של הנתבעת פועל לרעתה ומחזק ,למעשה, את גרסת התובע וראיותיו. וכן, עדותו של התובע, לענייננו שלנו, כי לא רימה כלל את הנתבעת (עמ' 9, ש' 18-17), הייתה סבירה, מהימנה ולא נסתרה כלל.

19. זאת ועוד, גם לאחר שהנתבעת ידעה את "העניין המהותי" – היותו של התובע תושב פלסטיני והבעלים הלא רשום של הרכב – היא לא ביטלה כלל את הפוליסה, לא בשל אי גילוי עניין מהותי, מכוח סעיף 7 לחוק הביטוח, ולא בשל עילה אחרת כלשהי. הנתבעת לא הוכיחה כדין, כי במכלול נסיבות העניין היא חייבת בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא ביחס שבין דמי הביטוח שהם משתלמים כמקובל אצלה לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, לא כל שכן שהיא פטורה כליל מחיוביה על פי הפוליסה מכוח סעיף 7(ג) לחוק הביטוח. טענותיה לעניין זה ועם כל הכבוד בעלמא הן ואינן נסמכות על ראיות קבילות ומהימנות.

ויודגש: עדותה של מיטל, לעניין זה, בעלמא היא ואינה נסמכת על ראיות מפורשות, קבילות ומהימנות.

מיטל העידה והודתה בפה מלא, כי היא לא ראתה את הצעת הביטוח, ולא שוחחה כלל עם סוכן הביטוח מר ג'אדר גואד, באשר למכלול העניינים שהתובע הציג או שלא הציג, בשלב המשא ומתן לקראת כריתת חוזה הביטוח (הפוליסה) ושלב כריתת החוזה האמור. (עמ' 13 ,ש' 33-28; עמ' 14, ש' 6-4).

מכל מקום, העידה מיטל והודתה ,במפורש ,שהנבעת לא ביטלה למעשה את חוזה ביטוח (הפוליסה), גם לאחר שידעה, בפועל, כי התובע הוא תושב פלסטיני והבעלים הלא רשום של הרכב (שם, ש' 25-14).

20. זאת אף זאת, לא רק שהנתבעת לא ביטלה את חוזה הביטוח (הפוליסה) גם לאחר שהיא ידעה שהתובע הוא תושב פלסטיני והבעלים הלא רשום של הרכב, אלא שהיא אף המשיכה לבטח את השימוש ברכב במהלך התקופה שלאחר התאונה על פי תעודת ביטוח חובה כדין

( שם, ש' 31-26; עמ' 15, ש' 6-1).

21. לשלמות התמונה אציין ,כי במקרה אין תחולה להוראת סעיף 13 לפקוד ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970, וטענתה של הנתבעת, לעניין זה, מהווה ערבוב מין עם שאינו מינו. במקרה שלנו, לא קרה שינוי בעלות ברכב לאחר התאונה.

22. לבסוף, לא מצאתי ממש בטענתה של הנתבעת, כי התובע לא נפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, וכי התאונה קרתה בשטח הרשות הפלסטינית. ההיפך הוא הנכון. הוכח בפניי כדין ,כי התובע נפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, וכי התאונה קרתה בשטח מדינת ישראל.

התובע העיד לעניין זה ,כי הוא נפגע בתאונה שהיא תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק. התאונה קרתה בשטח ישראל. בזמן החלפת צמיגי הרכב, המגבה שהרים את הרכב החליק, גלגל הרכב נפל על רגלו השמאלית ונגרם לו שבר בקרסול שמאל. (ת/1, סעיפים 16-12; עמ' 3 ש' 15; עמ' 4 ש' 27,; עמ' 6 ש' 9-1). למותר לציין ,כי עדותו זו של התובע הייתה סבירה ומהימנה, ויש לה סימוכין בשאר הראיות הקבילות והמהימנות שנפרסו בפניי, במיוחד עדותו ,בכתב ובעל פה, של עבד אלנאסר והתיעוד הרפואי שצורף למוצג ת/1.

23. סיכום ביניים :הינה- כי - כן מסקנתי היא ,כי התובע נפגע בתאונה שהיא תאונת דרכים, ועל הנתבעים החובה לפצותו על נזקי הגוף שנגרמו לו בה, והכל על פי הוראות החוק.

הנזק

נזק לא ממוני

24. כמבואר, התובע אושפז למשך 4 ימים בבית החולים. כתוצאה מהתאונה ,נגרמה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%. נזקו, בפרט נזק זה, יחושב על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976. הפיצוי בשל הנזק הלא ממוני והמגיע לתובע, בגין התאונה, ולאחר שערוך להיום מגיע לסך 19,741 ₪.

הפסד השתכרות

בסיס החישוב לעבר ולעתיד

25. התובע יליד 14.01.1972 ותושב הרשות הפלסטינית . הוא סמרטוטר (אלטע זאכען), במקצועו. הוא סוחר עצמאי ,בשטחי המדינה ובשטחי הרשות הפלסטינית, בסחורה ישנה ומשומשת.

הוא הבעלים של שתי חנויות בעיר מגוריו – קלקיליה. התובע טוען ,כי עובר התאונה הוא השתכר סך 15,000 ₪ נטו לחודש. (סעיף 34 לכתב הסיכומים). וכן, העיד התובע, כי לאחר התאונה הוא חזר לעבודתו הקודמת, אך כושר השתכרותו נפגע, ואינו מסוגל לבצע את עבודתו ולנהל את עסקו כפי שהיה לפני התאונה.

26. לדידי, עדויותיהם של התובע ומוחמד, באשר להשתכרותו בפועל של התובע עובר לתאונה וכושר השתכרותו לאחריה, עם כל הכבוד והענווה, אינן סבירות ואינן מהימנות בעיניי. המדובר בעדויות בעלמא ומגמתיות של עדים בעלי עניין ואינטרס בתוצאות המשפט וללא כל אישור או סימוכין בראיות מפורשות, קבילות ומהימנות. התובע הינו עוסק מורשה. הוא מנהל את עסקו שלא כדין. הוא מעלים מס ואינו מנהל בעסק ספרים כדין. (עמ' 8, ש' 20-9). הוא לא הציג תיעוד החוץ לעניין הוצאות העסק (מיסים, ארנונה, הוצאות חשמל, מים ,שכירות וכיוצא באלה), ככלל, בעל דין המעיד על עצמו כמפר חוק באופן סדרתי ואינו אדם נורמטיבי, יתקשה עד למאוד לזכות באמונו של בית המשפט.

27. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני קובע ,כי הכנסתו החודשית של התובע להיום ולצורך חישוב הפסד השתכרותו בעבר ובעתיד ,הינה סך 4,000 ₪ נטו לחודש.

הנכות הרפואית והתפקודית בעבר ובעתיד

28. כמבואר, המוחה קבע בחוות הדעת, כי נותרה לתובע נכות רפואית (זמנית ויציבה) בגין התאונה, כדלקמן:

100% - מיום 03.01.2008 ועד ליום 02.07.2008;

50% - מיום 03.07.2008 ועד ליום 02.01.2009;

10% - נכות רפואית יציבה ופונקציונלית, לאחר הפעלה חלקית של תקנות 15 לתקנות,

מיום 03.01.2009.

המומחה לא נחקר ,בחקירת שתי וערב, על חוות הדעת. אומר מיד, כי קביעתו של המומחה, כאמור בחוות הדעת, הן לעניין הנכות הרפואית (הזמנית והיציבה) והן לעניין הנכות הפונקציונלית, ובהיעדר ראיה קבילה לסתור, מקובלת עליי ואני מאמצה. להסרת כל ספק, אציין, כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, גילו הנוכחי, עברו, השכלתו, עבודתו, הכשרתו המקצועית, יכולתו להסתגל למצבו החדש לאחר התאונה, חזרתו לעסקו, דרגת נכותו הרפואית היציבה, מצב העבודה בשוק הן בישראל והן בשטחי הרשות הפלסטינית, מסקנתי היא, כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 10%, החל מיום 03.01.2009.

הפסד השתכרות בעבר

29. לגבי התקופה החל מיום 03.01.2008 ועד ליום 02.07.2008, בה היה התובע באי כושר מלא, זכאי התובע להפסד השתכרות כדלקמן:

4,000 ₪ 100% X 6 חודשים = 24,000 ₪.

סכום זה יישא ריבית חוקית מאמצע התקופה ועד היום ומגיע לסך 26,229 ₪.

30. באשר לתקופה החל מיום 03.07.2008 ועד ליום 02.01.2009, זכאי התובע להפסד השתכרות כדלקמן:

4,000 ₪ 50% X 6 חודשים = 12,000 ₪.

סכום זה יישא ריבית חוקית מאמצע התקופה ועד היום ומגיע לסך 12,939 ₪.

31. לגבי התקופה החל מיום 03.01.2009 ועד היום, חסרון הכיס שהיה לתובע, הוא כדלקמן:

4,000 ₪ 10% X 47.5 חודשים (במעוגל) = 19,000 ₪.

סכום זה יישא ריבית חוקית מאמצע התקופה ועד היום ומגיע לסך 19,897 ₪.

יוצא, כי התובע זכאי לפיצוי, בפרט נזק זה, כדלקמן:

26,229 ₪ + 12,939 ₪ + 19,897 ₪ = 59,065 ₪.

הפסד השתכרות בעתיד

32. הפיצוי המגיע לתובע, בפרט נזק זה, הוא כדלקמן:

4,000 ₪ X 10% X 216,9155 = 86,766 ₪

עזרת צד ג' בעבר

33. אכן, הובא בפניי כדין, כי לאחר התאונה נזקק התובע לעזרה סיעודית אותה קיבל מבני משפחתו. שוכנעתי, כי העזרה דנן הינה בגין התאונה ומעבר למה שמעניקים בני משפחה באופן סביר. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע, בפרט נזק סך, סך של 3,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה בעבר

34. אכן, היו לתובע הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994. התובע צירף לתצהיר עדותו הראשית (ת/1), קבלות בגין הוצאות אלה בסך 5,618 ₪. לאחר שערוך להיום מגיע סכום זה לסך 5,883 ₪.

הוא זכאי לפיצוי בגין ההוצאות דנן.

וכן, היו לתובע הוצאות נסיעה הכרוכות בטיפולים הרפואיים שהיו לו עקב התאונה. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע, בגין הוצאות הנסיעה דנן סך 2,000 ₪, נכון להיום.

יוצא, כי התובע זכאי לפיצוי, בפרט נזק זה, כדלקמן:

5,883 ₪ + 2,000 ₪ = 7,883 ₪, נכון להיום.

שאר פרטי הנזק

35. התובע לא הוכיח כדין את שאר הנזקים הנתבעים. אין הוא זכאי לפיצוי כלשהוא בפרטי נזק אלה.

ניכויים – תשלום תכוף

36. הנתבעת שילמה לתובע (בחודש יולי 2008), תשלום תכוף בסך 16,905 ₪ (נ/4). לאחר שערוך להיום מגיע סכום זה לסך 20,702 ₪. על פי הדין, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים.

סכום הפיצויים הכולל

37. הנה – כי – כן, הפיצויים המגיעים לתובע, נכון להיום, הם כל אלה:

א. נזק לא ממוני- 19,741 ₪

ב. הפסד השתכרות בעבר - 59,065 ₪

ג. הפסד השתכרות בעתיד - 86,766 ₪

ד. עזרת צד ג' בעבר 3,000 ₪

ה. הוצאות רפואית ונסיעה בעבר 7,883 ₪

__________

סיכום ביניים 176,455 ₪

בניכוי תשלום תכוף 20,702 ₪ -

___________

סה"כ 155,753 ₪

התוצאה

38. התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעים לשלם לתובע כדלקמן:

א. סך 155,753 ₪;

ב. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 24,400 ₪.

ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא כוחו ,בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנתבעים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ג, 19 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.