1. התובע, עורך דין במקצועו, הגיש תובענה כספית על סך 613,274 ₪ נגד הנתבעת (להלן, גם "המינהל"). אין עוררין כי בזמנו שימש התובע ככונס נכסים על משק 44 בישוב תלמי אל (להלן – "הנכס"), וזאת מכוח מינוי של כב' ראש ההוצל"פ בחיפה. במסגרת הליכי הכינוס נמכר הנכס לבני הזוג דוד ודורית אטיאס (להלן – "הקונים"). הסכם זה, מיום 4.1.05, נכרת בין התובע, בפועלו ככונס, בין החייבים, הם בעלי הזכויות של הנכס ובין הקונים. בהמשך הדרך, וכתוצאה מהשתלשלות עובדתית שאין צורך להידרש לה, נכרת הסכם פשרה ב-ת.א. 8470/00, אף הוא בין היתר בין התובע והמינהל, והוא קיבל תוקף של פסק דין.

2. בסעיף 1(א) להסדר הפשרה הותנה כי המינהל יקבל "מתוך כספים הנמצאים אצל הנתבע הפורמאלי (הוא התובע - הכונס – ש.ל.) והמוחזקים בידיו, סך של 462,000 ₪ (להלן: 'סכום החוב שבפשרה') וזאת תוך 6 ימים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה זה. במידה וסכום החוב שבפשרה לא ישולם במועד האמור יעמוד סכום החוב שבתביעה המתוקנת על סך 611,820 ₪ לפרעון מיידי והוא יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מתאריך 6.3.00 ועד התשלום המלא בפועל..."

3. נטען על ידי התובע, בכתב תביעתו, כי "עקב טעות משרדית, התובע לא העביר את הכסף לנתבעת במועד ורק ביום 15.10.07, משהתגלתה לו הטעות, העביר התובע לנתבעת את הסך של 462,000 ₪" (סעיף 15).

4. המינהל, איפוא, דרש לקבל את ההפרש המתחייב לנוכח הפרת הסכם הפשרה. הקונים שילמו למינהל את ההפרש המתחייב והגישו בקשה לראש ההוצאה לפועל לחייב את התובע בהשבת הסכום ששולם למינהל על ידם. הם זכו בדינם בהתאם להחלטתה מיום 18.4.08 של כב' רשמת ההוצאה לפועל (כיום השופטת) קלמפנר-נבון. על כך הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי, והערעור נדחה.

5. בעקבות זאת, כך המשך כתב התביעה, "התובע יטען כי חיובו היה שלא כדין וכי דרישת הנתבעת מהקונים הייתה בניגוד לחובת תום הלב ובניגוד להסכם הפשרה, לפיו אם הסכום לא ישולם במועד, התובע ישלם לנתבעת הפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום פסק הדין" (סעיף 22). וכן נטען כי "בכך שפעלה הנתבעת, דרשה ואף קיבלה הכסף מן הקונים, יש משום עשיית עושר ולא במשפט וכן משום הפרת סדרת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, כאשר התעשרה בניגוד למוסכם בהסכם הפשרה בין הצדדים ובניגוד להסכם" (סעיף 23).

6. מונחת בפניי בקשת המינהל לסילוק על הסף של התביעה מחמת קיומו של מעשה בית-דין. עיינתי בבקשה, בתשובת התובע ובתגובה לתשובה, ובדעתי להיענות לבקשה. אכן מקובלת עליי טענת המינהל על פיה הגשת התביעה היא בבחינת בזבוז זמן שיפוטי, תוך אי הפנמה של התובע אודות התנהלותו החמורה והמתחייב כתוצאה מכך.

7. מן הבקשה עולה כי הגם שבמסגרת החלטתה של הרשמת קלמפנר-נבון, לא היה המינהל בעל דין, הנה כתוצאה מיוזמתו של התובע עצמו, היה המינהל בעל דין בהליך הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה ושהוכרע בפסק דינה מיום 15.1.12 של כב' השופטת שרון-נתנאל (נספח ב' לתשובת המינהל). אכן נפסדת התנהלותו של התובע שאף לא ראה לצרף פסק דין זה.

8. בפסק הדין נדחו טענותיו של התובע, אחת לאחת. תוך הדיפת טענות התובע, כך מציינת השופטת שרון-נתנאל - שלפיהן "ביצע המינהל עוולה של גזל, פגע בזכויות נושים מועדפים ונהג בניגוד לפסק הדין ושלא בתום לב, חרף היותו גוף שלטוני אשר חייב 'באמות מידה מוגברות של תום לב וסדר ציבורי'" (עמ' 7) - הרי הכריעה השופטת שרון נתנאל כי "ההליך בפני כב' ראש ההוצאה לפועל התנהל באופן תקין, תוך שניתנה למערער הזדמנות להגיב ולטעון טענותיו" (סעיף 21). עוד קבעה השופטת כי "אינני מוצאת ממש בטענות ב"כ הכונס באשר לתוכן הסדר הפשרה (שקיבל תוקף של פסק דין). מאחר שלא הוגש ערעור על פסק הדין ואף לא הוגשה בקשה לביטול הסדר הפשרה, לא ניתן לטעון טענות לגבי תוכן ההסדר והוא מחייב את כל הצדדים לו, לרבות הכונס" (סעיף 23).

עוד הכריעה השופטת כי "המינהל פעל על פי זכויותיו, בהתאם להסדר הפשרה ולהוראותיו החלות, על מקרה בו הכונס לא ישלם את סכום הפשרה... הכונס, שהסכים להסדר הפשרה, אשר קיבל תוקף בפסק הדין, היה חלק ממנו ואף חתום עליו, מושתק מלטעון כי מימוש ההסדר מהווה העדפת נושים. גם לגופה של הטענה לא מצאתי בה ממש". שהרי "אין מדובר בכספים מקופת הכינוס, אלא בכספים שעל הכונס לשלם מכיסו הפרטי, מאחר שתשלומם נובע אך ורק ממחדלו של הכונס" (סעיף 25). וחותמת השופטת כי "אינני רואה מקום להתייחס לשאר טענות הכונס נגד המינהל, אשר גם בהן לא מצאתי כל ממש" (שם).

9. דומה שהתובע אינו משלים, דרך מהות, עם הקביעות האמורות. לא זו בלבד שהוא השיג עליהן בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, אף ניסיונו החוזר ונשנה להשיג עליהן בבית המשפט העליון נדחה, עקב התנהלותו הדיונית הרשלנית, באופן שפסק הדין של בית המשפט המחוזי היה לחלוט.

10. ודוקו: התובע אינו מתיימר לטעון כי הגם שדרך מהות ידו עתה על התחתונה, באופן שאין להשיג עוד על צדקת ההכרעות השיפוטיות האמורות, הנה חרף כל אלו, נדרש מן המינהל לא לממש את זכייתו המהותית החוזרת ונשנית בהליכים האמורים. שהרי אם יפעל כך הרי פועלו יהא נגוע, אם בניגוד ל"חובת תום הלב", אם משום "עשיית עושר שלא במשפט", כאמור בסעיפים 22 ו-23 לכתב התביעה.

אכן, לוּ זאת הייתה טענתו של התובע, עדיין דומה שדינה היה להיכשל. פשיטא, לא זו בלבד שמי שמממש את זכויותיו, על פי כל דין, פועל בתום לב וככל שהוא עושה עושר, הרי הוא עושה אותו במשפט, דומה שהמינהל היה חוטא לחובתו הציבורית, כלפי הציבור, אם לא היה הולך בדרך המלך, בדיוק בהתאם להוראות ההסכם שנכרת, כפי שהדברים באו לידי אישור ברור ומובהק על ידי הערכאות השונות, דהיינו הרשמת קלמפנר-נבון והשופטת שרון-נתנאל.

ואולם, זו אינה טענתו של התובע. הוא איננו מתיימר להפריד בין הדבקים. הוא מוצא קשר הדוק, מהותית, בין צדקתו הנטענת בריבו עם המינהל, לבין הפרת חובת תום הלב והטענה אודות עשיית עושר ולא במשפט. נחזור ונתבונן בסעיף 22 לכתב התביעה. לנוכח טענתו כי "חיובו היה שלא כדין", ממילא כתוצאה מכך "דרישת הנתבעת מהקונים הייתה בניגוד לחובת תום הלב". ואף בסעיף 23 נטען כי "בכך שפעלה הנתבעת, דרשה ואף קיבלה הכסף מהקונים" ובכך היא פעלה תוך "הפרת סדרת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים", ממילא כתוצאה מכך יש "משום עשיית עושר שלא במשפט".

אך משעה שקבעו הערכאות השיפוטיות שהחיוב האמור היה כדין ולא "שלא כדין", ממילא קורסת הטענה שדרישת המינהל מן הקונים הייתה "בניגוד לחובת תום הלב". ולנוכח העובדה שנדחתה הטענה אודות "הפרת סדרת ההסכמים", לאחר שנקבע שהמינהל פעל במדויק על פי ההסכמים, ממילא קורסת הטענה שיש בכך "משום עשיית עושר שלא במשפט".

11. מקובלת עליי לחלוטין עמדתו של ב"כ המינהל על פיו כתב התביעה נעשה בניגוד להשתקי פלוגתא שנדונו והוכרעו, משהיו צריכות לפנים, בעיקר על ידי השופטת שרון-נתנאל. ולכן, כלשונו, "לא יעלה על הדעת שהן המערכת השיפוטית והן הנתבעת ייאלצו פעם אחר פעם להישאב לתוך התדיינות שיפוטית ארוכה ומייגעת, הגוזלת הן משאבים כספיים והן זמן שיפוטי יקר, חרף קיומו של פסק דין סופי וחלוט. וכל זאת רק בשל סירובו של התובע לקבל ולהשלים עם תוצאותיו של ההליך" (סעיף 11 לבקשה).

12. לפיכך הנני נענה לבקשה ומסלק על הסף את התביעה. הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

13. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ג, 19 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא