לפני הונחה בקשה למתן רשות להגן, על-ידי הנתבעים 1 ו- 2, כנגד תביעה על חוב כספי בסך של 250,000 ₪.

שני הנתבעים, שהצהירו בתמיכה לבקשת הרשות להגן, לא התייצבו היום לחקירה על תצהיריהם. בפתח הדיון הסבירה באת-כוחם, כי הנתבע מס' 2 חלה באופן פתאומי ולא יכול היה להופיע לדיון. בהעדרו, ויתר ב"כ התובע על חקירת המצהיר ושני הצדדים סיכמו את טיעוניהם.

(לא התייחסנו בדיון לסיבת היעדרותה של הנתבעת מס' 1).

הנתבעים טענו בתצהיריהם שהוגשו, כי הבנק התובע נהג כלפיהם שלא בהגינות, בעת מימוש השעבוד שהוטל על הדירה, שנועד להבטיח את חוב ההלוואה. לדבריהם, הסכים הבנק התובע, שלא כדין וללא ידיעתם, לחלוק את תמורת מימוש השעבוד על הדירה שרכשו, עם נושה נוסף, שנשה את מוכרי הדירה. לגרסתם, שועבדה הדירה לאחר רכישתה על ידם פעם נוספת, בתרמית, לטובת מוכרי הדירה. בשל כך, לא הושלמה יתרת הגביה של חוב ההלוואה, שאמור היה להיפרע באופן מלא, באמצעות מימוש השעבוד. טענות נוספות שהעלו, נוגעות ממש בליבת הליך המימוש, בקשר עם מימד הזמן המעורב בו.

לפיכך, טוענים הם ועל-מנת שיוכיחו את הקנוניה שנרקמה כנגדם, יש ליתן להם את הרשות להגן.

אכן, הכלל הוא כי בית-המשפט מעניק בקשת רשות להגן, בכל מקרה בו קיימת ולו הגנה לכאורית, גם אם זו דחוקה וקלושה.

במקרה שבפני, מלינים הנתבעים על תקינותם של הליכי המימוש, שנעשו בזמנו בתיק ההוצל"פ, ללא ידיעתם. טענה זו, אינה יכולה לשמש כטענת הגנה בתביעה שלפני, שעה שהחוב עצמו איננו שנוי במחלוקת. אם היה התובע יכול להביא לסילוק החוב כולו, באמצעות המימוש, או לתמורה גבוהה יותר וכיו"ב, היא שאלה שאיננה יכולה להתברר בהליך זה. לשם כך, קיימים הליכים נפרדים ועצמאיים, שעליהם צריכה באת-כוחם לתת את הדעת ואין זה מתפקידי לייעץ לה בעניין.

לדידי, נראה כי אין המדובר בהליך שנועד לבקר את תקינות הליכי ההוצל"פ והמימוש, אלא אם נתעלם מכל הכללים הדיוניים והמשפטיים הנהוגים בשיטתנו.

אשר על כן, אינני מוצאת בסיס למתן הרשות להגן.

הבקשה נדחית.

התובע רשאי ליטול פסק-דין על-פי תביעתו ויגיש פסיקתא לחתימה, בתוך 7 ימים.

לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות היום.

ניתנה היום, כ"ו אייר תשע"ג, 06 מאי 2013, בהעדר הצדדים.