רקע כללי והליכים קודמים :

בין הצדדים נחתם, ביום 6.5.08, הסכם למכירת כל זכויות התובעת בדירת מגורים שבבעלותה ברח' הכרמל 6 בנצרת עלית (להלן: הדירה) בתמורה לסך של 597,000 ₪ (להלן: ההסכם).

במסגרת ההסכם קבעו הצדדים גם את מועדי תשלום התמורה, ואת מועד מסירת החזקה. כן הסכימו על פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם בסך של 40,000 ₪.

ביום 12.8.08 הוגשה תביעה זו לבית המשפט, בגדרה עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה את יתרת התמורה בעד המכר בהתאם להסכם, את הפיצוי המוסכם כנקוב בסע' 10 להסכם וכן פיצוי בגין עגמת נפש.

ביום 27.1.09 ניתן פסק דין בהעדר כתב הגנה על מלוא הסכום.

לאחר שהוגשה בקשה לביטול פסק הדין, הגיעו הצדדים ביום 1.2.10 לידי הסכמה כי יינתן פסק דין חלקי לפיו על הנתבעים ביחד ו/או לחוד לשלם לתובעת סך של 17,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.6.08, וכן אגרה והוצאות משפט שונות. פסק הדין שניתן במעמד צד אחד יבוטל, ולנתבעים ניתנה הזכות להגיש בקשת רשות להתגונן, למעט לעניין הסכום בגינו ניתן פסק הדין החלקי (שהינו יתרת התמורה על פי ההסכם בין הצדדים).

בהמשך הסכימו הצדדים על מתן רשות להתגונן. כן הוסכם כי יוגשו כתבי טענות מתוקנים, ואף ניתנה ארכה להגשת תביעה שכנגד.

התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן, בגדרו עתרה לחייב הנתבעים לפצותה בגין הפרת ההסכם בסך של 50,000 ₪. זו התביעה הניצבת לדיון כעת. תביעה שכנגד לא הוגשה.

ואלה טענות התובעת:

במסגרת פגישה שקיימו הצדדים טרם החתימה על ההסכם, סוכם כי מלוא הזכויות בדירה ימכרו לנתבעים בתמורה לסך של 600,000 ₪.

ביום 2.5.08, התקיימה פגישה נוספת לצורך החתימה על ההסכם, אך אז התברר כי בא כוחה הקודם של התובעת לא רשם את הדירה על שמה. בנסיבות העניין, הסכימה התובעת להפחית ממחיר הדירה סך של 3,000 ₪ על מנת שב"כ הנתבעים יהיה אחראי לביצוע הרישום ישירות על שם הנתבעים.

נוסף על כך, הסכימה התובעת כי מועד המסירה יוקדם ליום 15.6.08, ולבסוף הוקדם המועד פעם נוספת ליום 5.6.08.

הנתבעים הפרו פעם אחר פעם את ההסכם בכך שלא שילמו תשלומים במועדם.

הנתבעים התחייבו לשלם סך של 200,000 ₪ במועד רישום הערת אזהרה על שמם. הסכום שולם רק ביום 1.6.08.

כמו כן, הנתבעים התחייבו להעביר 197,000 ₪ נוספים במועד מסירת החזקה.

חרף האמור, סך של 100,000 ₪ הופקד רק ביום 15.6.08 וסך נוסף של 80,000 ₪ רק מאוחר יותר, ביום 29.6.08.

בנסיבות אלה, אף נותר חוב בסך של 17,000 ₪, בגינו נאלצה התובעת להגיש תביעה ביום 12.8.08. ההפרש שולם רק לאחר פסק דין חלקי מיום 1.2.10.

לתובעת נגרם נזק רב מהאיחור בתשלומים, והיא עתרה לחייב את הנתבעים לשלם לה את הפיצוי המוסכם בסך של 40,000 ₪ וכן סך של 10,000 ₪ כעוגמת נפש.

ואלה טענות הנתבעים:

הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה.

לטענתם, כבר ביום 4.5.08 בוצעה העברה בנקאית לתובעת ע"ס 154,000 ₪ ולמחרת שולמו סך של 46,000 ₪ נוספים. כל זאת, עוד לפני חתימת החוזה.

עוד הם טוענים, כי ככל שקיימת הפרה הרי שהפרה זו הינה של התובעת עצמה, אשר התחייבה לרשום הערת אזהרה לטובת הנתבעים עם קבלת התשלום השני, דבר שלא נעשה עד היום.

כמו כן, התחייבה להמציא אישור על ביטול השעבוד או המשכנתא הרובצת על הנכס לטובת בנק הפועלים ואישורי מסים שונים. כל אלה לא הומצאו.

אשר לסך של 197,000 ₪, אלה שולמו לתובעת כדלקמן:

100,000 ₪ שולמו ביום 15.6.08 בהעברה בנקאית, סך של 80,000 ₪ ביום 29.6.08 וסך נוסף של 20,000 ₪ הועבר לידיו הנאמנות של עו"ד חטיב שייצג את שני הצדדים בהתאם לייפוי כוח. מהסך הנ"ל הייתה אמורה התובעת לקבל את יתרת התשלום.

דיון והכרעה :

לאחר שעיינתי בתיק ביהמ"ש ושמעתי את הצדדים, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ואנמק החלטתי.

אדרש תחילה ליריעת המחלוקת הרלוונטית, ולאחר מכן אתן דעתי לטענות הצדדים ביחס אליה ולטיעון המשפטי.

יריעת המחלוקת:

טענות הצדדים כפי שאלה הובאו בכתבי טענותיהם נסקרו על ידי לעיל.

במסגרת תצהירי הנתבעים השמיעו אלה טענות נוספות הנוגעות לעניין מהות הממכר, טענות הנוגעות למרמה ומצג שווא בכל הנוגע לצווי הריסה שהוצאו לגדר הדירה הבנויה בשטח ציבורי, וכן בניית מחסן הדירה מחוץ לקווי בנין מותרים.

בפתח שמיעת הראיות התנגדה ב"כ התובעת להשמעת טענות אלה בהיותן הרחבת חזית אסורה, וב"כ הנתבעים אישר כי הטענות אכן אינן נזכרות בכתב ההגנה.

בהחלטתי מאותו מועד הוריתי על מחיקת סעיפים 12-15 מתצהירי הנתבעים.

חרף ההחלטה, שבים הנתבעים בסיכומיהם וחוזרים על הנטען.

כאמור, טענות אלו הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה, ומשכך אתעלם מהן.

אציין בהקשר זה, כי חרף העובדה שהנתבעים הורשו להגיש תביעה שכנגד, הרי שאלה בחרו שלא לעשות כן. לפיכך, אין לפניי אלא את טענות הצדדים כפי שנסקרו לעיל.

הפרת ההסכם:

בסעיף 4 לכתב התביעה טענה התובעת, כי הצדדים שינו הסכמתם המקורית בדבר עלות הממכר לאחר שהובהר כי הדירה אינה רשומה על שמה.

תחת שעלות הדירה תעמוד ע"ס 600,000 ₪ הופחת המחיר והועמד על סך של 597,000 ₪, כאשר הסיכום היה כי ב"כ הנתבעים ידאג לביצוע הרישום על שם הנתבעים.

אף כי הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את האמור בסעיף זה, הרי שההכחשה כוונה אך למועד מסירת החזקה הנזכר בסעיף ולעניין הייצוג המשפטי. לא נשמעה מפיהם כל טענה הנוגעת להסדר הכספי כתוצאה מהעדר הרישום (ס' 7 לכתב ההגנה).

כמו כן, לא נאמרה בהקשר זה מפיהם אמירה כלשהי גם במסגרת התצהירים שהגישו, והתובעת ובתה אף לא נחקרו בעניין זה.

בנסיבות העניין, הרי שבמועד עריכת ההסכם היה ידוע לצדדים כי לא תירשם כל הערת אזהרה בלשכת מרשם המקרקעין על שמם, שכן הדירה טרם נרשמה על שמה של התובעת שם. טענת הנתבעים בהקשר זה כאילו יש בכך משום הפרה, דינה דחייה.

יתרה מכך, ראוי לציין כי החובה לרשום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין הוטלה על הנתבעים, והמשך ביצוע הפעולות לצורך הסדרת הרישום הוטל עליהם (סע' 8.5.1 להסכם). לשם כך חתמה התובעת על ייפוי כוח לטובת עו"ד חטיב, ואף מטעם זה לא ברור מדוע הם מלינים על התובעת.  

בנסיבות העניין ואף שכך נכתב הדבר, הרי שהתשלום למעשה לא היה מותנה ברישום הערת האזהרה, וראיה לכך, בין היתר, הינה בעובדה שהצדדים עצמם לא פעלו בהתאם להוראה זו ואת התשלום השני שילמו ללא הרישום כבר ביום 1.6.08.

מהתנהלות הצדדים בכל הנוגע לתשלום מתברר כי הנתבעים לא הקפידו כבר בראשית הדרך על מילויו ככתבו.

לטענת הנתבעים, סך של 200,000 ₪ שולמו עוד בטרם נחתם החוזה. התובעת הבהירה כי אין המדובר בתשלום טרם החוזה, שכן חוזה דומה נחתם מספר ימים קודם לכן. אולם, בשל תיקונים שבוצעו בו, חתמו הצדדים פעם נוספת על החוזה המתוקן שלפניי. טענה זו אף היא לא הופרכה.

כך או כך, העובדה כי תשלומים שולמו עוד בטרם שנחתם ההסכם בוודאי אינה מלמדת על הפרתו על ידי מי מהם.

בהקשר דומה איני רואה לנכון לייחס לנתבעים הפרה כלשהי בגין העברת התשלום השני אך ביום 1.6.08, וזאת בהעדר מועד מוסכם לעניין זה בחוזה.

יש לציין כי בתשלום זה כשלעצמו מעידים הנתבעים כי התובעת מילאה אחר כל הדרישות להמצאת מסמכים כאלה ואחרים שנדרשו ממנה בהתאם להוראות הסעיף (לרבות אישור מס שבח ומסי עירייה) עד למועד זה. ראה לעניין זה סעיף 7.2 להסכם ולפיו : "לא יומצאו כל המסמכים המפורטים לעיל, ידחה התשלום הנ"ל עד להמצאת כל המסמכים כאמור"

יחד עם זאת, לא כך הדבר בכל הנוגע לתשלום השלישי, שהיה צריך להיות משולם עד למועד מסירת החזקה בדירה.

מדובר בסך נוסף של 197,000 ₪, אשר היה צריך לשלמו לכל המאוחר ביום 15.6.08, הוא המועד הקבוע בחוזה (אף שהחזקה נמסרה כבר ביום 5.6.08).

סך של 100,000 ₪ שולם על ידי הנתבעים ב - 15.6.08 וסך של 80,000 ₪ שולם רק ביום 29.6.08.

אכן לצדדים ניתנה ארכת חסד בחוזה, לפיה 7 ימי איחור לא יהוו הפרה של ההסכם (סעיף 7.4), ואולם התשלום השלישי שולם באיחור גדול מהמוסכם בארכה, ויתרתו לא שולמה כלל אלא לאחר מתן פסק הדין החלקי.

טענת הנתבעים היחידה הנוגעת ליתרת התשלום הייתה כי התשלום שולם לבא כוחם דאז, עו"ד חטיב, וזה לא העבירו לתובעת.

טענה זו לא הוכחה.

הנתבעים לא המציאו כל עדות על העברת הכספים לעו"ד חטיב, והאחרון אף לא זומן לעדות בבית המשפט לאמת את הדברים.

לא מצאתי כי ניתן לסמוך על טענת הנתבע, כי יש בידיו הקלטה של עוה"ד בנוגע לתשלום זה. סבורני כי לו אכן כך היה הדבר, שאז הייתה אותה הקלטה מוצאת דרכה להישמע בהליך זה ואף תמליל היה מוגש. 

ממילא לו היה הדבר כך, הרי שאף בהעדר הקלטה סביר להניח כי הנתבעים לא היו מסכימים להסדר שהושג ביום 1.2.10 לעניין ביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ופסק הדין החלקי שניתן תחתיו, המחייבם ביתרת התשלום.

לכל הפחות, היו הנתבעים מגישים בהמשך הודעת צד ג' כנגד עורך הדין בגין אותם כספים שנטען כי שולמו ולא הועברו לידי התובעת.

משלא נעשה דבר מכל אלה, דין הטענה להידחות.

בהקשר האמור טובה בעיני אף תמיהתה של ב"כ התובעת בסיכומיה, מדוע זה שולם דווקא הסכום הנ"ל לעו"ד חטיב לאחר שכל הסכומים הנוספים שולמו ישירות לתובעת.

ויוזכר, מדובר בטענה המהווה למעשה טענת הודאה והדחה שנטל הוכחתה הינו על הנתבעים.

בפי הנתבעים כעת טענה נוספת, המושמעת כמעין טענת קיזוז, והיא כי גם התובעת הפרה את ההסכם באי המצאת אישורים כאלה ואחרים כנזכר בהסכם. גם טענה זו מצאתי לדחות.

הנתבעים צירפו לכתב ההגנה מכתב מאת עמידר שמועדו 24.9.09. מכתב זה, המופנה לצדדים וכן לעו"ד חטיב, מבהיר לצדדים כי טרם הושלם הליך העברת הזכויות, וזאת בשל אי המצאת מסמכים.

עיון בפניה עצמה מעלה כי אכן חסרים מסמכים שונים לצורך העברת הרישום, ואולם כולם, למעט שניים, קשורים בנתבעים עצמם ולא בתובעת. האישורים היחידים הקשורים בתובעת הינם אישור על פטור או תשלום מס שבח וכן אישור על תשלום לעירייה.

טענות הנתבעים בדבר העדרם של אישורים אחרים נותרו טענות בעלמא.

אשר לאישור העירייה –

בעדותה טענה בתה של התובעת, הגב' זעפרני, כי התשלום לעירייה בוצע במעמד הנתבע 1 ואמה (התובעת), וכי באותו מעמד הועבר הרישום על שם הנתבע (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 26). על הדברים הנ"ל חזרה גם התובעת (בעמ' 21 לפרוטוקול ש' 2-12) וכן הנתבע 1 בעצמו (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 29).

משכך, ככל שלא היה אישור כאמור, הרי שהאישור לא הובא בשל הנתבעים עצמם וללא קשר לתובעת.

טענת הנתבעים בהקשר זה יש אם כן לדחות.

גם לעניין אישור מס שבח לא מצאתי לקבל את טענת התובעים.

ראשית, אין חולק כי במועד חתימת ההסכם הותירה התובעת יפוי כוח בידי עו"ד חטיב, ועל פי הנטען כך נעשה לצורך הסדרת כל תשלומי המס (עמ' 15 ש' 18-21). לטענת התובעת, ככל שנדרשה התייצבה במשרדו לחתום על כל הטעון חתימתה.

זאת ועוד, הנתבעים העבירו לידי התובעת את התשלום השני במלואו, עדות לכך כי הטעון הסדר כלפי רשויות המס אכן הוסדר.

וגם זאת, הנתבעים לא המציאו אישור כלשהו על קיומו של חוב שהיה צריך לשלמו לרשויות המס ולא שולם.

יוער, כי לעניין הסרת השעבוד (המשכנתא שנרשמה על הדירה) -  הגב' זעפרני (בתה של התובעת) אישרה כי השעבוד הוסר ביום בו שולמו הכספים, וכי המסמכים הועברו לעו"ד חטיב (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 14), ראה גם דברי התובעת  (בעמ' 21 לפרוטוקול ש' 22-24).

הנתבע עצמו לא טען בחקירתו כי אחר בתשלום בשל מסמכים כאלה ואחרים שחסרו לצורך העברת הרישום, אלא טען, וחזר וטען, כי שילם את מלוא התמורה לעו"ד חטיב וזה האחרון היה צריך להעבירה לתובעת.

לטענה זו של הנתבע כבר נתתי דעתי לעיל. אוסיף ואציין בהקשר זה כי טענה זו עומדת ממילא בסתירה לטענתו כי חסרו מסמכים כאלה ואחרים שהייתה התובעת צריכה להביא בהתאם להסכם, ואף מטעם זה יש לדחותה.

מחקירת התובע נתברר כי בשל חריגות הבנייה, על קיומן נודע לו כ 8 – 9 חודשים טרם מועד הדיון, לא ניתן להעביר את הרישום.

אציין כי נוכח מועד הדיון (מאי 2012), הרי שברור כי עניין זה לא עמד בפניו עת הופר ההסכם.

ראה בהקשר זה גם עדות בנו (הנתבע 2), כי לא הייתה כל טענה כלפי התובעת שעה שנמסרה יתרת התמורה לעו"ד חטיב.

יצוין, כי יתר תשובותיו לשאלת ב"כ התובעת היו תשובות מתחמקות, ובכל פעם שנשאל איזה אישורים חסרו לו, השיב שחסרו אישורים ובכך מטפל עורך הדין.

בהתחשב בכל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים הפרו את ההסכם, ולא התובעת, וזאת באי תשלום יתרת התמורה בסך של 17,000 ₪.

אשר לפיצוי המבוקש –

התובעת עתרה לפסוק לה סך של 40,000 ₪ כפיצוי מוסכם וסך של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש.

לכאורה בהתאם לס' 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (ולהלן: חוק החוזים (תרופות)) אין  התובעת זכאית לגבות עם הפיצוי המוסכם גם פיצוי בגין נזק – עגמת נפש.

וזו לשון הסעיף:

"הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגעת לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תקופה אחרת בשל הפרת החוזה"

בע"א 628/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל נקבע כי:

"פרשנות ההוראה הנ"ל הינה, כי "הבחירה ניתנת (בסעיף 15(ב) לצד הנפגע לתבוע את הפיצוי המוסכם ולהיות מוגבל בו, ללא הוכחת נזק, או לתבוע פיצויים, בלתי מוגבלים, על נזק שעליו להוכיחו" (ע"א 532/83 [1], בעמ' 329; וראה:ע"א 593/79 [2], בעמ' 331; ר' סנילביץ', "פיצויים מוסכמים - השוואה בין המשפט הישראלי לדין במשפט הקונטיננטלי" ספר אורי ידין (בורסי, בעריכת א' ברק, ט' שפריץ, תש"ן) כרך ב', בעמ' 133, 160). מקום בו נתבעו יחדיו פיצוי מוסכם ופיצוי לא מוסכם, ראו בכך בדרך כלל משום תביעות חלופיות (ע"א 707/78, 713[3], בעמ' 800 ע"א 748/80, 798[4], בעמ' 322, 324; ע"א 1/84 [5], בעמ' 671). עומדת על כך פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים (דין, תש"ן) 599: "בניגוד למצב המשפטי שקדם לחוק התרופות, ואשר על-פיו היוו פיצויים מוסכמים תקרה או גבול עליון לפיצויי הנפגע, מקנה סעיף 15(ב) לנפגע זכות בחירה בין תביעת הפיצויים המוסכמים לבין תביעת פיצויים לפי סעיפים 10עד 14לחוק. המילה 'במקומם' בסעיף 15(ב) מעידה על כך, כי הבחירה היא בין דרכים חלופיות ולא מצטברות. על הנפגע לבחור בין פיצויים מוסכמים לבין פיצויים אחרים. לכל אחת מדרכים אלה יתרונות וחסרונות משלה. נפגע התובע פיצויים מוסכמים לפי סעיף 15אינו צריך להוכיח נזק ואינו חייב להקטין את נזקו. אולם, הוא כפוף לסמכות ההפחתה של בית-המשפט. נפגע התובע פיצויים על הנזק שנגרם לו בפועל, לפי סעיף 10, צריך להוכיח נזק, סיבתיות וצפיות, וכן עליו להקטין את ניזקו, אולם אין הוא מוגבל בתקרת הפיצויים המוסכמים ואף אינו צריך לחשוש להפחתתם".

בעוד שבאותו עניין (ע"א 628/87) נדרש בית המשפט בין היתר לשאלה האם מדובר בפיצוי מוסכם שיכול להצטבר לפיצוי אחר לפי סע' 10 לחוק החוזים (התרופות), הרי שבעניים שלפניי ב"כ הצדדים לא נתנו כלל דעתם לסוגיה זו.

דומני כי בנסיבות המקרה שלפניי, לפי שפסיקת מלוא הסעד אינה מתיישבת הוראות החוק ולא הוכח כי מקרה זה הינו שונה, אין מקום להיעתר לה.

תוצאה היא, אם כן, כי ייפסק הפיצוי המוסכם בלבד ופיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, לא ייפסק.

לסיכום :

אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 40,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום  הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל .

כן אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 8,000 ₪.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ג, 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.