עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה לסילוק יד מנכס הרשום כחלקה 73 בגוש 13056 ברח' אלשייך 9 בצפת (להלן: הנכס), וכן לפיצול סעדים.

ואלה טענות התובע

התובע הינו תאגיד סטטוטורי, הפועל על פי חוק ועל פי הסמכת ביהמ"ש כמנהל רכוש פרטי של נעדרים בנאמנות עבור בעליו.

הנכס שבנדון הוא מבנה בלתי מאוכלס שפרטיו כמצוין לעיל, המצוי בבעלות בשלמות של המנוח זאב טויסטר ז"ל (ולהלן: המנוח) ומנוהל על ידי התובע מכוח חוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח – 1978 ועל פי צו ניהול שניתן ע"י בימ"ש המחוזי בנצרת ביום 30.11.04 בתיק בש"א 333/04.

לטענת התובע, הרקע להגשת התביעה הינו פלישת הנתבע לנכס תוך פריצת המנעול, שבירת דלתות המבנה, ריתוכן, והכנסת חומרי בניין במגמה להשתלט עליו. הכל ללא זכות ותוך השגת גבולו של המנוח, שהינו הבעלים של הנכס ומבלי שיש בידי הנתבע זכות כלשהיא.

הנתבע נדרש בכתב ובע"פ לפנות את הנכס, אולם לא שעה לפניות אלה.

בנסיבות אלה, עותר התובע להורות על סילוק ידו של הנתבע מהנכס כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

כן הוא עותר לפיצול סעדים, וזאת לצורך הגשת תביעה עתידית בגין סעדים כספיים (דמי שימוש) ונזקים שנגרמו לנכס.

לתביעתו צירף התובע את צו הניהול שקיבל והעתק ממרשם המקרקעין, ממנו עולה כי המנוח הינו הבעלים היחידי בנכס. כן צורפה תכתובת בין הצדדים.

ואלה טענות הנתבע

הנתבע מצדו מבקש כי התביעה תידחה.

לדבריו, ביום 19.12.96, רכש כדין חלק מהנכס הרשום על שם הבעלים המנוח.

ההסכם נחתם לאחר שנערך על ידי עו"ד כנרת הדר בנוכחותה ובנוכחות מתווך בשם מר רוזוליו אליהו. מפתחות הנכס נמסרו לתובע על ידי המתווך, בנוכחות היורשים ועוה"ד.

לטענת הנתבע, לבעלים המנוח נולדו 6 ילדים, 2 בנות ו - 4 בנים. אחד מבניו של המנוח הינו מר משה טויסטר, שאף הוא הלך לבית עולמו, ביום 17.1.1996. חלקו של משה ז"ל (1/6 מזכויות הבעלות) הינו החלק שנרכש על ידי הנתבע, וזאת מילדיו, שהינם יורשיו. הנתבע מפנה לכך שהבעלות של המנוח נרשמה במרשם המקרקעין כך: "טויסטר זאב על ידי טויסטר משה".

הנתבע מציין, כי אחד מיורשיו של טויסטר משה ז"ל, בנו, אליעזר טויסטר, נפטר אף הוא וזאת ביום 6.2.1984. אליעזר ז"ל נפטר כשהוא ערירי, ויורשיו הינם אחיו, שהינם כאמור יורשי המנוח משה טיוסטר ז"ל והם שמכרו יחדיו לנתבע.

על פי הסכם המכר, יורשים אלה עצמם התגוררו בנכס שבנדון.

לטענת הנתבע, העסקה דווחה לרשויות המס והוא שילם בגינה מס רכישה.

במועד הרכישה היה הנכס פנוי, והחזקה בו נתפסה על ידי הנתבע כדין, כבעל זכויות חוזיות, שרישומן טרם הושלם בלשכת מרשם המקרקעין.

צו ניהול נכסי נפקדים ניתן רק ביום 30.11.04, היינו, למעלה מ-8 שנים לאחר שחתם הנתבע בתום לב על הסכם המכר ותפס את החזקה. לפיכך, אין לטעון כי הנתבע פלש לנכס, משרכש אותו עוד קודם למתן צו הניהול.

הנתבע טוען כי לא היה מקום ליתן צו לניהול נכסי המנוח, כאשר מדובר באדם שהותיר ילדים, נכדים ונינים שעודם בחיים. התובע לא עשה את כל הנדרש כדי לאתר את יורשי המנוח, ולמיטב ידיעתו של הנתבע ניתן הצו ללא ידיעת היורשים והסכמתם.

עוד מוסיף הנתבע וטוען, כי התובע מעמיד בפניו קשיים להוכחת זכות בנכס. המנוח נפטר טרם קום המדינה ובהעדר תעודת זהות. עם זאת, התובע מבקש כי הנתבע ימציא צו ירושה, לפיו משה טויסטר הוא בנו של המנוח.

הנתבע עשה כמיטב יכולתו לאתר מסמכים, ומלבד קושאן על שם המנוח ותצהירים של ותיקי צפת לזיהוי המשפחה ולכך שהיורשים מהם רכש התגוררו בנכס, אין ביכולתו להוסיף דבר.

נוכח האמור, עותר הנתבע לדחות את התביעה. עוד הוא טוען, כי הפעולות אותן עשה בנכס השביחו אותו. הנתבע הוא היחיד שטיפל ותחזק את המקום, שהיה, כלשונו, "חורבה גמורה".

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהונחו לפניי, אני מקבלת את התביעה.

לא שוכנעתי כי הנתבע הצליח להוכיח קיומה של זכות בנכס, המתירה לו להחזיק בו. אפילו היה ממש בטענה כי רכש חלק מהזכות (ואף טענה זו לא הוכחה, לרבות לא היקף החלק שנרכש), שאז מדובר בחלק קטן (תשיעית או לכל היותר שישית), אשר מקנה לו לכל היותר זכות לשימוש סביר במקרקעין ולא זכות להשתלטות עליהם.

אנמק החלטתי.

הנכס נשוא הליך זה רשום במרשם המקרקעין כנכס בבעלות המנוח טויסטר זאב ז"ל.

בהתאם לסמכותו מכוח הוראות חוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח – 1978 (ולהלן: החוק), מופקד התובע על ניהולם של נכסים עזובים כהגדרת מונח זה בחוק. לבקשתו, ניתן ביום 30.11.04 על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (בש"א 3335/04) צו לניהול הנכס שבנדון, וזאת בהתאם להוראת סע' 6(א) לחוק.

אין מחלוקת כי הנתבע לא חלק על הצו בפני בית המשפט המחוזי, ככל הנראה לא במועד שניתן, ומכל מקום לא בכל מועד אף לאחר מכן.

מתן הצו המסמיך את התובע לנהל את הנכס, מעיד כשלעצמו כי עסקינן בנכס עזוב. לפיכך, טענותיו של הנתבע כי התובע לא ביצע בדיקה מקיפה דיה באשר ליורשי המנוח, דינה להידחות.

טענה זו  לגופה אף נטענה בעלמא. הנתבע, למרות שזכה בארכות במסגרת ניהולו של הליך זה, לא השמיע טענה של ממש כי במתן הצו קופח מי מיורשיו של המנוח. למעט לנקוב בשמותיהם, לא הביא מי מהם או מי מטעמם לעדות בבית המשפט.

יתרה מכך, ובניגוד לנטען, גם טויסטר רון, שהינו נינו של המנוח, ותצהירו הוגש בתמיכה לטענות הנתבע ושלכאורה, בשים לב לטענות הנתבע, נפגע מקיומו של הצו, לא התייחס כלל בתצהירו לצו שניתן ולא ביקש לחלוק עליו.

לא הנתבע ואף לא נינו של המנוח הגישו בקשה לביטולו של הצו וטעמיהם שמורים עמם.

בהתאם להוראת סע' 15 (א) לחוק (בחלק הרלוונטי לענייננו), ניהולו של הנכס בידי האפוטרופוס הכללי יסתיים כאשר יתייצב אדם ויוכיח להנחת דעתו של האפוטרופוס הכללי כי הוא רשאי לקבל את הנכס, או כאשר התברר לאפוטרופוס הכללי כי הנכס חדל להיות נכס עזוב.

כעולה ממסמכי התיק, הנתבע פנה לאפוטרופוס הכללי, וזה דרש מסמכים על מנת לערוך בירור בדבר הזכות הנטענת. הנתבע לא המציא מסמכים להנחת דעתו של התובע, כלשון החוק, לפיהם הוא רשאי לקבל את הנכס או שהנכס אינו עזוב, ואלה שהומצאו לתובע (ואליהם אדרש להלן) לא הניחו את דעתו.

בנסיבות העניין, ככל שמבקש הנתבע לחלוק על שיקול דעתו של התובע, היה עליו לפנות לשם כך לבית המשפט המחוזי שנתן את צו הניהול לבקש את ביטולו, ולהראות, למצער, כי התובע לא פעל בשקידה סבירה (ראה ת"א (מח' ת"א) 2717/07 חיים סלע נ' האפוטרופוס הכללי אליו מפנה הנתבע (פורסם במאגרים המשפטיים)) לצורך איתור יורשים ובעלי הזכויות, שהוא ביניהם.

משלא נעשתה פניה כאמור, אין לשעות לה בהליך זה.

זאת ועוד, לא מצאתי כי הוכחה בגדרי הליך זה וכטענת הגנה, זכות של הנתבע להוסיף ולהחזיק בנכס.

אין חולק כי ביום 5.3.06, פנה לראשונה הנתבע לתובע באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד אלופי, והעלה טענה כי הוא רכש 1/9 מהזכויות בנכס מידי יורשי המנוח משה טויסטר ז"ל, שהיה לטענתו (כך במכתב שצורף), אחד מ-9 מצאצאיו של הנעדר המנוח זאב טויסטר, בהתאם לחוזה מכר שנחתם ביום 19.12.96.

בתצהירו טוען הנתבע כי מדובר בטעות ביחס להיקף הזכות, ומדובר למעשה ב 1/6 מהזכויות.

רכישה זו כרכישה בת תוקף כלפי העיזבון לא הוכחה, ואף לא הוכח היקפה. אדרש להלן לשניים אלה, ואפתח דווקא בהיקף הזכות. בטענה זו, כך לטעמי, יש כדי להשליך על הטענה הנוספת בדבר עצם קיומה של הזכות כלפי העזבון.

לעניין היקף הזכות שנרכשה –

כאמור, בראשית ההתדיינות עם התובע עוד בתכתובת שהוחלפה, טען הנתבע כי רכש 1/9 מזכות הבעלות, ואולם כעת הוא טוען כי רכש למעשה 1/6 מהזכות.

הנתבע צירף לכתב הגנתו (בקשת הרשות להתגונן) ולתצהירו את הסכם הרכישה שעשה עם יורשי המנוח טויסטר משה. במסגרת הסכם הרכישה מצהירים המוכרים מפורשות כי הינם בעלי הזכות להירשם כבעלים של 1/9 מהזכויות:

"הואיל: והמוכרים מצהירים כי הינם זכאים להירשם כבעלים של 1/9 חלקים מהנכס הנמצא במקרקעין...".

ובהמשך:

"והואיל והמנוח היה אביו של המנוח משה טויסטר ז"ל וה"ה משה טויסטר הינו אחד מתשעת יורשיו עפ"י דין"

על טענה זו חוזר הנתבע במכתבו מיום 6.3.2006 באמצעות עו"ד אלופי, ראה גם מכתב מיום 13.2.2007 בשמו באמצעות ב"כ עו"ד מלכא, ומכתביה בנוסף מיום 19.8.2007 ומיום 24.12.2007.

טוען הנתבע כעת, כי החלק שרכש הינו למעשה 1/6 מזכויות הבעלות בנכס, וכי אך בטעות נרשם במסמכים כי מדובר ב – 1/9 (ראה סע' 7 לתצהירו). לדבריו, למנוח זאב טויסטר היו 6 ילדים. נוכח העובדה כי רכש מיורשו, אזי רכש למעשה 1/6 ולא 1/9 ומדובר "בטעות בכתיבה" (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 27).

טענה זו הינה סתמית, ואף נטענה בשפה רפה. אין ולו ראשית ראיה להוכחתה. אפילו יש מקום לקבל כי אכן למנוח היו 6 ילדים, וזאת בהתחשב בתצהיר מר טויסטר רון אשר התובע ויתר על חקירתו, הרי שגם אז אין הכרח כי המנוח לא הותיר אחריו יורשים נוספים, או שלא הותיר אחריו צוואה המחלקת את רכושו בהתאם להצהרת המוכרים כי בידם 1/9.

ודוק, על ההסכם חתמו 5 מוכרים, ובשני מקומות שונים צויינה היקף הזכות כ – 1/9, הן במספר והן בכתב. לפיכך, הסיכוי לאותה טעות נטענת אינו סביר על פניו.

בוודאי שאין בכוחה של טענת "טעות" בלבד וציון מספר היורשים, כדי להקנות זכות בחלקים נוספים בנכס.

לטענת הנתבע, נודע לו לאחר כניסת התובע לתמונה כי מדובר בטעות. ואולם, ידיעה זו אינה מתיישבת עם המכתבים ששלחו באי כוחו לתובע על פני השנים, וטרם שהחל ההליך. לדבריו, פנה ליורשים, ואלה אמרו שמדובר בשישית ולא תשיעית, אולם בינתיים אלה נפטרו (עמ' 17 ש' 6 – 7). למותר לציין כי הנתבע לא נטל ממי מהם במועד הבירור שערך, הצהרה כי עסקינן בטעות, ויש בכך כדי להעיד על רצינות טענותיו.

יתרה מכך, וזאת בבחינת עיקר, לא עלה בידי הנתבע להוכיח אף את עצם הרכישה, או ליתר דיוק להוכיח רכישה שיש בה נפקות כלפי עזבון המנוח.

כאמור, בהתאם להסכם המכר, הנתבע רכש מידי יורשי המנוח טויסטר משה שהינם ה"ה בן הדר נעמי, וינשטוק חיה, יעקובי חנה טויסטר שלמה וטויסטר שמואל.

אין בידי הנתבע צוואה או צו ירושה למנוח טויסטר זאב ז"ל, ואף שאפשר כי קיים קשר משפחתי כנטען וכעולה מתצהירי הנתבע ועדיו בין טויסטר זאב לטויסטר משה, אזי ההסכם נערך לא עם מי שהינו בעל הזכות לביצוע המכר, ולמצער לא הוכח כי זו זכותם.

במהלך ניהול ההליך הגיש הנתבע תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתר לסעד לפיו תירשם זכותו בלשכת רישום המקרקעין כבעל 1/6 מהזכויות בנכס. תובענה זו נמחקה בהמלצת בית המשפט המחוזי (ראה פסק דינו של כב' השופט קולה מיום 4.12.08). בהתחשב באמור, אין לפני כל ראיה בת קיימא בדבר זכויות הנתבע.

אציין, כי לא נעלם מעיני שעסקת המכר שעשה הנתבע עם יורשי המנוח משה טויסטר דווחה לרשויות המס, ולטענת הנתבע אף שולם בגינה מס רכישה. הנתבע צירף מסמכים, לרבות אישור לרישום פעולה בפנקסי המקרקעין, להוכחת עובדה זו.

יחד עם זאת, ואף שאפשר שיש בידיו זכות כלפי אותם מוכרים, הרי שאין בכך כדי להועיל לו בהליך זה. נוכח העובדה שאין ראיה כלשהי לזכויות המוכרים מהם רכש בנכס, אין הנתבע יכול להוכיח זכויותיו כלפי עזבון המנוח.

גם את טענת הנתבע כי תפס חזקה בנכס בשנת 1996, עת רכש לכאורה את הזכויות בנכס מיורשיו של מר משה טויסטר ז"ל ובטרם שניתן צו הניהול, לא מצאתי לקבל.

במסגרת שמיעת הראיות, העיד לפניי מר יגאל קליינר, מנהל תחום ניהול רכוש מטעם התובע.

בתצהירו ציין קליינר, כי ביקורות שנערכו בנכס טרם קבלת צו הניהול ואף לאחריו, מצאו כי הנכס ריק ומוזנח מבפנים, ללא חיבור למים ולחשמל. לבקשת התובע, חברת הניהול אף החליפה את הצילינדר בדלת הכניסה ותלתה בכניסה לנכס שלט המודיע כי הנכס מנוהל על ידי התובע.

לתצהירו, צירף התובע תמונות מהן עולה כי הנכס ריק ומוזנח.

הנתבע אינו מפרט כיצד תפס את החזקה בנכס ומה אופייה של תפיסה זו, ואין בידיו להסביר הכיצד, ככל שהחזקה נתפסה על ידו עוד בטרם צו הניהול, ניכר מהתמונות כי עסקינן בנכס פנוי ועזוב.

בתצהירו ציין הנתבע כי פעל להשבחת הנכס, טיפל ותיחזק אותו. אולם, אמירות אלה נותרו אמירות בעלמא בהעדר ראיה להוכחתן.

לטענת התובע בתצהירו, נודע לו כי בחודש פברואר 2008, פרץ הנתבע את מנעול הנכס שהותקן על ידי חברת הניהול מטעם התובע והכניס לנכס חומרי בניין, לצורך שיפוצו. חברת הניהול מטעם התובע דאגה לאיטומו מחדש של הנכס על ידי ריתוך דלת הכניסה, וכן אטמה את המעבר שקיים בין הנכס לבין נכס סמוך המוחזק על ידי הנתבע.

בהמשך, ביום 30.6.08, חזר הנתבע ופלש לנכס תוך פריצת המנעול שהותקן על ידי חברת הניהול ושבירת דלתות המבנה, ריתוכן, הסרת השלט של התובע בדבר ניהול הנכס והצבת שלט אחר מטעמו. גם בזו הפעם הוכנסו לנכס חומרי בניין, במטרה להשתלט עליו ולשפצו.

בגין פריצה זו הוגשה תלונה למשטרת צפת. כמו כן, ביום 30.7.08 ביקר בנכס קבלן מטעם התובע במטרה לאוטמו פעם נוספת, אולם כבר למחרת היום (1.8.08) פלש הנתבע פעם נוספת לנכס ולפיכך חודשה התלונה שהוגשה. כן הוגשה תובענה זו, לרבות בקשה לצו מניעה זמני.

הנתבע לא התייחס בתצהירו להשתלשלות עניינים זו, ממנה עולה כי למעשה לא החזיק בנכס עד לשנת 2008.

יתרה מכך, בדיון שהתקיים בפני כב' השופט אחסאן כנעאן, הסכימו הצדדים להשיב את המצב בנכס לקדמותו. היינו, שהחזקה בו תוחזר לידי התובע, לרבות השלט שהתקין בכניסה למבנה, וכי השלט של משפחת הנתבע יוסר ממנו. עוד סוכם כי הנכס יוותר במצב בו היה לפני הכנסת השינויים על ידי הנתבע, וזאת על לתום בירור הליך זה. כן סוכם כי עד למתן פסק הדין, לא יעשה התובע דיספוזיציה בנכס. הסכמה זו מלמדת אף היא לגופה כי הנתבע לא החזיק בנכס עד לשנת 2008.

לסיכום

משלא הוכחה כל זכות של הנתבע להחזיק בנכס, אני מורה על סילוק ידו כמבוקש בתביעה.

כמו כן, אני מתירה לתובע לפצל את סעדיו כמבוקש.

אני מחייבת את הנתבע בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט בא כוחו בסך של 12,000 ₪

ניתן היום, ג' אדר תשע"ה, 22 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.