1. בפניי בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע.

2. טענת הנתבע הינה כי במידה והתובע יחוייב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ייאלץ הנתבע לכתת רגליו ולאתר את התובע המתגורר בתאילנד, על מנת לגבות ממנו את הכספים המגיעים לו.

3. התובע התנגד לבקשה ועיקר טענתו הינה כי עובדת הימצאו של תובע מחוץ לגבולות המדינה ככלל ועובדת היות מענו מחוץ לגבולות המדינה בפרט, אין בהן די כדי להורות על הטלת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

4. המצב המשפטי

תקנה 519 (א) לתקסד"א התשמ"ד – 1984 קובעת: -

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה זו אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט – 1969 המאפשרות אימוץ תקנה כל אימת שביה"ד רואה שיש בכך כדי לעשות צדק.

(ראו דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ (לא פורסם) וכן דב"ע נה/94-3 חסן עבד אלרחמן ואח' נ' רבינטקס בע"מ, פדע כ"ח 221).

לפיכך, יש לשקול כל אימת שמוגשת בקשה להפקדת ערובה – האם בנסיבות אותו ענין יש מקום והצדקה לאמץ את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בענין ערובה להוצאות בכלל, כמות שהן או בשינויים שייראו לביה"ד (ראו דב"ע נד' 189-9 דניאל סוסנוביק נ' מנחם מאור (לא פורסם)).

כעיקרון, אין דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע במתן "ערובה" ועל ידי כך להכביד על מימוש זכויות (ראו דב"ע לג/31-3 סבאח ואח' נ' ג' פרץ בן גיאת בע"מ ואח' פד"ע 309, 310).

5. אין ספק שהטלת הנטל על תובע להפקיד ערובה עלולה לפגוע בזכות הגישה שלו למערכת המשפטית למימוש זכויותיו ואשר יש הסוברים שיש בה משום זכות יסוד המוקנית לכל אדם מכח חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. ואולם, מנגד, זכות זו ניתנת להגבלה במידה שאינה עולה על הנדרש ולתכלית ראויה כאשר מולה עומדת זכות הקנין של הנתבע לגביית הוצאותיו. אכן, פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה קובעת, כי זכות זו לעיתים נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות מכח חוקי המגן ובשל החשיבות המוסרית, חברתית וכלכלית שנועדה להגנה על עובדים זרים והימנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי-הדין (ראו לעניין זה ע"ע 1064/00, קיניאמג'וי נ' אוליצקי (פורסם בנבו)), אך אין בכך כדי להביא לקביעה גורפת שכל מקרה בו מגיש עובד זר תביעה נגד מעסיקיו, אין מקום לחייבו בהפקדת ערובה (ראה לעניין זה בר"ע 1262/01 ניב אפי נ' יוקלראי – טרם פורסם) ויש לבחון כל מקרה לגופו.

6. בית הדין הארצי פסק בפרשת אבו נאסר (ע"ע 1424/02 אבו נאסר – Saint Peter In Gallicantu (פורסם בנבו)) כי "בית הדין לעבודה אימץ בפסיקתו את תקנה 519 לתקנות, מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969, בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 ... פסק בית דין זה כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת ערובה, יביא כמובן בחשבון את המיוחד במשפט העבודה".

7. בע"ע 1424/02 הנ"ל, בית הדין הארצי לעבודה קבע מהן הנסיבות בהן יעתר בית הדין לבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעל דין, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, וכך פסק –

"הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע...

במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט".

8. איני סבורה כי יש מקום בשלב זה לקביעה כי התביעה הינה "מופרכת על פניה", שזהו המבחן שנקבע על ידי בית הדין הארצי. בנושא זה ראוי להביא מדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) אדלר, בפרשת אבו נאסר הנ"ל –

"הכלל הוא, שנקבע בפסיקת בית דין זה, כי עצם היותו בעל דין תושב יו"ש, רצועת עזה או עובד זר אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו להפקיד ערובה. מדיניות זו מעוגנת בעקרון במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, שאין למנוע עובדים, שרבים מהם דלי אמצעים, לממש את זכויותיהם. חיוב בהפקדה מונע, במקרים רבים, את המשך המשפט ומימוש זכויותיו של העובד הזר. פגיעה ביכולתם לממש זכויותיהם אינה תואמת את עקרונות חברה מתקדמת ובין תוצאותיה תהיה הורדת תנאי עבודתם של כלל העובדים בארץ.

חריג לכלל זה הוא המקרה בו התנהגותו של אותו בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני. ...

לדידי, הערכת סיכויי העובד לזכות בתביעתו אינה מבחן נכון לחיוב להפקיד ערובה. הערכה כזו אינה מבוססת על מכלול חומר הראיות וניתנת, בדרך כלל, מבלי לשמוע את העדים ולהתרשם מעדותם. יתרה מזו, אפילו אם לתושב יו"ש רק 20% סיכויים לזכות במשפט, עדיין זכאי הוא לדיון הוגן. בית הדין יכול להפעיל את שיקול דעתו בעניין חיוב הפקדת ערובה רק במקרים הלא רבים, בהם תביעתו של העובד מופרכת על פניה. עם זאת, על בית הדין לזכור, כי היו מקרים, בהם בית הדין חשב כך, אולם בסופו של דבר העובד זכה בחלק מתביעתו ואף בכולה. זאת ועוד, האם בית הדין היה שוקל חיוב בהפקדת ערובה במקרה שהגנתו של המעסיק מופרכת וייתכן שמעוגנת ברצון להתחמק מחובותיו שהוטלו עליו בחוקי עבודה המגן? אף מעסיק כזה זכאי ליומו בבית הדין.

בסיכום, מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין".

9. לאור כל האמור לעיל ולאחר שלקחתי בחשבון כי תביעת התובע הינה לתשלום זכויות אשר הינן מזכויות עובד על פי חוקי המגן בתחום העבודה, את סיכויי התובענה אשר בשלב זה לא ניתן לומר, כי היא "מופרכת על פניה" וכי מדובר בתביעת סרק אשר סיכוייה קלושים, וכן את טענת הנתבע לעניין החשש מאי יכולתו לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתו, באם ייפסקו, מצאתי כי בנסיבות העניין, אגב איזון מתאים ראוי ומידתי בין זכות התובע להגיש תביעתו לבין זכות הנתבע להבטיח הוצאותיו, כי אין לחייב את המשיב בהפקדת ערובה.

10. בנסיבות הענין, הבקשה נדחית.

11. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

12. המזכירות תעביר החלטה זו באמצעות הפקסימיליה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה אלול תשע"ב, 12 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.