מבוא

1. התובע יצא לחופשה בקפריסין בסיום כיתה י"ב, בסמוך לפני גיוסו לצה"ל. בערב האחרון לחופשה, בלילה שבין 1.9.10 לבין 2.9.10 הותקף התובע, יליד 19.10.92, על ידי צעיר ישראלי אחר, ביציאה מבילוי במועדון. כתוצאה מהתקיפה נגרם שבר באפו של התובע.
2. במועד האירוע התובע היה בן 17 ו- 10 חודשים. שותפיו לחופשה היו בגירים. לא ברור אם הצעירים האחרים שהיו במועדון, ושאחד מהם תקף את התובע, היו קטינים או בגירים, שכן התוקף לא נתבע, ולא הובאו ראיות בעניין זה.
3. את האחריות לנזקיו התובע אינו מייחס למי שתקף אותו, אלא לחברת הנסיעות ששיווקה לו את חבילת הנופש לקפריסין, ואשר לטענתו, נציגיה הם שהשקו אותו, כמו את יתר הצעירים הישראלים, במשקאות אלכוהוליים. שאלת אחריותה של חברת הנסיעות הנתבעת עומדת במוקד פסק הדין שלהלן.
4. התובע וחברו העידו שהם ביקשו לרכוש חבילת תיור לקפריסין, שבמסגרתה יבקרו במועדונים וברים, וישתו משקאות אלכוהוליים (עמ' 10 ש' 12 - 32). עוד העידו התובע וחברו שהם קנו לעצמם משקאות אלכוהוליים בדרכם לחופשה, ושתו במלון, אפילו לפני היציאה לבילויים (עמ' 11 ש' 4 – 23).
5. בסיכומי התשובה מטעמו מתנגד התובע להצגתו כחלק מ"אוכלוסיית הצעירים המתפרעים בחו"ל" וכ"ריק ופוחז". לטענתו שם, הנתבעת היא חלק מ"מנגנון שלם שמעודד צריכת אלכוהול ושידול לאלכוהול". בהקשר זה אין לי אלא לומר שאף שהתובע שירת ביחידה מובחרת, לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב (בבא קמא צב ב). במקום שיש ביקוש, וצעירים מוכנים לשלם תמורת חופשות מהסוג המתואר, והוריהם מתירים להם להשתתף בהן, קיים היצע של גופים מסחריים שמפיקים רווח מסיפוק הביקושים. בניגוד למתואר בסיכומי התשובה, התובע לא תיאר בפני מנגנון של סחיטה או לחץ, אלא של עיסקה בין קונה אלכוהול מרצון למוכר אלכוהול מרצון.
6. בנסיבות אלה, יש טעם לפגם בטענת התובע, כאשר מחד הוא מסביר שהוא פנה לנתבעת מתוך רצון לבלות שבוע במסיבות, מועדונים וברים, ולשתות אלכוהול, ומאידך, הנתבעת התרשלה כשמכרה לו בדיוק את מה שביקש לקנות ממנה.
7. מכל מקום, אף בהתעלם מהקושי המובנה שטמון בטענה, דין תביעת התובע להידחות, על פי הכללים הקבועים בפסיקה באשר להטלת אחריות בגין תקיפה על מי שאינו התוקף, הכל כפי שיפורט להלן.

טענות התובע

1. התובע טוען שרכש מהנתבעת חבילת נופש לקפריסין, לאחר שהוסבר לו על ידי נציגי המכירות של החברה בישראל, שאת הצעירים הנופשים מלווה נציג של החברה במשך כל שהותם בקפריסין. לטענתו, הנתבעת הבטיחה שבמלון קיימים נציגי מכירות, שמוכרים כרטיסים לאטרקציות, כולל ברים, מועדונים ומסיבות, ושנציגים אלה מלווים את הנופשים שרוכשים את הכרטיסים דרכם.
2. בפועל, לטענת התובע, כל שהובטח לו על ידי הנתבעת בישראל התממש בהגיעו לקפריסין. נציג ישראלי נשא שלט עם שמה של הנתבעת, ולאחר שקיבץ אליו את כל הנוסעים שרכשו את חבילות הנופש של הנתבעת, נסע עימם למלון, שם מכר להם כרטיסים לאטרקציות, ואף יצא איתם לבילויים בברים ומועדונים. כחלק מהבילוי, נתן הנציג לתובע, וליתר הצעירים שהיו איתו, משקאות אלכוהוליים, והם לא סירבו.
3. בסוף הערב האחרון לחופשה, כשהתובע וצעירים נוספים שיכורים, החלו צעירים ישראלים דוחפים את חברו של התובע במועדון בו בילו. בעקבות הדחיפה, הוצאו מהמועדון 6 צעירים, והתובע בכללם. לאחר שהוצאו מהמועדון, נציגי הנתבעת לא יצאו עימם.
4. בעוד התובע וחבריו עושים דרכם חזרה למלון, הותקף התובע על ידי צעיר ישראלי אחר.
5. חבריו של התובע הסיעו אותו במונית לבית חולים. משם ניסה התובע להתקשר לנציגי הנתבעת, אבל הם לא הציעו לסייע לו בכל הקשור לטיפול האדמיניסטרטיבי הנוגע לתשלום ושחרור מבית החולים. התובע התקשר לאביו, שהיה בישראל, והאב עמד בקשר עם הנתבעת, ועם חברת הביטוח שביטחה את התובע, ואלו כיסו את הוצאות הטיפול הרפואי. התובע שוחרר מבית החולים ושב ארצה כמתוכנן.
6. התובע טוען שהנתבעת התרשלה כשסיפקה לו אלכוהול בהיותו קטין. עוד טוען התובע, שהנתבעת הפרה את הבטחתה לשמור עליו ולדאוג לשלומו.
7. לטענת התובע, בשל התנהלות הנתבעת נגרם לו שבר באפו. על פי חוות דעת ד"ר גורביץ, מומחה מטעמו של התובע, לתובע נותרה נכות בשיעור 5% בגין הפרעה נשימתית.
8. מטעם התובע העידו בפני התובע, חברו שהיה עימו בעת רכישת חבילת התיור ובעת הקטטה, אביו וחבר של אביו. האב וחברו העידו בנוגע לשיחות שערכו מול הנתבעת לאחר האירוע לברר מה כוללת חבילת נופש לקפריסין שמשווקת לצעירים.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת מכחישה כל טענה וטענה של התובע, קטנה כגדולה. החל מתיאור חבילת התיור שרכש התובע, עבור לתיאור הערב בו נפגע התובע, המשך בטענה לקטטה, וכן למעורבותו של צעיר ישראלי אחר בה, וכלה בתיאור האינטראקציות השונות של התובע עם נציגיה. במישור המשפטי, חולקת הנתבעת על אחריותה לתאונה.
2. לטענת הנתבעת, היא מכרה לתובע חבילת נופש אותה רכשה מקווי חופשה בע"מ, שכוללת רק כרטיסי טיסה, שהות במלון, והסעה משדה התעופה למלון ובחזרה. כל יתר הדברים שרכש התובע, לטענת הנתבעת, לא נרכשו ממנה או באמצעותה, אלא לכל היותר מסוכנים של קווי חופשה או ממשווקים עצמאיים שעובדים מול הקהל הישראלי הגדול שמגיע לחופשות בקפריסין. לפיכך, טוענת הנתבעת, לא ניתן לייחס לה אחריות שילוחית למעשיהם של אותם משווקים.
3. עוד טוענת הנתבעת, שאין מקום לייחס אחריות כלשהי למעשה התקיפה גם לאותם משווקים עצמאיים, שכן הם לא יכולים היו למנוע את הקטטה שפרצה בין התובע לבין הצעיר האלמוני שתקף אותו, לטענתו.
4. הנתבעת גם הכחישה את נזקי התובע. על פי חוות דעת ד"ר צוק מטעמה, לתובע לא נותרה נכות בעקבות השבר באף שנרפא.
5. לתמיכה בטענות הנתבעת העידו נציגת המחלקה המשפטית שלה, וכן נציגת קווי חופשה. הנתבעת לא העידה את סוכן הנסיעות שמכר לתובע את חבילת הנופש, ולעניין זה יש לייחס משקל, בהתחשב בטענות העובדתיות שנטענו, הכל כפי שיפורט להלן.

דיון והכרעה

אחריות בגין מעשי תקיפה של אחר - כללי

1. התובע נפגע כתוצאה ממעשה תקיפה, אולם הוא לא מבקש לייחס אחריות כלשהי לתוקף, אלא לאחר. ודוק, אין הכוונה להטלת אחריות שילוחית על הנתבעת למעשי התוקף, אלא להטלת אחריות ישירה, בשל התרשלותה במניעת התקיפה. הקושי העיוני בהטלת אחריות מסוג זה נובע מהקושי לקבוע צפיות למעשים פלילים, ומקיומו של גורם מתערב זר (התוקף), המנתק את הקשר בין מעשי הנתבעת לבין נזקי התובע.
2. אין זה מקרה ראשון בו מתבררת שאלת האחריות למעשי תקיפה של אחר. הסוגיה כבר נדונה בפסיקת בית המשפט העליון, למשל בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה (5) 826 (2001) (להלן: עניין ולעס). ההלכה שנפסקה בעניין ועלס צוטטה פעמים רבות בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון, ובפסקי דין רבים של ערכאות נמוכות יותר, והיא תדריך גם אותנו. וכך נקבע בעניין ולעס:

"בפרשה שלפנינו התרחש בפועל אירוע עברייני. אמנם, התקיפה נעשתה ללא כל התגרות מצד המערער, אולם לא פעם זו דרכה של פעילות עבריינית, שהיא נעשית כלפי אזרח תמים ושומר חוק אשר במעשיו לא תרם דבר להתרחשות האירוע העברייני. כך דרכם של בריונים. אף מעשה פשע שהוא, כשלעצמו, פתאומי ומהיר, עשוי לבוא בגדר מתחם הצפיות הסבירה של הנתבע העסקי המחזיק במקרקעין שבהם התרחש המעשה..."

1. בהמשך פסק הדין בעניין ולעס נקבעו המבחנים לצפיות הנורמטיבית:

"בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, בעמ' 67, מונה בית-המשפט נסיבות שונות שבהן יהססו לגזור קיומה של "שכנות" מקיומה של צפיות, ובהן: כאשר מדובר בפעולה מחדלית של הנתבע, להבדיל ממעשה, וכאשר הנזק נגרם על-ידי צד שלישי, ולא באופן ישיר על-ידי הנתבע. אולם גם בהתקיימותן של נסיבות אלה אין כדי לשלול מניה וביה קיומה של חובת זהירות... במקרה כזה יהיה צורך בעיון מדוקדק יותר בקיומה של שכנות בין הצדדים. עיון מדוקדק זה ייעשה לאור המבחנים שעמדנו עליהם, ובהם: (א) האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שיגרתי או שמא היה חריג באופיו; (ב) האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; (ג) האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים (לעניין שיקול ההסתמכות השוו עניין לוי, בעמ' 68); האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה.

משנשקלו כל אלה, ייבחנו בנסיבות המתאימות גם שיקולים של מדיניות ציבורית אשר בגינם עשוי בית-המשפט להימנע מלקבוע כי בין הצדדים קיימת חובת זהירות (עניין לוי, בעמ' 70-69)."

מן הכלל אל הפרט

1. על רקע מבחנים אלו, נבחן את קיומה של חובת הזהירות הנורמטיבית של הנתבעת כלפי התובע.
2. הצפיות לקטטה מחוץ למקום בו מוגשים משקאות אלכוהוליים
3. ריבוי פסקי הדין העוסקים באירועי תקיפה במועדונים ובמקומות בילוי בהם מוגשים משקאות אלכוהוליים מלמד במידת מה על שכיחות אירועים אלה, וכפועל יוצא מכך, על הצפיות שלהם. (ר' למשל ת"א (חי') 932-04 עזבון המנוח עלאא ראדי מוזלבט ז"ל נ' מישל אלבז (24.01.2011), ת"א (חי') 1586/94 דוידוביץ ליאור ז"ל ע"י הוריו יורשיו דוידויביץ לאה ודוידוביץ לאון אריה נ' שחף סיני (28.11.2000) ות"א (חי') 1085/06‏ אדיר כהן נ' שי חן (5.9.12), ועוד רבים אחרים).
4. גם תשובות התובע וחברו במהלך החקירה הנגדית לב"כ הנתבעת מלמדים על שכיחות התופעה (עמ' 10 ש' 17 – 18 ושוב בעמ' 21 ש' 25 – 28).
5. בנסיבות אלה, אני קובעת כי יש לומר שהקטטה שהתפתחה ואשר במהלכה נפגע התובע אינה מעשה חריג באופיו, אלא מסוג המעשים שהתרחשו בעבר באופן שכיח, ולפיכך ניתן היה לצפותו, ולו כעניין טכני.
6. מידת השליטה של הנתבעת על התוקף או על מקום הביצוע
7. בכל הפסיקה העניפה העוסקת בהטלת אחריות בנזיקין בגין מעשי תקיפה, לא מצאתי מקרה דומה למקרה שבפני, וגם הצדדים לא הפנו אותי לפסיקה מתאימה. פסקי דין רבים עוסקים באחריות בעלי המועדון, או מחזיקי המקרקעין בהם אירעה התקיפה באופן כללי (כך בכל פסקי הדין שאוזכרו לעיל). פסקי דין אחרים עוסקים באחריות מעביד כלפי עובדו למנוע מעשי תקיפה במקום העבודה (ראה למשל רע"א 1408/13 תקוה ניסן נ' ביה"ח הממשלתי ע"ש זיו צפת (19.6.13), ע"א 10557/06 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י (20.01.2009) וכן ת"א (חי') 1326/00 חסן מלחם נ' מחמד חמארשה (18.04.2005)). קבוצה נוספת של פסקי הדין עוסקת באחריות מורים למנוע תקיפת תלמידיהם (ראה סקירה מקיפה בת"א (ב"ש) 3001-09 א' ח' ס' נ' מדינת ישראל משרד החינוך (3.5.13) וכן ת"א (מרכז) 37421-03-10 ב.ה.ע ואח' נ' אורט ישראל (31.7.13)) או באחריות תנועת נוער למניעת אלימות כלפי חניך (ת"א 27030-10-11 פלונית נ' תנועת הצופים העבריים בישראל ואח' (27.5.15)).
8. בפסקי הדין הללו נקודת המוצא לקביעת חובת זהירות מושגית נובעת מהשליטה שיש לנתבע על מקום הביצוע (כשמדובר במחזיק במקרקעין) או על התוקף (כשמדובר במעבידו של התוקף, ברופאו, במורהו או במדריך). בניגוד לכל אותם פסקי דין, התובע אינו טוען שלנתבעת שבפני היתה שליטה על התוקף או על מקום הביצוע. מהעדויות שנשמעו בפני, כל שאנו יודעים על התוקף זה שהוא ישראלי, אשר השתכן במלון בו שכנו התובע וחבריו. גם אם היה התוקף לקוח של הנתבעת (ואין אני קובעת כך), אין משמעות הדבר שלנתבעת היתה שליטה על מעשיו.
9. ברי כי אף אם נציגי הנתבעת סברו שהתוקף שתוי, וכי אין למכור לו עוד אלכוהול, לא היה בכוחם למנוע ממנו רכישת אלכוהול במועדון בו שהה. יתר על כן, במיוחד כיוון שמדובר בארץ זרה, לא היתה לנציגי הנתבעת סמכות כלשהי או שליטה כלשהי על זירת האירועים.
10. מהות היחסים בין התובע לבין הנתבעת
11. חובת זהירות מושגית תוטל גם כאשר התובע הסתמך על הנתבע לשמור עליו. את מירב טענותיהם הקדישו הצדדים לבחינת מערכת היחסים בין התובע לבין הנתבעת, ואת מידת ה"שכנות" או ה"קרבה" וחובת ההשגחה שיצרה מערכת יחסים זו. לטענת התובע, הנתבעת הבטיחה לו השגחה צמודה, והבטחה זו מייצרת את חובת הזהירות. הנתבעת מכחישה את קיומה של הבטחה מעין זו. לפיכך את חיוביה של הנתבעת כלפי התובע יש לבחון גם על פי ההסכם שנכרת ביניהם.
12. לדברי התובע, הוא ערך בירור ראשוני לגבי חבילות נופש באמצעות האינטרנט, ולאחר מכן רכש את החבילה באחד ממשרדי הנתבעת בירושלים. על פי עדות התובע וחברו, נאמר להם ש"נציג החברה יהיה איתם כל הזמן", וכי עובדה זו היתה תנאי לרכישת הנופש מהנתבעת, שאלמלא כן, אביו לא היה מרשה לו לנסוע לחו"ל לבדו (עמ' 7). חברו של התובע העיד כי לפני שהם רכשו את הכרטיסים, נאמר להם שיש במקום נציגים. הוא נשאל מפורשות אם נאמר לו שהנתבעת אינה אלא סוכנת נסיעות שמוכרת חבילה של "קווי חופשה" והשיב בשלילה (עמ' 19 ש' 23-25).
13. לטענת הנתבעת, היא שימשה כסוכנות נסיעות, שמשווקת חבילת נופש של קווי חופשה. הנתבעת מודה שבמסגרת החבילה ששווקה, היא התחייבה שיהיה נציג מקומי, שידאג לבצע העברות משדה התעופה למלון, וכן יסייע במקרה הצורך. יחד עם זאת, לטענת הנתבעת, היא לא התחייבה שהנציג ילווה את הנוסעים במהלך כל חופשתם.
14. הנתבעת טוענת שקיים הבדל בין טיול מאורגן לבין חבילת נופש. בעוד שבטיול מאורגן, מדריך מלווה את הקבוצה בכל אשר יפנו, בחבילת נופש, מסופקים שירותים חלקיים, על פי טיב החבילה, ובמקרה דנן, כללה החבילה רק טיסות, לינות במלון והעברה משדה התעופה וחזרה. ואולם, בחקירה הנגדית, הודתה נציגת הנתבעת שהנתבעת משווקת גם חבילות שכוללות את כל הפעילויות בחו"ל, בהן נציג שלה מתלווה אל הנופשים גם בפעילויות המשווקות, אלא שלטענתה, החבילה שנמכרה לתובע אינה חבילה של הנתבעת, אלא של קווי חופשה, ולפיכך שונה (עמ' 38 ש' 26-27).
15. הנתבעת לא העידה את נציג המכירות מטעמה, על אף שיכולה היתה לעשות כן (עמ' 38 ש' 17 – עמ' 39 ש' 7), ולא העמידה גרסה נגדית לעדות התובע באשר לטיב החבילה שהובטחה לו. בנסיבות אלה, אני מקבלת את גרסת התובע, דהיינו שהוא הבין לפני שקנה את חבילת הנופש שנציגי הנתבעת ילוו אותו בכל חופשתו.
16. גרסת התובע מתיישבת היטב גם עם מה שאירע בפועל, כשהגיע לקפריסין. על פי עדות התובע וחברו, כשהגיעו לקפריסין, המתין להם אדם עם שלט הנושא את שם הנתבעת, והוביל אותם למלון. אותו אדם המשיך להתלוות אליהם בכל החופשה, מכר להם כרטיסים לאטרקציות, ואף לווה אותם אל האטרקציות, כפי שאירע בליל האירוע בו נפגע. כיוון שבפועל נציגים של ספק החופשה התלוו אל הנופשים בכל הפעילויות, סביר להניח שזה מה שנאמר למי שמתעניין ברכישת החופשה, כפי שהעידו התובע וחברו.
17. יצויין כי התרשמתי מאמינות תיאורי התובע למה שאירע בקפריסין. תיאורים אלו אינם מגמתיים, ואינם משרתים את טענותיו דווקא. לא היה לתובע אינטרס להעיד שהנציג הישראלי שפגש אותו בשדה התעופה התלווה אליו בליל האירוע, ולמרות זאת, כך העיד התובע, וכך העיד חברו. גם במקומות אחרים בעדותו העיד התובע גם דברים שאינם דווקא משרתים את האינטרס שלו. בנסיבות אלה אני מקבלת את טענת התובע לפיה הובטח לו שנציג של הנתבעת יתלווה אליו כל עוד הוא רוכש את הכרטיסים לאטרקציות דרכו.
18. במאמר מוסגר אציין כי אביו של התובע יחד עם אדם נוסף הלכו אל משרדי הנתבעת לאחר האירוע על מנת להקליט את נציגי המכירות ולהוכיח כיצד בדיוק משווקות חבילות הנופש הללו לצעירים, וביקשו להגיש תמליל השיחות שערכו. הנתבעת התנגדה בתוקף להגשת התמליל, כיוון שההקלטה המקורית לא הומצאה לה. נוכח התוצאה אליה הגעתי לעיל, אינני סבורה שיש צורך להידרש לתמליל. אציין רק שאף לו הייתי מקבלת את התמליל, לא ניתן היה להסתמך עליו על מנת להוכיח את שמבקש התובע לטעון, בהתחשב בעובדה שקיימות חבילות מסוגים שונים, של ספקים שונים, ולא ניתן ללמוד מהמידע שנמסר לגבי חבילה ששווקה בשנת 2011 אודות מידע שנמסר שנה קודם לכן.
19. לטענת הנתבעת, כיוון שחבילת הנופש שרכש התובע סופקה על ידי קווי תעופה, אין להטיל עליה אחריות שילוחית במידה ואירעו תקלות במוצר שסופק. יצויין כי בשלבים הראשונים של בירור התביעה, שלחה הנתבעת הודעת צד ג' כנגד קווי תעופה, אולם ההודעה נמחקה לבקשת הנתבעת.
20. הנתבעת מפנה לפסק הדין בעניין ח"א (י-ם) 804/07 דיזנהויז יוניתורס נסיעות ותיירות (1979) בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (13.10.09) העוסק בשאלת מעמדו המשפטי של סוכן הנסיעות אל מול הספק מחד והצרכן מאידך. לטענתה, על פי פסק הדין, אין לסוכנות הנסיעות אחריות לאיכות השירות שמספק ספק שירותים. ואולם, קביעה זו יש לראות בהקשרה הרחב יותר בפסק הדין אליו מפנה הנתבעת:

"מודל הפעילות של המבקשת (סוכנות הנסיעות – מ.צ'.) מלמד, איפוא, כי היא ממלאת תפקיד חשוב, בשלושת השלבים העיקריים של העיסקה בה עסקינן: המשא ומתן שקודם להזמנת השירות, כריתת חוזה ההזמנה וביצוע חוזה ההזמנה...:

א. המשא ומתן - בשלב המו"מ פועלת המבקשת כגורם מקצועי המייעץ ללקוח ומספק לו מידע על שירותי תיירות שונים שהוא שוקל להזמין... היא עומדת איפוא באופן עצמאי כנותן שירותי יעוץ מול הלקוח ולפיכך גם אמורה לשאת באחריות הנגזרת מכך.

ב. כריתת חוזה ההזמנה - אין מחלוקת על כך שהחוזה בו עסקינן הוא חוזה אשר נכרת בין הלקוח לבין המבקשת. החוזה מסדיר את מערכת היחסים המשפטית שבין המבקשת ללקוח, ולא את מערכת היחסים שבין ספק השירותים ללקוח. הוא מקנה למבקשת זכויות והגנות כלפי הלקוח, ומקים ללקוח זכויות כלפי המבקשת...

ג. ביצוע חוזה ההזמנה – לביצוע חוזה ההזמנה שני מהלכים עיקריים. המהלך הראשון הוא הקניית הזכות לקבלת השירות מספק השירותים ללקוח כנגד תשלום התמורה שנקבעה בחוזה ההזמנה. בעקבות פעולה זו נוצרת התחייבות משפטית של ספק השירותים להעניק את השירות ללקוח כנגד התמורה שמעבירה לו המבקשת. ודוק, איננו סבורים כי בין ספק השירותים לבין הלקוח נוצר במקרה הרגיל חוזה ישיר, שכן בשום שלב לא מתחייב הלקוח בחוזה ההזמנה לשלם לספק השירותים ישירות בעבור השירות... מכל מקום, אף לעניין זה אין לומר כי המבקשת יוצאת מהתמונה מרגע שהיא יוצרת את החבות המשפטית של ספק השירות כלפי הלקוח, אלא רק שבכך היא מממשת חבות מרכזית שלה על פי הסכם ההזמנה. המהלך השני בביצוע ההזמנה הוא מתן השירות ללקוח על ידי ספק השירות. בשלב זה תפקידה של המבקשת הוא אומנם משני, אולם לא חסר נפקות משפטית. מחויבויותיה הן בעיקר בהעברת מידע ללקוח מספק השירותים, ובטיפול בתלונות שיש ללקוח אל מול ספק השירותים. ודוק, התחייבותה המשפטית של המבקשת היא להקנות ללקוח זכות משפטית לקבלת השירות מספק השירותים, ולהבטיח כי שירות כזה אכן יינתן. אין היא נוטלת על עצמה אחריות לאיכותו של השירות האמור, ואף לא לליקויים העלולים ליפול בו (למעט כאלה בהם ניתן לייחס לה אשם)."

1. במילים אחרות, על הנתבעת מוטלת אחריות כלפי התובע הן בשלב המשא ומתן לרכישת חבילת התיור והן בשלב אספקת השירותים. אמנם, החובה אינה כוללת אחריות לליקויים במתן השירות, אבל הנתבעת נטלה על עצמה מחויבות לספק לתובע את מלוא המידע הנדרש לו בטרם ירכוש חבילת נופש, ולטפל בתלונות הלקוח שלה אל מול ספק השירותים, והיא התחייבה להקנות ללקוח זכות משפטית לקבלת השירות. זכות משפטית לקבלת שירות כוללת מיניה וביה גם אפשרות לתבוע את הספק, במידה והשירות נופל מהמצופה.
2. הנתבעת לא עמדה בהתחייבויות אלה. כפי שקבעתי בסעיף 32 לעיל, הנתבעת לא מסרה לתובע מידע על זהות ספק החבילה שהוא רוכש. זהו מידע מהותי, אשר חובה היתה על הנתבעת לספק לתובע (ר' לעניין זה ת"א (ת"א) 1286/08 אביגזר מאיר ו-367 נוספים נ' כספי הפלגות קרוז בע"מ).
3. יתר על כן, בניגוד למצב בו סוכנות נסיעות משווקת כרטיסי טיסה או לינות בבתי מלון, כאשר נהיר ללקוח שהסוכנות היא רק סוכנות, והספקים הם חברת התעופה בה הוא מתעתד לטוס ובתי המלון בהם הם מתעתד ללון, כאשר מדובר בשיווק של חבילות נופש, הזהות במהותן, או דומות מאד, לחבילות שמספקת הסוכנות עצמה, קמה חובה כפולה ומכופלת להבהיר ללקוח שהחבילה הנמכרת לו אינה של הנתבעת, אלא של ספק זר, וכי במידה ותתעורר בעיה, הוא אינו עומד מול הנתבעת ונציגיה, אלא מול אותו גורם שהוא אינו מכיר. כל עוד לא נעשה כך, לא ניתן לומר שהנתבעת יצאה ידי חובת מסירת המידע שנדרשה.
4. על כך יש להוסיף את שנקבע לעיל, לפיה הנתבעת לא מסרה לתובע ולחברו את מגבלות הליווי של נציגי הספק המצויים בארץ אליהם הם טסים. יצויין כי על פי עדות נציגת הנתבעת, בחבילות הנופש המסופקות על ידה ישנה השגחה צמודה לקטינים (עמ' 42 ש' 21 – 23 וש' 29 - 32) ונאסר על מכירת אלכוהול לקטינים (עמ' 39 ש' 22 – עמ' 40 ש' , ושוב בעמ' 41 ש' 151). כלומר, דווקא בנקודה חשובה זו, של מידת ההשגחה והיחס לקטינים, לטענת הנתבעת עצמה, ישנו הבדל מהותי בין החבילה שהיא מספקת לחבילה שמספקת חברת קווי חופשה בע"מ, שהיא החבילה שסופקה לתובע. בנסיבות אלה, כפולה ומכופלת חובת הגילוי בנוגע לכך שהחבילה הנרכשת אינה של הנתבעת אלא של ספק אחר.
5. ואם לא די בכל אלה, מדובר בלקוח שהוא קטין. אמנם החוק אינו אוסר מכירת שירותי תיירות לקטינים, אלא אך דורש שיסופק מידע להוריהם (תקנה 3(ו) לתקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), תשס"ג-2003), על פי נהליה של הנתבעת עצמה, יש לקבל אישור הורים בטרם יימכרו חבילות נופש לקטינים (עמ' 39 ש' 12-13, ושוב בעמ' 41 ש' 14 ובש' 20 - 26). במקרה דנן, מעדויות התובע עולה שהוא קנה את החבילה בעצמו, ולא מסר לנתבעת אישור מהוריו. גם הנתבעת עצמה לא הציגה אישור הורים למכירה. בכך הפרה הנתבעת את נהליה שלה.
6. לסיכום, בלהיטותו לשווק לתובע ולחברו חבילת נופש לקפריסין, לא מסרה הנתבעת פרטים נדרשים אודות החבילה שנמכרה לתובע, היא לא אמרה שאין במקום נציג שלה, אלא לכל היותר של ספק אחר עימו היא עומדת בקשר, ולא סיפרה את שהתברר בדיעבד, שגם הספק האחר מתנער מאחריותו כלפי פעילות הנציג האלמוני, שאינה קשורה בארגון ההסעה משדה התעופה ואליו. בכך הפרה הנתבעת את חובתה הראשונה לספק מידע רלוונטי לתובע בטרם ירכוש את חבילת הנופש.
7. ואם לא די בכך, הנתבעת התחייבה להקנות לתובע זכות משפטית כלפי ספק השירותים. דא עקא, שגם זאת לא נעשה, בייחוד כאשר חבילת קווי חופשה התנערה אף היא מאחריותה למעשי הנציג בחו"ל, ואף גורם לא מסר לתובע את פרטיו, באופן שיאפשר לו הגשת תביעה נגדו.
8. במקרה שבפני, הנציג האלמוני אותו הכירו התובע ויתר הנוסעים כנציג של הנתבעת, מכר להם חבילת אטרקציות. האם ניתן לייחס לנתבעת אחריות שילוחית למעשיו כשהוא מוכר כרטיסים למסיבות, ומלווה את הנוסעים אליהן? אני סבורה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. הנתבעת התחייבה כלפי התובע שיהיה במקום נציג שלה. הנציג הציג עצמו כשלוח של הנתבעת. כל עוד לא ידע התובע ולא ידעו חבריו על סיומה של השליחות, הם זכאים היו להניח שהשליחות נמשכת (ס' 15 (ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965). קל וחומר כך כאשר אותו השליח חוזר וחובש את כובעו כנציג הנתבעת כשהוא מארגן את ההסעה חזרה לשדה התעופה.
9. לסיכום נקודה זו נאמר, כי הנתבעת התחייבה לספק לתובע נציג שלה, אשר ילווה אותו לפעילויות שונות במהלך חופשתו, והיא אחראית באחריות שילוחית לכל מעשה או מחדל של הנציג שליווה את התובע.
10. חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובע
11. התובע הסתמך על הימצאותו של הנציג כשיצא לחופשתו, ואת חובת הזהירות של הנתבעת יש לבחון על רקע הסתמכות זו. בבואי לבחון את חובת הזהירות של הנציג שליווה את התובע הקטין בחופשתו, אני סבורה שיש ללמוד על חובת זהירות זו על דרך ההיקש מאחריות בית ספר לשלום תלמידיו, או תנועת נוער לשלום חניכיה, שכן חובת הזהירות נובעת מהיותו קטין, ומחובת ההשגחה מוטלת על מבוגר לקטינים שניתנו להשגחתו.
12. אולם אין מקום להתעלם מההבדלים בין מערכות היחסים השונות. ראשית, משום שחובת הזהירות משתנה בהתאם לגילו של התלמיד/החניך, וכאן מדובר בקטין שסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון, היה על סף גיוס לצה"ל ועל הסף הבגירות.
13. שנית, טיב המסגרת שונה. עמד על כך בית המשפט בת.א. 27030-10-11 שהוזכר לעיל:

"להבדיל ממסגרת חינוכית דוגמת בית ספר, בה שוהים התלמידים מדי יום ביומו, הפעילות בתנועת הנוער לא זו בלבד שהינה וולונטרית, אלא שבדרך כלל מדובר בהיקף פעילות מצומצם יותר. אין מדובר בפעילות יום יומית, רציפה ומתמשכת המאפשרת איתור בעיות שאינן גלויות על פני השטח. יתרה מכך, וזה העיקר, להבדיל מסגל חינוכי מקצועי ומיומן, הכולל מורים, אנשי חינוך וייעוץ חינוכי, המדריכים בתנועת הנוער הינם בני נוער בעצמם, המבוגרים בשנים בודדות מהחניכים, ואינם בעלי הכשרה חינוכית פורמלית. כך במישור העקרוני."

1. ואם בתנועת נוער כך, קל וחומר כאשר מדובר בנציג אשר פוגש בקבוצה למשך ימים ספורים, לא ברור שהוא מודע לגילם של לקוחותיו, ולכך שחלקם קטינים, או לנתונים אחרים אשר יש בהם כדי להשליך על מידת הצפיות לאירועים חריגים שניתן לייחס להם.
2. שיקול שלישי נוגע לשיקולים נורמטיביים, ובהם ה"ערך המוגן" ומידת העידוד שבית המשפט סבור שיש להעניק לסוג הפעילות נשוא הדיון (ראה עניין ועלס לעיל). לא אחת ציינו בתי המשפט את החשיבות שיש לייחס לטיולים להכרת המולדת, או לפעילות חינוכית בחיק הטבע (למשל ע"א 10083/04‏ חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (15.9.05) ואסמכתאות שם). אינני סבורה שיש מקום להעניק מידה זהה של הגנה לצעירים הנוסעים לחו"ל על מנת להשתכר ו"להתפרק" בסיום לימודי בית הספר התיכון.
3. לסיכום נקודה זו, נוכח התחייבותה של הנתבעת לספק נציג שילווה את התובע בבילוייו בערבי החופשה, יש לה ולנציגה בקפריסין חובת זהירות מושגית כלפי התובע. אולם חובה זו מצומצמת יחסית.
4. גם כאשר דובר באחריות בית ספר לשלום תלמידיו, או תנועות נוער לשלום חניכיה, אשר לגביהם אין ספק באשר לחובת הזהירות המושגית, חובת הזהירות הקונקרטית למניעת מעשי אלימות הוטלה במשורה:

"אינטרס חשוב נוסף, שיש להביאו בחשבון בקביעת מידת הפיקוח, כרוך בשאיפה לאפשר לתלמידים, בשעת ההפסקה וכן בשעות של פעילות חופשית אחרת, ליהנות ממידה סבירה של עצמאות וחופש... משמעות הדבר היא, כי מקום שסוג הפעילות וגיל הילדים מאפשרים להניח כי התלמידים יכולים, גם ללא פיקוח, לעשות בבטחה את המוטל עליהם, אין זה רצוי, מן הבחינה החינוכית, להציב עליהם פיקוח צמוד. במקרים כאלה ניתן, וכך אף ראוי, להסתפק בהשגחה פחות הדוקה. זאת ועוד: חינוך התלמידים לעצמאות מחייב איפוק מצד המורה המשגיח בכל הנוגע להתערבות במה שמתרחש בין הילדים. מטרת ההשגחה היא לשמור על שלום הילדים. המורה בוודאי יתערב לנוכח תקרית המעוררת חשש לסכנה. אך בכל המקרים האחרים, מורה סביר - כמוהו כהורה סביר - ייטה להניח לילדים להתמודד זה עם זה בכוחות עצמם" (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן נ' חפצדי (12.6.1996))

וכן ראה

"זאת ועוד, בקביעת חובת הזהירות המוטלת על תנועת הצופים, כמסגרת של תנועת נוער להבדיל מבית ספר, יש להביא בחשבון את ההבדלים המובנים בין המסגרות. הפעילות בתנועת נוער היא וולונטרית ומתאפיינת מעצם טבעה בחופש, עצמאות ומרחב פעולה גדול יותר מאשר במסגרת בית ספרית. תנועות הנוער ככלל מקדמות ערכים חברתיים של אהבת וידיעת הארץ, פיתוח עצמאות ומנהיגות בקרב בני נוער. מדובר במסגרת חינוכית לא פורמלית, המנוהלת בעיקרה על ידי מדריכים צעירים - תלמידי תיכון - המבוגרים בשנים בודדות מהחניכים, בפיקוח והדרכה של מדריכים בוגרים והורים מתנדבים. הפעילות מתאפיינת מעצם טבעה במידה רבה יותר של חופש ועצמאות ולא ניתן להשוותה למסגרת חינוכית המופעלת על ידי אנשי חינוך מקצועיים דוגמת מורים בבית ספר. הטלת סטנדרט זהירות זהה של פיקוח והשגחה על מורים בבית הספר ועל מדריכים בתנועת נוער, כאשר המדריכים בתנועת הנוער הינם בני נוער בעצמם, חסרי השכלה והכשרה פורמלית בתחום החינוך (להבדיל מהכשרה בקורס הדרכה במסגרת תנועת הנוער), תגרום להרתעת יתר ולפגיעה בפעילותן של תנועות הנוער.

לפיכך, מטעמים של מדיניות משפטית, אין לגזור גזירה שווה מחובת ההשגחה והפיקוח המוטלת על מורים ועל בתי ספר, ויש להתחשב בקביעת היקף חובת הזהירות באופייה המיוחד של הפעילות בתנועת הנוער." (ת.א. 2703-10-11 שהוזכר לעיל)

1. כאשר מדובר באחריות סוכנות נסיעות להשגחה על לקוח שרכש באמצעותה חבילת תיור, מטבע הדברים חובת הזהירות מצומצמת עוד יותר, וכמה טעמים לדבר. ראשית, ציפיות הצדדים הן למידה פחותה של השגחה, ולמידה גדולה יותר של חופש. כאשר ביקש אביו של התובע לתאר נסיעה לחו"ל בהשגחה מלאה, הוא הפנה למסעות לפולין המאורגנות במסגרת בתי הספר (עמ' 23 ש' 12 – 13). לעומת זאת, הציפיות מסוכנות נסיעות, או אפילו ממארגני טיול מאורגן, היא שונה. כך למשל, הציפיה ממארגני המסע לפולין היא שמארגני המסע דואגים למסגרת חינוכית לכל אורכו של המסע, אשר בה התלמידים יהיו עסוקים בתכנים שאין בהם בילוי, כגון מסיבות עם אלכוהול, בעוד שהציפיה מסוכנות נסיעות היא לארגון חופשה, בה הכללים נוקשים פחות, ולנוסעים תהיה חוויה של יציאה ממסגרת, וגם לפעילות עם אלכוהול.
2. שנית, גילאי הקייטנים שונים כשמדובר בבית ספר, אשר כל תלמידיו קטינים, לעומת סוכנות נסיעות, אשר לפחות רוב מוחלט של לקוחותיה הם בגירים, אשר קונים את חבילות הנופש בעצמם, והם אחראים למעשיהם.
3. שלישית, ההכשרה של מורי בית הספר היא להשגחה על הקטינים ולחינוכם, בעוד שההכשרה של סוכנויות הנסיעות ומדריכי הטיול לחו"ל אינה כוללת הכשרה בחינוך, או הכשרה להתמודדות עם הטלת משמעת ואכיפת מסגרות.
4. רביעית, מטרת מורי בית הספר היא חינוך הקטינים אשר תחת חסותם למשמעת מחד ולעצמאות מאידך, בעוד שמטרת סוכנויות הנסיעות היא לספק הנאה ויציאה ממסגרות, הא ותו לא.
5. בשל כל אלה, חובת הזהירות של סוכנות הנסיעות כלפי לקוחותיה מצומצמת יותר מאשר של מורים כלפי תלמידים, או מדריכים בתנועות נוער כלפי חניכים.
6. חובת השגחה של נציגי סוכנות הנסיעות בחו"ל למנוע אירועי תקיפה על ידי נוסע אחר, תמצא רק אם הובטחה לנוסע השגחה צמודה, ורק במקרה בו היה לה מידע קונקרטי על סיכון ספציפי הנשקף מאותו נוסע, וכלים טובים למנוע את הסיכון. ככלל, חברת נסיעות אינה אמורה לפעול כשוטרת או כמחנכת ולקבוע כללי התנהגות המחייבים את הנוסעים, ולהגן עליהם זה מפני זה או מפני מעשי אלימות של זרים במקומות אליהם נוסעים התיירים בחו"ל. חופשות בחו"ל, כשמן כן הן, אירועים שנועדו לאפשר חופש לכל המטיילים, חופש אשר טומן בחובו הנאה וסיכונים כאחד, ואשר המשתתף בו לוקח על עצמו את הסיכון והסיכוי במלואו.
7. במקרה דנן, בהעדר מידע קונקרטי על סיכון ספציפי הנשקף מאותו נוסע אלמוני, ובהעדר כלים למנוע את אירוע התקיפה (שאינם כוללים הימנעות ממכירת חבילת הנופש מהסוג אותו ביקש התובע לקנות), לא ניתן לקבוע שעל הנתבעת היתה חובת זהירות למנוע את האירוע, וזאת על אף שהובטח לתובע ליווי (ולא השגחה) של נציג מקומי.

ה"נציג" לא הפר את חובת הזהירות

1. למעלה מהצורך, גם בהנחה שלנתבעת חובת זהירות כלפי התובע, על התובע הנטל להוכיח שחובה זו הופרה. גם בפסיקה בה נמצאה חובת זהירות של הנתבע למניעת מעשי אלימות כלפי התובע, כגון כאשר הנתבע היה בעל המקרקעין בו אירע מעשה האלימות, נדרש התובע להוכיח הפרת החובה. הפרה כאמור נמצאה כאשר בעל המועדון הפר את הנחיות המשטרה לטיפול בקטטה הפורצת במועדון, או כאשר ידע שהתוקף חמוש, ולא פעל לנטילת כלי הנשק (ר' ת"א (חי') 932-04 עזבון המנוח עלאא ראדי מוזלבט ז"ל נ' מישל אלבז (24.01.2011)). במאמר מוסגר יצויין כי וגם במקרה שבו הוכחה הפרת חובה קונקרטית כאמור לעיל, קבע בית המשפט העליון במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע שסיכויי הערעור על קביעה זו טובים (ע"א 2075/11 ‏אבי ושדי נ' עזבון המנוח עלאא ראדי מוזבלט ז"ל (12.6.11):

"במקרה דנן, מבלי לקבוע מסמרות, אין לומר כי סיכויי הערעור קלושים. ככלל, הטלת אחריות על צד שלישי בגין מעשי עבריינות מכוונים של המעוול הישיר אינה עניין של מה בכך והיא כרוכה גם בשאלות של מדיניות משפטית (ראו, לדוגמה, רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (28.7.2009)). מבלי לנקוט עמדה לגופו של ערעור, יש ליתן את הדעת על כך שאירוע הדקירה במקרה דנן התרחש מחוץ למועדון, יש מקום לבחון את השאלה אם המאבטחים יכולים וצריכים היו לצפות את מעשה הדקירה ועוד."

1. במקרה שבפני אמנם התובע וחברו העידו על דחיפה בתוך המועדון, אשר בשלה הורו הסלקטורים במקום לכל החבורה לצאת מהמועדון, אולם בהתחשב בעובדה שאף אחד מהמעורבים לא היה חמוש, לא ברור מהן ההנחיות על פיהן היה על נציג הנתבעת לפעול, ואילו אמצעים היה עליו לנקוט, שהוא לא נקט בהם.
2. גם אם נקבל שאסור היה לנציג הנתבעת למכור או לתת לתובע משקאות אלכוהוליים, הרי שלגרסת התובע הוא הותקף על ידי אדם אחר, מבלי שתרם במעשה כלשהו לתקיפה. לא ניתן לדעת היום אם אותו אדם שתקף את התובע היה קטין או בגיר. אף התובע אינו טוען שהיתה מניעה לתת אלכוהול לתוקף, אם היה אדם בגיר. יתר על כן, אין בפני ראיה שהנציג נתן או מכר אלכוהול לתוקף. לפיכך, לא הוכח שהנציג הפר חובה כלשהי במכירת אלכוהול לתוקף.
3. יצויין, כי התובע מלין על כך שהנציג שהיה עימו במועדון לא יצא אחריו. ואולם, טענת התובע היא שתפקידם של הנציגים היה להשאר עם הקבוצה, ולא ללוות כל אחד ואחד מיחידיה. בנסיבות אלה, לא ברור אם הנציג לא עשה את המוטל עליו, לטענת התובע, ונשאר עם הקבוצה, על אף שבודדים מתוכה יצאו מהמועדון.

העדר קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק

1. אף אילו היה הנציג יוצא מהמועדון, לא ברור שיכול היה למנוע את הקטטה, אשר על פי עדות התובע, התלקחה בחטף (ס' 23 לתצהיר), כשהיא בשני מוקדים שונים (ס' 22 לתצהיר התובע ועמ' 15 ש' 20). עמד על כך בית המשפט ב תא (מרכז) 37421-03-10 ב.ה.ע ואח' נ' אורט ישראל (31.7.13):

"בהקשר זה נאמר בפסיקה כי בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת, קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע שגם קיום פיקוח צמוד אינו עשוי למנען. עמד על כך השופט עציוני בפרשת מנדלסון (מנדלסון נ' יעקב קפלן ואח' ע"א 635/70, (26.71):

"אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית".

וברוח דומה כתב השופט שמגר, בהתייחסו למידת הפיקוח על תלמידים בשעת משחק בהפסקה:

"ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע ספונטאנית, שאינה צפויה מראש" (ע"א 415/79 דניאלי נ' אורט נתניה, פ"ד לה (2) 764, 772)." "

1. לפיכך, אינני סבורה שהיה בכוחו של הנציג הישראלי למנוע את הקטטה, אף אילו היה יוצא אחרי חבורת הצעירים מהמועדון. יצויין כי בניגוד למאבטח, שוטר או אפילו מורה או מדריך, לנציג המכירות של סוכנות נסיעות אין סמכות פורמאלית או בלתי פורמאלית, אשר בכוחה להרתיע צעיר מבוסם מפני תקיפה. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר שהישארות הנציגים בתוך המועדון גרמה לתקיפת התובע בידי צעיר ישראלי אחר.
2. באופן דומה, כיוון שמטרת הנופשים, על פי עדות התובע וחברו, היתה לבלות במקומות בהם יוגשו משקאות אלכוהוליים, וכיוון שהם שתו עוד במלון, וכיוון שיצאו למקומות בילוי בהם נמכר אלכוהול, אין לומר שבכך שגם אם הנציג הגיש משקאות אלכוהוליים לבליינים, גרם הוא לתקרית. יש להניח שאילולא הציע הנציג לבליינים משקאות אלכוהוליים, הם היו שותים משקאות ממקור אחר. מכל מקום, הנטל להוכיח גם את הקשר הסיבתי מוטל על התובע, והוא לא עמד בו.

אשם תורם

1. יודגש כי מעדות התובע וחברו עולה כי עוד בטרם יצאו לחופשה העומדת במרכזו של תיק זה, הם נהגו לצאת למקומות בילוי, לשתות, ועל אף גילם הצעיר, חוו קטטות שיכורים במקומות בילוי אלה (עמ' 10 ש' 17 – 18 ושוב בעמ' 21 ש' 25 – 28). בנסיבות אלה, לא ניתן אלא לומר שהתובע והוריו הכניסו עצמם במודע לסיטואציה בה קטטות עלולות להתפתח. אף אילו הייתי סבורה שהנציג במקום התרשל כשסיפק לתובע אלכוהול, ובהתחשב בעובדה שלפחות חלק מהאלכוהול נרכש על ידי התובע לא באמצעות הנציג, הייתי מייחסת לתובע ולהוריו אשם תורם בשיעור של כמעט 100%.

הנזק

1. נוכח כל האמור לעיל, אינני סבורה שהנתבעת אחראית לנזקי התובע, ודין התביעה להידחות. יחד עם זאת, ולמעלה מהצורך, אתייחס בקצרה לסוגיית נזקי התובע.
2. לקביעת שיעור נכותו של התובע מונה פרופ' אלידן, כמומחה מטעם בית המשפט. פרופ' אלידן קבע כי לתובע 10% בגין הפרעות בנשימה. יצויין, כי נכות זו גבוהה מהנכות שנקבעה לתובע על ידי ד"ר גורביץ, המומחה מטעם התובע, אשר העריך את נכותו בשיעור 5%. פרופ' אלידן ייחס מחצית מהנכות שקבע לאירוע של שבר באף שאירע כחודש קודם לאירוע נושא התביעה, תוך כדי אימון בג'ודו.
3. סמוך לאחר האירוע נושא התביעה התגייס התובע לצה"ל, ושירת כחייל קרבי בנח"ל. מאז שחרורו עובד התובע כמאבטח. בהתחשב בעובדה שהתובע השלים 3 שנות שירות קרבי בהצלחה, ללא קשיים מיוחדים, קשה לראות כיצד נכותו המזערית של התובע פוגעת בתפקודו, או יכולה להשפיע על כושר השתכרותו.
4. יצויין כי במהלך עדותו בפני לא התרשמתי משינוי בצורת האף, או לפגימה במראה פניו של התובע, אשר לעיתים יש בה בפני עצמה לייצר בפגיעה בכושר השתכרות.
5. התובע לא נזקק לעזרה בעבר, ולכן יש להניח שלא יזקק לה גם בעתיד.
6. פרופ' אלידן המליץ על ניתוח, אולם הוא לא נשאל לגבי עלותו. פרופ' פרידמן מטעמו של התובע העריך את העלות בסך של 12,000 ₪. מכל מקום, כיוון שרק מחצית הנכות מיוחסת לאירוע התקיפה, לא היה מקום לפצות בגין מלוא עלות הניתוח.

סיכום

1. ביום 25.10.09, כשנה לפני האירוע שעמד במוקד התביעה שבפני, הוגש לוועדה לזכויות הילד מחקר של מחלקת המחקר של הכנסת בדבר צריכת אלכוהול בקרב ילדים ובני נוער, ממנו עולה כי מחקרים רבים מצביעים על קשר בין שתיית אלכוהול לבין אלימות, וכי שיעור שתיית האלכוהול בקרב בני נוער בישראל נע בין 50% - 60%.
2. על מנת להתמודד עם התופעה, ועם השלכותיה המסוכנות, נחקק בשנת 2010, חודשים ספורים לפני שנפגע התובע, חוק המאבק בתופעת השכרות (הוראת שעה ותיקון חקיקה, התש"ע – 2010, במסגרתו תוקן חוק העונשין כך שנאסר על אספקת משקאות אלכוהוליים לקטינים, או רכישתם עבורם. מיותר לציין שחוק זה אינו תקף מחוץ לגבולותיה של ישראל, ואין בכוחו למנוע או לצמצם חופשות רוויות אלכוהול של צעירים ישראלים בחו"ל.
3. מכל מקום, עיקר האחריות בגין מעשים שנעשו מתוך שכרות עדיין מוטלת על העושה, ולא על אחר (ר' למשל ע"פ 7164/10 אברהם ג'אן נ' מדינת ישראל (1.12.2011)). התובע בחר שלא לתבוע את מי שתקף אותו, לטענתו, והעדיף הגשת תביעה נגד הנתבעת, אשר הקשר שלה לאירוע, אם קיים, אינו יותר מאשר קשר עקיף ביותר, ככל הנראה בשל העובדה שהיא הכיס העמוק.
4. גם כאשר מתקבלת גרסתו העובדתית של התובע באשר לסוג חבילת הנופש שקנה, להיקף התחייבויותיה של הנתבעת כלפיו, ולנסיבות האירוע בהן נפצע, אין מקום להטיל על הנתבעת אחריות משפטית לפיצוי התובע, לפיכך התביעה נדחית.
5. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ו, 20 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.