1. הנתבע שכר נכס מהתובע, ולפניי תביעה לפיצויים בגדרה טוען התובע כי הנתבע גרם לנזקים במושכר.

2. העובדות

התובע הוא בעלים של דירה בשטח 98 מ"ר, המצויה ברחוב ריבלין 5 ירושלים (גוש 30035 חלקה 17 תת חלקה 47, להלן – "הנכס"). ביום 13.6.07 נכרת בין התובע לנתבע הסכם לפיו השכיר התובע לנתבע את הנכס לתקופה של שנה עם אופציה להארכה בארבע שנים נוספות, תמורת סכום של 4,200 ₪ לחודש בשנה הראשונה, וסכום גבוה יותר בשנים שלאחר מכן. הנתבע תפס חזקה בנכס והשתמש בו. ביום 2.4.09 הודיע הנתבע לתובע כי הוא לא מעוניין לשכור את הנכס לשנה שלישית, וכי הוא יפנה אותו ביום 13.7.09. הנתבע פינה את הנכס כמובטח, אלא שאז התברר לתובע, כך לטענתו, כי הנתבע זרע בנכס הרס מוחלט, אשר הפך את הנכס לבלתי ראוי לשימוש. חרף זאת, חלפו להן כשנתיים עד שביום 25.8.11 שלח ב"כ התובע דאז מכתב התראה לנתבע, בו הוא דרש ממנו לשלם לתובע פיצויים בסך של 152,000 ₪ בגין הנזקים שהוא גרם למושכר, וכן פיצוי נוסף בסך של 70,000 ₪ בגין תקופה של עשרה חודשים שבהם הנכס לא היה מושכר. את מכתב הדרישה תמך התובע בחוות דעת של השמאי רמון. הנתבע השיב לתובע במכתב מיום 2.10.11 בו הוא טען כי חוות דעתו של השמאי אינה משקפת את מצב הנכס ביום הפינוי אלא את מצבו, אם בכלל, בזמן שביקר בו השמאי, כחודשיים וחצי לאחר פינוי הנכס. הנתבע הוסיף וטען כי קיבל את הנכס במצב הרוס – "חורבה" כלשונו – ללא ג'קוזי וסאונה כפי שטען התובע, ולדברי הנתבע לא רק שהוא לא גרם נזק לנכס, אלא הוא אף שיפר את מצבו. אחר הדברים האלה, הוגשה התביעה שלפניי.

3. טענות התובע

התובע טוען כי הנכס היה במצב סביר כאשר הוא הושכר לנתבע. התובע מוסיף וטוען כי הנתבע התחייב לשפץ את הנכס ולהפוך אותו למלונית אשר תניב פירות לתובע. על כן התובע טוען שעל הנתבע לשלם לו פיצויים בגין הנזקים לנכס ובגין אובדן דמי השכירות, בסך כולל של 152,210 ₪ כאמור בדו"ח השמאי.

4. טענות הנתבע

הנתבע טוען כי הנכס נמסר לו במצב גרוע וכי הוא לא היה ראוי למגורים. הנתבע טוען כי לא התחייב לשפץ את הנכס וכי הטענה בדבר התחייבותו להפוך את הנכס למלונית מהווה הרחבת חזית. הנתבע טוען כי מיוזמתו הוא שיפץ מעט את הנכס וכתוצאה מכך הוא השיב את הנכס לתובע במצב טוב יותר מאשר בו קיבל אותו.

5. דיון והכרעה

דין התביעה להידחות בראש ובראשונה משום שהסכם השכירות איננו תומך, בלשון המעטה, בגרסת התובע. הנה כך, בסעיף 2(ג) להסכם השכירות נרשם כי ידוע לשוכר:

"שהדירה אינה ראויה למגורים, ולא תקינה רק לאחר שיפוץ, לרבות

הורדת מחיצות וקירות פנימיים, והכל על פי רצונו של השוכר בלבד,

אך ללא נגיעה בקירות חיצוניים".

וכן, נקבע בסעיף 9 להסכם, כי השוכר מתחייב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות ו:

"להחזירה (השיבוש במקום – א.ר), לחזקת המשכיר כשהיא במצב

כפי שתהיה בהחזרתה, למעט בלאי סביר בקירות המבנה ובתקרתו

הנובעים ממצב המבנה ומהיותו מבנה ישן לא תקין ולא ראוי לשימוש".

(ההדגשה שלי – א.ר).

מהוראות אלו עולה כי מצב הנכס בעת חתימת ההסכם היה בכי רע, וכי והנתבע לא התחייב לשפצו. להוראות אלו שבהסכם יש חשיבות מיוחדת, בשים לב לעובדה שהנתבע הוכיח כי בטרם נחתם ההסכם העביר התובע לחתימתו הסכם אחר (נספח ו' לתצהיר התובע), שעליו סירב הנתבע לחתום כל עוד לא יובהר בהסכם כי הנכס לא ראוי למגורים, והתובע הסכים לדרישת הנתבע.

6. גרסתו של התובע לגבי מצב הנכס לפני מסירתו לנתבע הוכחה כבלתי מהימנה גם בלי קשר להוראות ההסכם. הנה כך, לפני שהנתבע שכר את הנכס מן התובע שכרו את הנכס שלושה אחרים, אשר ניהלו בו, ככל הנראה, בית בושת. כאשר השוכרים הללו עזבו את הנכס הגיש התובע תביעה נגדם בטענה שהם הרסו את הנכס. באותה תביעה אף העיד התובע שלפניי כדלהלן:

"ת. ...הרסו לי את הדירה. בנו בית זונות....

ת. ...וחתמתי חוזה עם ליאור (הנתבע שלפניי-א.ר), הדייר שלי כמחסן

והיה לו אפשרות להרוס כל מה שבדירה ולעשות כאוות נפשו, ביניהם

גם להעלים מה שיש בדירה, סאונה וג'קוזי.

..........

ת. ...ליאור לקח את זה כמחסן. אפשרות יחידה. פרסמתי שמונה

חודשים, חצי שנה ואף אחד לא בא..."

(ראו – פרוטוקול חקירתו הנגדית של התובע בתובענה שהגיש נגד השוכרים הקודמים, נספח ז' לתצהיר הנתבע, עמ' 7 ש' 25, עמ' 8 ש' 17-18, ועמ' 32).

מדברים אלו עולה כי מי שהרסו את הנכס היו השוכרים הקודמים ולא הנתבע, וכי מצב הנכס היה כה גרוע עד שהנתבע שכר אותו כמחסן. דברים אלו לא מתיישבים כמובן עם גרסת התובע בתובענה שלפניי, והם פוגעים קשות באמינותו.

7. סתירה נוספת בגרסאותיו של התובע נוגעת לעניין הסאונה והג'קוזי. בתובענה שלפניי טוען התובע כי הנתבע העלים את הסאונה והג'קוזי שנמסרו לו עם הנכס, ולפיכך הוא תובע את שווים בסך של 28,880 ₪. דא עקא, שכמצוטט לעיל, במסגרת התובענה נגד השוכרים הקודמים טען התובע כי הוא הרשה לנתבע "להעלים את הסאונה והג'קוזי" (עמ' 8 ש' 18 לפרוטוקול שצורף כנספח ז' לתצהיר הנתבע), ובמקום אחר הוא טען כי הג'קוזי והסאונה "הלכו לזבל" (עמ' 6 ש' 27-32). כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית בהליך שלפניי לפשר הסתירה בין גרסאותיו, הוא השיב כי מדובר ב"שקר לבן" (עמ' 12 ש' 5-9). מכאן אני למד כי התובע לא מהסס למסור גרסאות שאינן מתיישבות עם האמת, ולכן לא ניתן לתת אמון בעדותו.

8. כאמור, התובע טוען שהנתבע התחייב לשפץ את הנכס ולהפוך אותו למלונית. טענה זו מהווה הרחבת חזית ואף אם היא לא הייתה כזו הרי שהיא לא הוכחה כלל, כיוון שאין לה זכר בהסכם, ולאור הפגמים במהימנות התובע אינני מוכן לסמוך על עדותו בעל פה.

9. להשלמת התמונה אוסיף, כי אף אלמלא הפגמים במהימנותו של התובע לא היה מקום להיעתר לתביעתו מפני שלא עלה בידיו להציג תמונות אשר ילמדו על מצב הנכס לפני מסירתו לנתבע.

10. לאור כל האמור התביעה נדחית. בנסיבות העניין אני סבור שהנתבע הוטרח לשווא לבית המשפט ולכך יש לתת ביטוי בסכום הוצאות המשפט שייפסקו לטובתו. אני פוסק, אפוא, כי התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך של 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 16,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ד, 20 יולי 2014, בהעדר הצדדים.