06 מרץ 2014

1. לפנינו תביעת התובעת, הגב' רחל מאירוביץ (להלן: "התובעת") כנגד הנתבעת רזיאלה בע"מ (להלן: "הנתבעת).

התביעה הינה לקבלת הפרשי פיצויי פיטורין, הפרש דמי חופשה שנתית ויתרת דמי הבראה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.

2. העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מכתבי הטענות כמו גם מעדויות הצדדים והמסמכים אשר הוגשו לבית הדין:

א. התובעת עבדה כמוכרת בחנות שבבעלות הנתבעת מ-01.03.2000 ועד להתפטרותה ב-28.02.2012 בהגיעה לגיל פרישה.

ב. שכרה של התובעת הורכב מרכיב שכונה "משכורת" בסך 6,899 ₪ בחודש ומרכיב שכונה "בונוס חודש" ושולם מידי חודש.

ג. רכיב ה"בונוס חודש" לא היה תלוי בביצועיה האישיים של התובעת אלא היה בגובה 2% מפדיון החנות ושולם גם כאשר התובעת הייתה בחופשה, חופשת מחלה או בכל תקופה בה לא עבדה (הכוונה שעבדה חודש לא מלא א.א.) (סע' 9 לכתב הגנה).

ד. לתובעת שולמו פיצויי פיטורין על ידי שחרור כספים צבורים על שמה והשלמת סכום שחושב על בסיס רכיב ה"משכורת", כפי שקונה בתלוש.

3. הפלוגתות בין הצדדים בהן עלינו להכריע:

הצדדים העלו בפנינו טענות שונות בנוגע ליחסים שבינן, בנוגע לבקשה להמשיך לעבוד לאחר ההתפטרות מבלי לדווח לרשויות, בנוגע להלוואה שלקחה גב' גרשון עבור התובעת, בנוגע לעבודתה של התובעת בחנות שכנה לאחר התפטרותה ועוד כהנה וכהנה טענות. בסופו של יום, המחלוקות בין הצדדים בהן נדרשת הכרעתנו, הן שלוש:

א. מה היה שכרה הקובע של התובעת ובייתר מיקוד – האם רכיב ה"בונוס חודש" בשכרה מהווה חלק מהשכר הקובע לצורכי תשלום פיצויי פיטורין.

ב. האם שולמו כל דמי ההבראה כנדרש כטענת הנתבעת או שנותר חוב בסך 975 ₪, כטענת התובעת.

ג. האם שולמו כל דמי החופשה או כטענת התובעת נותר חוב בסך 2,115 ₪.

3. דיון והכרעה

4. רכיב ה"בונוס חודש" בשכר

אין מחלוקת כי רכיב ה"בונוס חודש" בגובה 2% מפדיון החנות שולם מידי חודש בחודשו גם כאשר התובעת נעדרה מעבודתה מסיבה כלשהי. עובדה זו הודגשה בכתב ההגנה (סעיפים 8 ו-10), וכן בסעיף 8 לסיכומי הנתבעת. גובה הבונוס עמד על 2% מפדיון החנות בניכוי מע"מ. טענת הנתבעת כי התובעת מעולם לא טענה שהבונוס הוא חלק משכרה אין לה נפקות, מאחר והשאלה לפנינו היא שאלה משפטית ולא עובדתית והתובעת אינה משפטנית.

תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורין (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורין) התשכ"ד – 1964

היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסויימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים. (ההדגשות הוספו א.א)

5. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה "כי עמלות המשתלמות לעובד כאחוז ממחזור מכירות או רווחים, הן חלק מהשכר לצורך תשלם פיצויי פיטורים". ע"ע(ארצי) 537-07 צחי טל נ' אילנות בטוחה בית השקעות בע"מ, מיום 10.06.2010, וההפניות שם.

בעניננו אין מחלוקת כי הרכיב ששמו בתלושי השכר "בונוס חודש" הוא עמלה הנגזרת ממחזור המכירות של החנות ולפיכך על פי ההלכה הנוהגת רכיב זה מהווה חלק מהשכר לצורכי תשלום פיצויי פיטורין.

6. גובה הבונוס - לטענת התובעת רכיב ה"בונוס חודש" בשנת העבודה האחרונה עמד על סך של 1,350 ₪ בממוצע. לטענת הנתבעת בסיכומיה רכיב זה בשנת העבודה האחרונה עמד על סך 1,342 ₪ בממוצע.

על פי תלושי השכר שהוגשו לנו הסכום הנכון הוא 1,350 ₪ ועל כן ייתרת פיצויי הפיטורין עומדת על סך 16,200 ₪ כפי חישובי התובעת.

7. מאחר ואי תשלום פיצויי הפיטורין על רכיב זה נבע מטעות כנה בנוגע למעמדו של "בונוס חודש" אין לפסוק הלנת פיצויי פיטורין במקרה זה.

8. דמי חופשה שנתית

לטענת התובעת בכתב התביעה יש לחשב את שכרה היומי על בסיס שני רכיבי השכר (משכורת ובונוס חודש) ששולמו לה כך שהוא עומד על סך 377.5 ₪ ליום. מאחר ובסיום יחסי העבודה עמדו לזכותה 16.5 ימי חופשה ושולמו 4,113 ₪ הרי שנותר הפרש בסך 2,115 ₪ אותו היא תובעת.

בתצהירה ולאחר שקיבלה לידיה דוחות נוכחות שחסרו לה העלתה התובעת גרסה על פיה היא זכאית ל מעשה לפדיון 53 ימי חופשה בסך 15,894 ₪ אולם לא ביקשה לתקן את כתב התביעה ובסיכומיה חזרה על תביעתה שבכתב התביעה.

הנתבעת מצידה טענה בהרחבה כי על פי הסכם העבודה התובעת הייתה בחופשה בת חצי יום בכל שבוע וכי כל חודש היה עליה לקזז 2 ימי חופשה משכרה של התובעת בגין "חצי יום חופשה" שבועי וביקשה לקזז סך של 10,000 ₪ בגין תשלום ביתר, תביעתה זו לקיזוז נזנחה בסיכומיה.

גרסתה של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם העדויות ששמענו, מהן עולה כי שבוע העבודה היה בן 5 ימים וכי הייתה אבחנה בדיווח בין "חצי יום" היעדרות לבין ימי חופשה עדות גב' גרשון עמ' 6 שורות 3-10, וכן עדות מר דני מוסיוב עמ' 7 ש' 1-12.

בחינת תלושי השכר מעלה גם כי בתלושי השכר של חודשים 04/2010, 07/2010, 09/2010, 10/2010, 09/2011 נוצל רק יום חופשה אחד ובחודשים 11/2010, 06/2011, 07/2011, 10/2011 לא נוצל אף יום חופשה. הדבר עומד בסתירה לגרסת הנתבעת על פיה בכל שבוע נטלה התובעת חצי יום חופשה. לו היה הדבר כך היה צריך להופיע בכל חודש ניצול של 2 ימי חופשה לפחות.

הנתבעת לא הציגה לבית הדין לא הסכם עבודה ולא את פנקס החופשה של התובעת בנימוק ש"פה אין לי כלום, זה מתנהל בהנהח"ש" (עמ' 5 ש' 19-22).

סיכומו של דבר, טענתה של הנתבעת כי בכל חודש נוצלו 2 ימי חופשה נסתרה ואין בידינו לקבלה. יחד עם זאת בשל העובדה שתביעתה של התובעת הצטמצמה להפרש כספי (ערך יום עבודה) ולא להפרש במספר ימי החופשה להם זכאית הרי שאין לכך נפקות.

9. לאור קביעתנו לעיל כי רכיב "בונוס חודש" מהווה חלק משכרה של התובעת יש לחשב את שכרה היומי כפי תביעתה ועל כן על הנתבעת לשלם הפרש פדיון ימי חופשה בסך 2,115 ₪.

10. דמי הבראה

לטענת הנתבעת בכל חודש יולי שולמו דמי הבראה עבור שנת עבודה קודמת שתחילתה במארס וסיומה בפברואר. כך לדוגמא, ביולי 2011 שולמו דמי הבראה עבור שנת עבודתה ה-11 (תחילתה ב-03/2010 וסיומה ב-02/2011) וכן הלאה, כתוצאה מדרך חישוב זו יש הבדל בין מועד התשלום ומועד הזכאות.

בחודש יולי 2011 היה על הנתבעת לשלם סך של 3,893 ₪ עבור 8 ימי צבירה לשנת העבודה ה-11, ובנוסף 2.6 ימים עבור חלק משנת העבודה ה-12 אך הנתבעת שילמה רק חלק מסכום זה.

מר מוסיוב לא סתר בעדותו את החישוב הנ"ל ולא האיר את אופן החישוב הנטען על ידי הנתבעת, עדותו עמומה ומעורפלת מר מוסיוב לא הסביר עבור כמה ימי הבראה שילמה הנתבעת ב-07/2010, או מדוע שילם עבור יום נוסף בשנת 2011, הסבריו כי התובעת "שיכנעה" אותו שהוא טעה אינם תורמים להבהרת התמונה. מצופה ממנהל חשבונות שיידע בדיוק מה שולם ועבור מה. (עמ' 6 ש' 22-23).

טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה אין לה מקום – התביעה אינה לימי הבראה מתחילת תקופת העבודה אלא עבור שנת העבודה האחרונה.

לאור זאת אנו מקבלים את התביעה גם ברכיב זה והנתבעת תשלם סך של 975 ₪.

11. פיצוי בגין עוגמת נפש

התובעת תבעה פיצוי על עגמת נפש בתואנה כי הנתבעת לא חתמה על טופסי הביטוח הלאומי , עיכבה את תשלום הפיצויים וכן נמסרו מספר גרסאות לענין אפשרות המשך העבודה. למרבה הצער נראה כי בסיום יחסי העבודה ועל אף שלאורך השנים נהגה הנתבעת בתובעת בהגינות רבה עד כדי כך שלוותה מן הבנק סכום משמעותי עבור התובעת (פרוטוקול ע' 4 ש' 7-11), התובעת היא זו שהביאה לסכסוך העמוק שנוצר בין השתיים כפי שהתקף בעדויות .

מן העדויות והראיות השתכנענו כי התובעת היא שביקשה בתום היחסים להמשיך לעבוד לאחר קבלת פיצויי הפיטורין. ( דבר אשר אינו נהוג לעשותו בפרט בעת יציאת התובעת לגמלאות וקבלת פיצויי פיטורים). התובעת דרשה מן הנתבעת למלא מסמכים עבור המוסד לביטוח לאומי מבלי שמילאה אותם בעצמה, התובעת היא שעיכבה את שחרור הכספים הצבורים בכך שלא העבירה את הפרטים הנחוצים וניסיונה לגלגל התנהלות קלוקלת של הנתבעת על מנת לקבל פיצוי, נולד אך ורק בשל הסכסוך האישי ביניהן.

זאת ועוד , אנו מקבלים את גרסת הנתבעת כי כל היוזמה לסיום ההעסקה היתה של התובעת על מנת לקבל את הפיצויים בשל הגיעה לגיל הפרישה .

לכן לאור כל האמור לעיל מצאנו כי אין כל הצדקה לפסוק פיצוי כלשהו בגין עוגמת נפש.

12. סיכומו של דבר הנתבעת תשלם לתובעת

סך של 16,200 ₪ עבור הפרש פיצויי פיטורין.

סך של 2,115 ₪ עבור דמי חופשה.

סך של 975 ₪ עבור דמי הבראה.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

לאור תוצאת הדברים, הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך 1,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ד' אדר ב תשע"ד, (06 מרץ 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה

קלדנית: א.כ.