ניתן ביום 28 מאי 2013

בפני: הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופטת לאה גליקסמן

נציג ציבור (עובדים), יצחק שילון, נציג ציבור (מעבידים), מר משה אורן

בשם המערער – בעצמו

בשם המשיב – עו"ד שרית דימרי – דבוש

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בל 52366-01-12; השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור מר דוד סנדובסקי ומר ברוך פיקל) בו נקבע כי יש לדחות על הסף את תביעתו של המערער מחמת התיישנות.
2. בהתאם למוסכם על הצדדים, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור הן כסיכומים בכתב, ופסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול וכלל החומר שבתיק.
3. הרקע לערעור:
   1. המערער הגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, בה עתר לחייב את המוסד לשלם לו סכומים שנוכו מקצבאות הילדים ששולמו לו ולאשתו מאז שנת 2003, בשל חוב שלטענת המוסד נוצר עקב ביטול זכאות לקצבת הבטחת הכנסה בשנים 2001 – 2002.
   2. המערער טען בכתב התביעה כי פנה למוסד לקבל פירוט על סיבת החוב וגובהו אולם לא נענה.
   3. המוסד העלה בכתב ההגנה טענת התיישנות, כיון שהודעה על חוב בסך של 12,065 ₪ ועל גבייתו בדרך של קיזוז 10% מגמלאות שוטפות נשלחה למערער ביום 22.11.2004, ומאז ועד הגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות הן לפי תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל – 1969 והן לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958.
   4. המערער טען בדיון המוקדם שלא קיבל את מכתבו של המוסד מיום 22.11.2004.
   5. המוסד הבהיר כי מקור החוב נעוץ בתשלום גמלת הבטחת הכנסה שלא כדין לאחר שנקבע כי המערער היה הבעלים של רכב או שעשה שימוש קבוע ברכב במשך 10 חודשים בשנים 2001 – 2002.
4. בית הדין האזורי קבע שיש לקבל את בקשת המוסד לביטוח לאומי לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות; גם אם יניח לטובת המערער כי לא קיבל את מכתבו של המוסד לביטוח לאומי מיום 22.11.2004, הרי שמדברי המערער בדיון המוקדם עולה כי הוא היה מודע לקיומו של החוב שכן בעקבות הניכויים הוא ביצע בירורים בסניף לגבי מקור החוב והוא הופנה למחלקת הבטחת הכנסה. בנסיבות אלה, ידיעתו הפוזיטיבית של המערער על החוב משמשת תחליף להמצאת מכתבו של המוסד לביטוח לאומי מיום 22.11.2004. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי התביעה התיישנה גם לפי דיני ההתיישנות הכלליים, שכן הניכויים מקצבאות המערער נעשו החל מסוף שנת 2004 ואילו התביעה הוגשה בשנת 2012. כמו כן, מדברי ב"כ המוסד עולה כי המוסד לא שמר ראיות לגבי מקור החוב, דהיינו הראיות בדבר בעלות או שימוש ברכב שעל פיהן הוחלט על שלילה רטרואקטיבית של זכאות המערער לגמלת הבטחת הכנסה במשך 10 חודשים בשנים 2001 – 2002. בנסיבות אלה, מתקיים הרציונל שביסוד דיני ההתיישנות, ומניעת מצב בו בעל דין נפגע כתוצאה מחלוף תקופה זו.

פסק דין זה הוא מושא הערעור שבפנינו.

1. המערער טען כי במשך 10 השנים האחרונות הוא לא עובד במשרות קבועות כשכיר ומדי פעם מגיעות אליו דרישות חוב, וכשהוא מנסה לברר את הסיבה לדרישות הוא מקבל בכל פעם תשובה אחרת וכן לא ניתן לו לפנות למחלקת הבטחת הכנסה; הוא פנה הן בכתב והן בעל פה כדי לברר את מקור החוב; רק בדיון בבית הדין האזורי התברר לו שהסיבה להיווצרות החוב היא הטענה שהחזיק רכב שבסופו של דבר נגנב, ולא יכול היה להתגונן מול טענה עלומה. לגופו של עניין טען כי הרכב הוא גרוטאה, שלא היה בשימוש ונלקח שלא בידיעתו על ידי עיריית ירושלים כגרוטאה; לגבי המכתב משנת 2004 גם אם התקבל מכתב כזה, בבדיקות שערך ראה מכתב אחד ובסך הכול צוין שזה חוב של הבטחת הכנסה; שלילת קצבת הכנסה בשל הרכב נתונה לשיקול דעת ואינה אוטומאטית; אילו הוא היה חייב כספים למוסד לביטוח לאומי לא היו מחילים את חוק ההתיישנות.
2. ב"כ המוסד טענה כי על פי רשומות של משרד הרישוי משנת 1999 עד יום 30.8.2003 היו שני רכבים רשומים על שמו של המערער; בנוגע לרכב אחד המציא המערער אישור כי הרכב נגנב; אולם, כאמור, על פי הרישומים היה בבעלותו רכב נוסף, מסוג אופל שנת ייצור 1982, ורכב זה היה בבעלותו עד יום 30.8.2003; המכתב שנשלח למערער ביום 22.11.2004 נשלח לאותה כתובת אליה הגיעו יתר המסמכים שנשלחו למערער.
3. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
4. ראשית, מטיעונו של המערער בקדם הערעור משתמע כי כן קיבל מכתב בשנת 2004 באומרו "גם אם התקבל מכתב כזה, אני זוכר שבבדיקות שעשיתי ראיתי מכתב אחד וסך הכול צוין שזה חוב של הבטחת הכנסה". משקיבל המערער הודעה על חוב הבטחת הכנסה, היה עליו לנקוט הליכים לבירור טענותיו בנוגע לחוב במוסד לביטוח לאומי או בבית בדין לעבודה.
5. שנית, כפי שקבע בית הדין האזורי, למערער נוכו מדי חודש 10% מקצבת הילדים שלו, כך שהיה מודע לניכוי בגין החוב בזמן אמת, והיה עליו לנקוט בהליכים לבירור החוב.
6. שלישית, המערער טען כי פנה בכתב לברר את מקור החוב, אולם לא הציג כל פנייה בכתב למוסד לביטוח לאומי. מכל מקום, אם פנה ולא קיבל תשובה מהמוסד לביטוח לאומי, היה עליו להגיש תביעה לבית הדין לעבודה.
7. רביעית, בהתייחס לטענה כי שלילת קצבת הבטחת הכנסה בשל רכב אינה אוטומאטית אלא נתונה לשיקול דעת, הרי שלא ניתן כיום, בחלוף כמעט למעלה מתשע שנים ממועד ההחלטה ובחלוף כמעט עשר שנים מהתקופה אליה מתייחס החוב, לבדוק את נסיבותיו האישיות של המערער והאם הן הצדיקו הפעלת שיקול דעת שלא לשלול את קצבת הבטחת הכנסה.
8. סוף דבר – צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי היה מקום לדחות על הסף את התביעה בשל התיישנות. לפיכך, הערעור נדחה.
9. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט סיון תשע"ג (28 במאי 2013), בהיעדר הצדדים וישלח אליהם.