לפני: כב' השופטת אורלי סלע – נשיאה

נציג ציבור (עובדים) – מר יהודה דדון

נציג ציבור (מעבידים) – מר לאון מיוני

פסק דין

1. צפורה רוטמן (להלן – התובעת) הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) להכיר במחלה בכף יד ימין כפגיעה בעבודה מכוח תורת המיקרוטראומה.

2. משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק –

"1. על פי המסמכים שבידינו, לא הוכח קיום אירוע תאונתי/ אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך כמלווה בהסעות, ואשר הביאו למחלת DUPUTREN בשתי הידיים ובאצבע הדק אצבע 2 יד ימין.

2. מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך.

3. מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה.

לפיכך אין לראות במחלתך כתאונת עבודה", הגישה היא תביעה לבית הדין.

3. בתיק זה העידה התובעת בלבד. הנתבע לא הביאי עדים מטעמו.

4. מעדות התובעת עולות העובדות כלהלן –

א. התובעת עבדה עם קשישים סיעודיים כשנתיים, מחודש 3/06 ועד שנת 2008, באמצעות חברת "מתן". במסגרת עבודתה היתה מטפלת בקשישים ומקלחת אותם.

ב. מחודש 9/09 ובמשך כ-3 שנים עבדה התובעת כמלווה בהסעות של ילדים מוגבלים.

ג. במסגרת עבודתה כמלווה בהסעות החלה התובעת את יום העבודה בשעה 07:00, עת נהג ההסעים היה אוסף אותה. התובעת נסעה עם ההסעה לבתיהם של הילדים והיתה מרימה את הילדים לרכב ההיסעים.

ד. בשירותי ההסעים השתמשו כ- 13 ילדים בגילאי 3 עד 5 כאשר מתוכם היה קושי עם 3 ילדים. מתוך השלושה, שני ילדים היו תאומים שישבו בסלקל והיה צורך להרימם עם הסלקל אל ההסעה.

ה. לאחר העלאת הילדים אל ההסעה, התובעת חגרה כל ילד בחגורת בטיחות.

ו. כאשר הגיעה ההסעה לגן, התובעת היתה צריכה לקחת את הילדים מההסעה אל הגן, דרך שהיתה כ- 5 דקות הליכה. מתוך הילדים המוגבלים היה על התובעת להרים 2 ילדים כאשר היתר הלכו בכוחות עצמם, אם כי עם קשיים.

ז. בירידה מההסעה התובעת לקחה סל קל אחד ואת השני השאירה אצל הנהג ולקחה אותו לאחר מכן. בנוסף היה ילד אחד קשה שלא היה צריך להרימו, אך הוא היה משתטח על הרצפה ועל התובעת היה להרימו על מנת לקחת אותו לגן.

ח. איסוף הילדים היה בין השעות 07:10 ל-8:00 וההסעה הגיעה לגן בשעה 08:15 לערך.

5. בחקירתה הנגדית, לשאלה האם כאשר הילדים הגיעו בבוקר להסעה הוריהם היו עוזרים להם לעלות להסעה השיבה התובעת – "לפעמים עזרו. הילדים שיכלו לעלות בעצמם אני הייתי נותנת להם יד...הסלקלים היו מאוד כבדים אז הייתי מבקשת מההורים לעזור לי להעלות אותם או הייתי מבקשת מהנהג.. אם הנהג היה חמוד הוא היה עוזר" ולשאלה הם הגגנות בגן היו עוזרות לה להוריד את הילדים לגן השיבה – "בשנה השנייה הסייעות יצאו לעזור לי. כתבתי מכתב שאם לא אני מתפטרת כי היו שם כבישים והיה קשה להשתלט על כל הילדים. האחריות היתה שלי".

התובעת נשאלה האם משקלם של כל אחד מהילדים היה שונה ותשובתה - "התאומים אני חושבת שקלו אותו משקל. הילד השלישי שקל אולי 15 ק"ג". כן צינה התובעת, בחקירתה הנגדית, כי כאשר היד כאבה לה, הרימה את התאומים ללא הסלקל.

6. כאשר הפנתה ב"כ הנתבע את התובעת להפניה לרופא מומחה מיום 10.5.11 (נ/3) ממנו עולה כי כבר בחודש 5/09 סבלה מאותן בעיות בידים מושא תביעה זו, קרי לפני שהחלה לעבוד כמלווה בהסעות הילדים, הבהירה - "לאחר שאני מעיינת במסמך אני משיבה שאני עובדת מ-2006 ברצף. הקשישים היה יותר גרוע מהילדים". וכאשר נתבקשה לתאר את עבודתה עם הקשישים השיבה – "עבדתי עם קשישה אחת 3 שעות כל יום חוץ מיום שישי. הייתי באה בבוקר, מכינה לה ארוחת בוקר, מסדרת לה את הבית, מנקה...הייתי מקלחת אותה 3 פעמים בשבוע. הייתי ממלאה לה אמבטיה, מקלחת אותה, עושה לה מסאג' ברגלים...הייתי מבשלת לה פעם בשבוע אוכל לכל השבוע".

7. המסגרת המשפטית –

הלכה פסוקה היא שתנאי להכרה בפגיעה בעבודה מכח תורת המיקרוטראומה הינו קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק בלתי הדיר, עד שבהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר העבודה של המבוטח.

בדב"ע מח/0-77 אליעזר מזרחי – המוסד לביטוח לאומי (פד"ע י"ט 538, 540) נקבע –

"היסוד הראשוני להיות התפתחות פתולוגית תוצאה של מיקרוטראומה הוא שהוכח, כי במהלך עבודתו נגרמים למבוטח אין ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסויים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע.

בענייננו לא הובאה שמץ של הוכחה בדבר פגיעה החוזרת ונישנית מאיזה סוג או מין שהוא. המערער אמנם עשה 'מאמצים פיזיים גדולים כולל הרמת משקלות כבדים' אך אין טענה, שמאמצים אלה, היו זהים במהותם ופעלו בזה אחר זה פעולה מזיקה על מקום מוגדר בגוף, עד שבסוף נוצר נזק רבתי. השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, 'מאמצים קשים' לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים...".

הנשיא (בדימוס) אדלר, בעב"ל 338/06 המוסד לביטוח לאומי – יוסף עובדיה (פד"ע ל"ו 213, 237), קבע, בהתייחס ליסודות להוכחות התשתית העובדתית לתורת המיקרוטראומה–

"אף אם היינו מקבלים את האפשרות ליישם את תורת המיקרוטראומה במקרים של מחלות גב יש לדחות את התביעה, מכיוון שלא הוכחה התשתית העובדתית הדרושה ליישום תורת המיקרוטראומה. לא הוכחו תנועות זהות וחוזרות, לא מבחינת התנועה עצמה ולא מבחינת המשקל. כמו כן, התנועות לא היו תדירות אלא מפעם לפעם במשך היום.

דרישות התדירות, הזהות והדרישה לתנועות חוזרות ונשנות עשויות להיראות כדרישות המחמירות עם המבוטח. אולם, הסיבה לקיומן היא קושי ובעייתיות להפריד בין הגורמים היומיומיים להתפתחות מחלת הגב, לבין הגורמים בעבודה".

במקום אחר חזר בית הדין הארצי ואישר כי "ביצוע עבודות שונות ומגוונות, גם אם יש בהן משום עבודה פיזית קשה, אין די בהם כדי לבסס את תורת המיקרוטראומה" (עב"ל 367/03 ברטי בקר – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).ו

מכל האמור עולה כי התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הוכחת פגיעה על פי עיקרון המיקרוטראומה – הינה ביצוע רציף של תנועות חד גוניות חוזרות ונשנות לאורך זמן.

מן הכלל אל הפרט –

8. מעדותה של התובעת, כמו גם מהמסמכים הרפואיים שהוצגו לפנינו, עולה כי מחלת התובעת אובחנה עוד קודם לעבודתה כמלווה בהסעות הילדים. עיון בנ/3 מעלה כי עוד ביום 10.5.09 אובחנה התובעת כמי שסובלת מ"Bilat Duputtren" ומ"Trigger Index" ונשלחה לכירורג כף יד לצורך המשך בירור. מכאן, כי מחלתה של התובעת החלה עוד קודם לעבודתה כמלווה בהסעות.

9. באשר לעבודתה עם קשישים, מעדותה של התובעת עולה כי במהלך עבודתה עם הקשישים ביצעה פעולות שונות ומגוונות והפעילה את אברי גופה באופן שונה ומשתנה. בחקירתה הנגדית העידה התובעת מפורשות שעבדה עם הקשישה 5 ימים בשבוע, 3 שעות ביום במהלכם קילחה את הקשישה עמה עבדה, הכינה לה ארוחת בוקר, עשתה לה מסאג' ברגליים, בישלה לה אחת לשבוע אוכל לכל השבוע, ניקתה את הבית וכד'. מדובר בפעולות שונות במהותן המצריכות פעולות פיסיות אחרות.

10. זאת ועוד, הגם שעבודת התובעת, כעולה מעדותה, היתה עבודה פיזית קשה לא הוכח שביצעה תנועות חוזרות ונשנות, זהות במהותן אשר פעלו בזו אחר זו פעולה מזיקה על מקום מוגדר בגוף, עד שנוצר נזק רבתי, לא עת עבדה עם הקשישים ולא עת עבדה כמלווה בהסעות.

11. נוכח כל האמור, הרי שלא הונחה בפנינו תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס קביעה בדבר רצף של תנועות זהות או זהות במהותן שביצעה התובעת במשך זמן ממושך במהלך כל יום העבודה.

12. סוף דבר – התביעה נדחית.

13. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' אייר התשע"ג , ( 14 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.