ניתן ביום 17 פברואר 2014

השופטת רונית רוזנפלד

1. המערערת, מורה במקצועה, יצאה לחופשת לידה ולאחריה ביקשה לצאת לחופשה ללא תשלום ממקום עבודתה. תביעתה של המערערת לתשלום דמי אבטלה בתקופה בה שהתה בחופשה ללא תשלום נדחתה ברוב דעות על ידי בית הדין האזורי, מן הטעם שהמערערת נותרה עובדת, ויחסי העבודה בינה ובין מעסיקה לא נותקו. נקבע כי המערערת בחרה לממש את זכותה על פי חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 ולצאת לחופשה ללא תשלום, ועל כן אין היא זכאית לדמי אבטלה (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור גב' הרצברג ומר נרקיס; בל' 29312-02-11). על כך הערעור שלפנינו.

התשתית העובדתית הרלוונטית

2. המערערת, ילידת 1978, ילדה את בתה השישית ביום 27.5.2010. עד מועד הלידה עבדה כמורה בבית ספר של החינוך העצמאי. באשר לחזרתה לעבודה לאחר חופשת הלידה, פרטה המערערת בתצהירה את הדברים כדלקמן:

" 4. חופשת הלידה הסתיימה ב- 1.9.2010 והייתי אמורה לחזור לעבודה, אולם דחיתי אותה לעוד חודשיים וחצי שכן כוחותיי לא עמדו לי לחזור לעבודה.

........

5. לקראת החזרה כעבור חצי שנה מהלידה, הרגשתי שאין לי אמביציה ללמד השנה וכי חזרתי לעבודה לא תשרת את בית הספר. התקשרתי למנהלת ששמה ... ואמרתי לה שאין לי כוונה לחזור ללמד השנה ועל כן אבקש שנת חל"ת.

6. המנהלת הסכימה בכפוף לפנייה לחינוך העצמאי. פניתי כמבוקש והסברתי את קורותי ואושרה לי שנת החל"ת.

7. פניתי במקביל לביטוח לאומי בבקשת דמי אבטלה והתחלתי להתייצב בלשכת התעסוקה ביום 21.10.2010.

8. יציאתי לחל"ת לא היתה בגין הלידה אלא בגין מצבי אשר לא אפשר לימוד כמורה בבית הספר.

9. הייתי זמינה לעבודה אחרת שלא בהוראה בכל אותה תקופה ועובדה היא כי התייצבתי כדורשת עבודה בלשכה.

10. ממילא לא הוצעה לי כל עבודה בכל אותה תקופה בלשכת התעסוקה." (ההדגשות במקור, ר.ר.)

המערערת הגישה תביעתה לדמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) ביום 30.11.2010. תביעתה נדחתה כבר ביום 6.12.2010. במכתב הדחייה צוין כי התביעה נדחית מן הטעם ש"לאור הטיפול ברך הנולד שבשלו יצאת לחופשת לידה ללא תשלום אינך זמינה לעבודה."

פסק הדין של בית הדין האזורי

3. בית הדין האזורי בדעת רוב מפי השופטת הדס יהלום ונציגת הציבור הגב' הרצברג, עמד בפסק דינו על השאלה שבמחלוקת כפי שהוגדרה במסגרת הדיון המוקדם, והיא, האם זכאית המערערת לדמי אבטלה בשל התקופה בה שהתה בחופשה ללא תשלום, מייד לאחר תום חופשת הלידה. בית הדין ציין, כי על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, זכאי לדמי אבטלה מי שאינו עובד והוא מוכן ומזומן לבצע כל עבודה שאליה יישלח. המערערת הייתה עובדת, ויחסי העבודה בינה ובין מעסיקה לא נותקו. המערערת בחרה לממש את זכותה על פי חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 לצאת לחופשה ללא תשלום. המערערת הייתה יכולה לשוב לעבודה החל מיום 1.9.2010 אולם בחרה שלא לעשות כן. הייתה זו בחירה שלה, ולא כפייה של המעסיק. אשר לטענת המערערת, לפיה הסיבה שלא חזרה לעבודה הייתה מצבה הנפשי בעקבות הלידה, קבע בית הדין האזורי כי טענתה זו של המערערת לא נתמכה במסמך כלשהו, ועל כן נושא זה לא הוכח. אם אכן צודקת המערערת שמצבה לא אפשר לה לעבוד, סביר להניח שלו הייתה מופנית על ידי שירות התעסוקה לעבודה אחרת, גם כן לא הייתה יכולה לעבוד. עוד ציין בית הדין האזורי, כי מעדות המערערת עלה שהיא החליטה לא ללמד בשנת הלימודים משום שחשבה שתוכל לקבל דמי אבטלה. מעדותה לא עלה שלקחה בחשבון את האפשרות שתוצע לה עבודה אחרת בה תידרש לעבוד. לפיכך, אין המערערת זכאית לדמי אבטלה עבור התקופה בה שהתה בחופשה ללא תשלום. לסיום ציין בית הדין האזורי כי הוא מוצא טעם לפגם בכך שהתובעת מתייצבת מידי חודש בשירות התעסוקה, ואיש במוסד לביטוח לאומי או בשירות התעסוקה לא מיידע אותה על כך שהחתימה היא לחינם וכי לא תהיה זכאית לדמי אבטלה.

בדעת מיעוט קבע נציג הציבור מר נרקיס, כי בנסיבות שהוכחו, זכאית המערערת לדמי אבטלה. זאת, משהתייצבה מדי חודש בשירות התעסוקה, ולא נמסר לה כי לא תהיה זכאית לדמי אבטלה, כך שלא התאפשר לה לכלכל צעדיה בהתאם.

כאמור, התביעה נדחתה ברוב דעות על פי המפורט בחוות דעתה של אב"ד, השופטת הדס יהלום.

תמצית טענות הצדדים בערעור

4. לטענת המערערת, פקיד התביעות דחה את תביעתה מן הטעם ש"לאור הטיפול ברך הנולד שבשלו יצאת לחופשה ללא תשלום אינך זמינה לעבודה". בכתב ההגנה שהוגש על ידי המוסד שונה נימוק הדחייה ונטען כי "התובעת לא הייתה 'מובטלת' כמשמעותה בחוק". לטענת המערערת לא היה מקום לתקן את נימוק הדחייה במסגרת כתב ההגנה, והיה על בית הדין האזורי לקבל את התביעה, מיד לאחר שהתברר כי בכוונת המשיב לטעון טענות אחרות מאלה שנטענו על ידו מלכתחילה. המערערת מוסיפה וטוענת כי אין חולק שפנתה למנהלת בית הספר בו לימדה והודיעה לה כי אין לה יכולת פיזית ונפשית לעמוד מול כיתה בשנת הלימודים הרלוונטית; המערערת נרשמה בלשכת התעסוקה כמחוסרת עבודה, הצהירה שהיא פנויה לעבודה וכי לא הוצעה לה עבודה. כך גם אין חולק שהמערערת לא עבדה הלכה למעשה במשך אותה שנה, ומעדותה עולה שהתינוקת שנולדה לה לא הפריעה לה לשוב למעגל העבודה. משכך, העובדות המקימות את עילת תביעתה של המערערת לא נסתרו. מנגד, המוסד לא הוכיח כי החל"ת שנטלה המערערת הייתה מכוח חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, ואין שום אינדיקציה לכך מהראיות שהונחו לפני בית הדין ומעדויות שנשמעו לפניו. במכתבו של המעסיק צוין כי מאושרת לה חל"ת בכפוף לתנאים מגבילים שעומדים בניגוד לחוק עבודת נשים, ואין בו אזכור של חוק עבודת נשים או זכות מכוחו. כמו כן, תקופת החופשה שנטלה המערערת היא בת למעלה משנה, תקופה העולה על החופשה המגיעה לה מכוח חוק עבודת נשים. מכל האמור עולה כי המערערת יצאה לחל"ת ללא קשר לטיפול בילדתה, אלא מפני שלא רצתה להמשיך לעבוד כמורה ודרשה עבודה אחרת. על כן, יש לדחות את טענת המוסד לפיה, קבלת תביעתה של המערערת תפתח פתח להכרה במעמדן של נשים בחל"ת לאחר חופשת לידה כמובטלות הזכאיות לדמי אבטלה.

עוד טוענת המערערת כי סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 יוצר חזקה לפיה אדם שרשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה הוא מובטל. משום שהמערערת נרשמה כדורשת עבודה בלשכת התעסוקה והייתה מוכנה לעבוד בכל עבודה אחרת שתוצע לה, ולא הוצעה לה עבודה כאמור, היא זכאית לקבל דמי אבטלה. לגישת המערערת, סעיף זה אינו דורש ניתוק יחסי עובד ומעביד. המונח 'מחוסר עבודה' המופיע בסעיף אינו תנאי להיות אדם מובטל אלא הם חלק מהגדרתו של מובטל, שהוא כאמור, מי שרשם עצמו כמחוסר עבודה בלשכת התעסוקה.

המערערת טוענת בבחינת למעלה מן הדרוש כי גם יציאה של עובדת לחל"ת מכוח עבודת נשים אינה צריכה למנוע ממבוטחת להירשם כדורשת עבודה בתקופה זו, ובלבד שתהא מוכנה לעבוד. לגישת המערערת, אין הבדל בין עובדת שיצאה לחל"ת במסגרת חוק עבודת נשים, לצורך טיפול בילד ומבקשת לעבוד בתקופה זו במשרה הפחותה משמעותית ממשרתה הרגילה, ובין עובדת המתפטרת לצורך טיפול בילד ומבקשת לעבוד בהיקף משרה קטן ממשרתה הקודמת.

5. מנגד טוען המוסד לביטוח לאומי כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. לטענת המוסד, על מנת שמבוטח יהא זכאי לדמי אבטלה, עליו לעמוד במספר דרישות, ובהן הדרישה כי אינו 'עובד'. המערערת יצאה לחל"ת מרצונה לפי חוק עבודת נשים, ומעסיקה הביע נכונות לקבל אותה לעבודתה לכשתרצה. לפיכך, היא לא הוכיחה כי מנע ממנה לחזור לעבודתה או כי נכפה עליה לצאת לחל"ת, אלא שהבחירה שלא לחזור לעבודתה הייתה בחירתה-שלה. המערערת אף לא הציגה מצב רפואי פיזי או נפשי שמנע ממנה לחזור לעבודתה, לא טענה זאת ואף לא הוכיחה זאת.

המוסד הוסיף, שהמחוקק לא ביקש לתת מענה כלכלי לאדם שלוקח פסק זמן מעבודתו תוך שמירה על יחסי עובד ומעביד, אף אם מדובר בפסק זמן ראוי מבחינה אישית. לפיכך, במצב בו מבוטחת אחרי לידה מממשת את זכותה לצאת לתקופת חל"ת לפי חוק עבודת נשים, שנועד לאפשר לנשים לצאת לחופשה זו לצורך טיפול ברך הנולד, אין היא עונה להגדרת מובטלת לפי חוק הביטוח הלאומי. זאת, משום שהיציאה לחל"ת נעשתה לצורך טיפול בילד ומשום שהמבוטחת יכולה לבחור לחזור לעבודתה, כשם שעשתה זאת המערערת בענייננו.

אשר לטענת המערערת לפיה לא נחוץ מעשה של פיטורים או היות האדם מחוסר עבודה על מנת שיהיה זכאי לדמי אבטלה הפנה המוסד להגדרת 'מובטל' בסעיף 163(א), שלפיה אדם צריך להיות "מחוסר עבודה". "מחוסר עבודה" הוא מי שפוטר או שנמנע ממנו לחזור לעבודתו לתקופה העולה על 30 יום. על כן מבקש המוסד לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

6. במסגרת דיון "קדם ערעור" הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על ידי מותב בית הדין על יסוד טענות שנטענו בעל פה במסגרת הדיון, כמו גם על יסוד סיכום טענות שהגישה המערערת בכתב.

7. באשר להערות בית הדין בנוגע להתנהלות המוסד לביטוח לאומי ושירות התעסוקה, כפי שנמצא בדעת הרוב ובדעת המיעוט, ואף שעניין זה לא עומד לדיון במסגרת הערעור, מוצאים אנו לנכון לציין, כי מן המסמכים שבתיק עולה כי תביעת המערערת לדמי אבטלה שהוגשה למוסד לביטוח ביום 30.11.2010, נדחתה כבר ביום 6.12.2010. נמצא איפוא כי עמדת המוסד לביטוח לאומי באשר לזכאות המערערת לדמי אבטלה הובהרה לה מיד בסמוך להגשת תביעתה למוסד. ב"כ המערערת הבהיר לעניין זה בדיון "קדם הערעור" כי המערערת אכן קיבלה תשובה מן המוסד לביטוח לאומי הדוחה תביעתה, אלא שהיא בחרה להמשיך להתייצב בשירות התעסוקה על מנת לשמור על זכויותיה עד לבירור עניינה. מכאן שאין למצוא פגם בהתנהלות המוסד ושירות התעסוקה בהקשר זה.

לגופם של דברים שבמחלוקת נבהיר, כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מסקנות בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו וראוי פסק דינו להתאשר מנימוקיו. על האמור נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן.

8. המערערת סבורה כי היה על בית הדין האזורי לקבל תביעתה נוכח מה שנראה בעיניה תיקון שתיקן המוסד לביטוח לאומי בכתב ההגנה את הנימוק על פיו נדחתה תביעתה. לא זו בלבד שטענה זו מועלית לראשונה במסגרת הערעור, אף לגופו של עניין אין בה כל ממש. נמצאנו למדים כי המערערת הגישה בשעתו את תביעתה כנגד החלטת המוסד שדחה תביעתה לדמי אבטלה, עוד קודם להיותה מיוצגת על ידי עורך דין. בתביעתה כנגד ההחלטה, שנוסחה באופן לקוני ביותר, לא ציינה אף לא נימוק אחד לביסוס תביעתה. בהתאמה הגיש המוסד כתב הגנה בו ביקש למחוק את הערעור על הסף בהעדר עילה, תוך שהוא שומר על זכותו לתקן את כתב ההגנה, ככל שיוגש כתב תביעה מפורט. לגופו של עניין, ונוכח היעדר כל טענה ספציפית בכתב התביעה, טען המוסד בכתב ההגנה אך טענה כללית אחת והיא כי המערערת אינה זכאית לדמי אבטלה באשר אין היא עונה על הגדרת "מובטל" כמשמעה בחוק. בנסיבות אלה אל לו לב"כ המערערת לבוא בטענה כנגד המוסד וודאי לא כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי שנמנע מלהתייחס למה שנראה בעיני המערערת כתיקון נימוק הדחייה. זאת מה עוד, שבדיון מוקדם שהתקיים בבית הדין האזורי כבר בהיות המערערת מיוצגת על ידי עורך דין, נוסחה בהסכמת הצדדים הפלוגתא להכרעת בית הדין בזו הלשון: "האם בדין קבע הנתבע כי התובעת אינה זכאית לקבלת דמי אבטלה בשל יציאתה לחל"ת מייד לאחר תום חופשת הלידה". בהתאמה, פרשה המערערת בתצהירה את כל המסכת העובדתית הרלוונטית, ושני הצדדים התייחסו בסיכומיהם בהרחבה לשאלת העקרונית שבמחלוקת, כפי שהוגדרה על ידם. אין על כן כל בסיס לטענות המערערת בדבר "תיקון נימוק הדחייה" כמצדיק קבלת הערעור.

9. המערערת ביקשה שלא לשוב לעבודתה בסמוך לאחר תום חופשת הלידה שלה, באופן שהיעדרותה מן העבודה תחשב לה כחופשה ללא תשלום. היעדרות העובדת מעבודתה בנסיבות אלה מוסדרת בהוראת סעיף 7(ד) ס"ק (1) ו-(2) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 לפיו:

"(ד) (1) עובדת רשאית להיעדר מהעבודה, מתום חופשת הלידה, מספר חדשים כרבע מספר החדשים שבהם עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה, אך לא יותר משנים עשר חודשים מיום הלידה ...

(2) העדרה של העובדת מעבודתה מכוח פסקה (1) דינו כדין חופשה ללא תשלום וזמן העדרה לא יבוא במנין לגבי זכויות התלויות בותק;"

הנה כי כן, זכות העובדת על פי הוראות חוק עבודת נשים להיעדר מעבודתה לאחר תום חופשת הלידה אינה מותנית בתנאי, בין בקשר לסיבת ההיעדרות ובין בכלל. זכותה של העובדת כפי שנקבעה בחוק הינה זכות ללא תנאי, והיעדרותה כאמור לאחר חופשת הלידה תחשב על פי הוראת החוק כחופשה ללא תשלום.

האם זכאית עובדת בנסיבות של היעדרות כאמור לדמי אבטלה? שאלת הזכאות לדמי אבטלה בתקופת ההיעדרות לאחר חופשת לידה, אם בכלל, לא תיבחן ואינה אמורה להיבחן על פי הוראות חוק עבודת נשים. שאלת הזכאות לדמי אבטלה תיבחן, כרגיל, על יסוד התשתית הנורמטיבית העומדת בבסיס הזכאות לדמי אבטלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהוראות חוק הביטוח הלאומי ובפסיקה כפי שפרשה אותן, והכל תוך שימת לב לנסיבות המקרה הספציפי, לרבות הסיבה שבגינה יצאו העובדת או העובד ממעגל העבודה. על התשתית הנורמטיבית כאמור נעמוד ביתר פירוט להלן.

דמי אבטלה- התשתית הנורמטיבית

10. בסעיף 160(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, שכותרתו "זכאי לדמי אבטלה" נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"(א) דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל, אשר השלים את תקופת האכשרה כמוגדר בסעיף 161 ומלאו לו 20 שנים (בפרק זה - זכאי), וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1."

בסעיף 163(א) נקבע "מיהו מובטל" ובאלה המילים:

"(א) רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה לפי תנאים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה, והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו (לשני אלה ייקרא להלן - עבודה מתאימה), ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה כאמור."

על התכלית העומדת בבסיס ביטוח אבטלה עמד בית דין זה, זה מכבר, והיא: "לאפשר לעובדים אשר נפלטו ממעגל העבודה קיום בכבוד עד שיקלטו במקום העבודה החדש" (דב"ע ש"ן 02-140 המוסד - אוחנה, פד"ע כ"ב 34, 37, להלן: עניין אוחנה). הוסיף בית הדין הארצי וקבע שם כי הזכאות לדמי אבטלה נתונה "רק למי שנפלט בעל כורחו מהעבודה, דהיינו פוטר, ותהא הסיבה לפיטוריו אשר תהא, וכן למי שהייתה הצדקה להפסקת עבודתו מרצונו, דהיינו התפטר" (ראו שם בעניין אוחנה וכן ראו דיון נד/02-116 אליהו ציפר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 334, 337). אך לשלמות התמונה נזכיר את הזכאות לדמי אבטלה הנתונה על פי הוראת סעיף 166 לחוק גם למי שהפסיק את עבודתו מרצונו, אלא שהזכאות לדמי אבטלה נתונה למתפטר מרצונו, אך לאחר שחלפו 90 ימים מיום הפסקת העבודה.

מתוך ראיית התכלית של דמי האבטלה שהיא בראש ובראשונה לאפשר לעובדים קיום בכבוד עקב הוצאתם בניגוד לרצונם מחוץ למעגל העבודה, הורחבה, על פי פסיקה מאוחרת יותר, הזכאות לדמי אבטלה תוך שנקבע כי "מובטל" הינו גם עובד שהוצא לחופשה ללא תשלום בניגוד לרצונו. וכך נקבע לעניין זה בפרשת כרמלה דבש:

"המונח "מובטל" אינו מוגדר ופשיטא שמדובר באדם שאין לו מקור פרנסה, כגון - מי שפוטר מעבודתו. מושג זה של "מובטל" הורחב והוא חל גם על מי שהוצא – בניגוד לרצונו – לחופשה ללא תשלום. המשותף לשני מצבים אלה הוא שעובד נקלע למצב בו - שלא מרצונו - המעסיק חדל לספק לו עבודה ולשלם לו שכר." (עב"ל 1083/04 המוסד לביטוח לאומי - כרמלה דבש, מיום 29.3.2005, בפסקה 2 לדברי השופט צור).

ואמנם, בתקופת חופשה ללא תשלום יחסי עובד מעביד אינם מנותקים, ואין מדובר בחופשה שכזו בפיטורים או בהתפטרות, כי אם בהשעיית יחסי העבודה (ראו ע"ע 1619/04 מירי שרף – רשות השידור, מיום 21.3.2006). בכל זאת , ועל מנת לאפשר קיום בכבוד לעובד שיצא בעל כורחו לחופשה ללא תשלום, קמה לו, בהתקיים יתר הדרישות כקבוע בחוק, זכאות לדמי אבטלה (ראו לעניין זה גם עב"ל 131/10 המוסד לביטוח לאומי – ויזניצר, מיום 28.11.2012).

11. הנה כי כן, ההתייצבות בשירות התעסוקה כשלעצמה אינה בבחינת חזות הכל לעניין הזכאות לדמי אבטלה. הזכאות לדמי אבטלה תלויה בבחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, לרבות השאלה אם מדובר בפיטורים או התפטרות, או בחופשה ללא תשלום. ככל שמדובר בהתפטרות, יש להוסיף ולבחון אם זו התפטרות שיש לה הצדקה כמשמעה בחוק. ככל שמדובר בחופשה ללא תשלום, יש לבדוק אם מדובר בחופשה אליה הוצא העובד בעל כורחו, שרק אז קמה לו זכאות לדמי אבטלה.

מן הכלל אל הפרט

12. בבואנו ליישם את כלל האמור לענייננו, נמצאנו למדים כי המערערת נסמכת במידה רבה על התייצבותה בשירות התעסוקה, כמקנה לה זכאות לדמי אבטלה, בהיותה לדבריה זמינה לכל עבודה, וכזו לא הוצעה לה. אלא שכפי שהובהר, בהתייצבות בשירות התעסוקה אין די כדי להקים זכאות למערערת. בחינת הזכאות לדמי אבטלה על פי הוראות החוק והפסיקה תיערך בשים לב לשאלה אם המערערת פוטרה או התפטרה, וככל שיצאה לחופשה ללא תשלום, תקום לה זכאות אך במקרה שהחופשה נכפתה עליה שלא מרצונה. המערערת עומדת על כך שיציאתה לחופשה ללא תשלום לא הייתה מכוח חוק עבודת נשים כי אם נוכח נסיבותיה האישיות הרפואיות בגינן לא היתה מסוגלת לשוב לעבודה כמורה. כבר עמדנו על כך שהיעדרות מן העבודה לאחר חופשת לידה מותרת על פי החוק ללא תנאי, והיא תוכר בכל מקרה כחופשה ללא תשלום, בין שהיא נסמכת על טעם זה או על טעם אחר. העובדה הרלוונטית לענייננו היא שהיעדרות המערערת מן העבודה, המוכרת על פי הוראת החוק כחופשה לא תשלום, לא נכפתה על המערערת. לא זו אף זו, המערערת לא הביאה אף לא ראשית ראיה לכך שיציאתה לחל"ת הייתה מחויבת המציאות מטעמים רפואיים או אחרים. בנסיבות אלה לא נותר אלא לקבוע כי צדק בית הדין האזורי במסקנתו לפיה אין המערערת זכאית לדמי אבטלה, ובדין דחה התביעה.

13. מעבר לדרוש נציין, כי אין להוציא מכלל אפשרות מצב בו חופשה ללא תשלום נכפית על עובדת לאחר שהשלימה את חופשת הלידה שלה, זאת בין מטעמים הקשורים במקום העבודה, ובין מטעמים הקשורים בעובדת. או אז, בנסיבות מתאימות, בעצם ניצול החופשה ללא תשלום על ידי העובדת על פי הוראות חוק עבודת נשים, לא יהיה כדי לשלול זכאותה לדמי אבטלה. מכל מקום, כפי שהובהר, לא אלה הן נסיבות המקרה שלפנינו כפי שהתבררו והוכחו בבית הדין האזורי, וממילא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ובהתאם להוראות הדין.

סוף דבר

14. הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ד (17 פברואר 2014) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.