בשם התובעת: עו"ד גיא אופיר, עו"ד שירלי טבקמן

בשם הנתבעת 1: עו"ד אריאל יפרח

הנתבע 2: בעצמו

הנתבעת 1 (להלן: סלקום), באמצעות מי שייצג אותה, הוא הנתבע 2, הגישו ללשכת ההוצל"פ תביעה לסכום קצוב נגד התובעת, בסכום של כ-2,600 ₪, בתורת לקוחה של סלקום שלא שילמה את חובותיה, כך לפי הנטען. התובעת הגישה התנגדות, בטענה כי מעולם לא היתה לקוחה של סלקום, ועתרה לסילוק התביעה על הסף תוך חיוב סלקום בהוצאות. בהסכמת סלקום, נדחתה התביעה ותיק ההוצל"פ נסגר, אך ללא צו להוצאות. עתה עותרת התובעת לחיוב הנתבעים שניהם בסכום של 60,000 ש"ח בגין לשון הרע, עוולת הנגישה, זיוף מסמך ועוגמת נפש, בין היתר. זו עניינה של התביעה שנתבררה לפניי, בסדר דין מהיר.

רקע וטענות הצדדים

1. סלקום אוחזת בידה הסכם התקשרות משנת 2009, שבו בשם הלקוח נזכר הצירוף הקריפטי "מירי גיג מורן וקנין ואו עקנין מורן". יצוין כאן כי שמה של התובעת קודם לנישואיה לפני שנים אחדות היה מירי גיגי. תעודת הזהות הנזכרת היא של התובעת (להלן: ההסכם). נקדים ונאמר כי התובעת טוענת כי לא היא שחתמה על ההסכם, והיא מנויה נאמנה של חברת סלולר אחרת זה שנים. היא מסבה את תשומת הלב לכך שהכתובת שבהסכם אינה כתובתה והחתימה אינה חתימתה.

2. אין חולק שבתחילה שולם החוב בגין המנוי, ובהמשך פסק התשלום. מרישומי סלקום, שהתובעת עצמה ראתה לצרפם לתצהיריה, עולה כי בשלב מסוים שוחח צוות הגבייה עם אחת "מירי" לגבי החוב, והובטח לשלמו. הדבר לא אירע. סלקום, באמצעות הנתבע 2 (להלן: עו"ד ג'בור), הגישה בחודש מרץ 2011 תביעה להוצל"פ בסכום קצוב לגביית החוב, בסכום של 2,625 ש"ח. התראה נשלחה לכתובת שבהסכם, כך שהתובעת לא למדה לדבריה על ההליכים אלא בסוף יולי 2011, יממה לפני שכרעה ללדת את בנה בכורה. היא הגישה בתחילה, ביום 8.8.11, בקשה (שטופלה כהתנגדות והועברה לבית משפט השלום בקריות) וטענה להיעדר קשר למנוי מושא ההליך (נספח ח' לתצהיר אסף חסקי). כן הגישה תלונה למשטרה בטענה לזיוף חתימתה והתחזות לשמה. ביום 19.9.11 הגישה בקשה סדורה לסילוק על הסף של התביעה בטענה דומה, ועתרה לחיוב סלקום בהוצאות (נספח ט' לתצהיר). לאחר קבלת עמדת סלקום, שניתן להבין (אף שתגובתה לא צורפה ע"י מי מן הצדדים) כי הסכימה לוותר על תובענתה, הורה בית המשפט הנכבד בקריות (כב' הרשם נדים מורני) ביום 16.10.11 על דחיית התביעה וסגירת תיק ההוצל"פ, אך לא עשה צו להוצאות.

3. יצוין כי בין הגשת הבקשה לסילוק על הסף לבין מתן ההחלטה, עתרה סלקום להטלת עיקול על רכב התובעת (סעיף 39 לתצהיר חסקי), ברם אין חולק כי העיקול לא "תפס" את הרכב. בנוסף, ביום 23.10.11 (שבוע לאחר מתן ההחלטה, אך לטענת סלקום – זמן קצר קודם לקבלת ההחלטה בידי עו"ד ג'בור) יזמה סלקום באמצעות עו"ד ג'בור הטלת עיקולים בשלושה בנקים, אך עיקולים אלה כשלו שכן לא הופנו לבנק שבו התנהל חשבון התובעת, בנק מרכנתיל דיסקונט. למחרת היום בוטלו כל העיקולים, ובכך הסתיימה סאגת תיק ההוצל"פ.

4. דעתה של התובעת לא נתקררה. בחודש מאי 2012 הגישה את תובענתה הנוכחית. את זיוף ההסכם היא מייחסת עתה לסלקום. היא מלינה עוד על כך שסלקום עשתה שימוש בהסכם על מנת לפתוח את תיק ההוצל"פ אף שאין לתובעת כל קשר למנוי. היא טוענת לנזקים שנגרמו לה עקב התנהלות הנתבעים, שלא שעו לפניותיה לחדול מנסיון גביית החוב הימנה, והמשיכו לפעול בתיק להטלת עיקולים, אפילו לאחר המועד שבו ניתנה ההחלטה לדחיית התובענה. בין נזקים אלה היא מונה (ללא פירוט) את ההוצאות שהוציאה לשם קבלת ייעוץ משפטי, שסייע לה להיחלץ מתיק ההוצל"פ ופגיעה בשמה הטוב בהטלת העיקולים. עיגון משפטי לתביעה היא מוצאת בעבירה של זיוף מסמך, כהוראת חוק העונשין, התשל"ז-1977; עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין); רשלנות, פגיעה בפרטיות, ופרסום לשון הרע.

5. עמדתה של סלקום היא כי לא נפל רבב בהתנהלותה. את הליכי ההוצל"פ יזמה היא, באמצעות עו"ד ג'בור, על יסוד ההסכם, שלא זייפה ולא היה לה יסוד לסבור כי לא התובעת היא שכרתה אותו. משהעלתה התובעת את השגותיה, נאותה סלקום לבטל את ההליכים מחמת הספק ושיקולים של העלות הכספית שתידרש לבחינת טענת הזיוף, כך נטען. בכל מקרה, הוצאות משפט בגין אותו הליך הוכרעו כבר בהחלטה על דחיית התובענה. יתר העילות, כך סבורה סלקום, אינן מתקיימות, ואין אף ראיה לנזקים כלשהם.

6. עו"ד ג'בור גורס אף הוא כי לא נפל פגם בהתנהלותו, וכי בכל מקרה אין כל יריבות בינו לבין התובעת, שכן הוא פעל בשליחות סלקום.

7. לאחר קיום דיון הוכחות, הגישו הצדדים את סיכומיהם, שלתכניהם המרכזיים אידרש בגוף הדיון, ועתה הגיעה שעת הכרעה.

דיון

8. דין התביעה להתקבל, אך באופן כה חלקי, עד שבקיזוז ההוצאות שבהן יש לחייב את התובעת – אין לזכותה בתשלום כלשהו. אנמק באופן תמציתי, כמצוותו של המחוקק, בשים לב לכך שעסקינן בתובענה שנתבררה בסדר דין מהיר. לא אידרש כאן אפוא לכל טענה וטענה, ולא אידרש למעלה מן הצורך בהרחבה בסוגיות המשפטיות רחבות ההיקף שהתביעה נגעה בהן, ואשר הצדדים ממילא לא הרחיבו בהן.

א. אחריות

9. ראשית, לשאלת האחריות של מי מן הנתבעים כלפי התובעת.

10. נפתח דווקא בעניינו של עו"ד ג'בור. אמנם, מקובל עליי שזהירות יתרה, אפילו נוכח הכמות הגדולה של תביעות שבהן טיפל עו"ד ג'בור במקביל עבור מרשתו, יכולה היתה למנוע את נקיטת ההליכים מראש או את עצירתם במועד מוקדם יותר. איני רואה צורך לפרט עם זאת. בלא צורך בדקדוק בכל המהלכים הדיוניים שנקט וטעמיהם, הרי שהתובעת לא התיימרה כמעט לבסס, ודאי לא ביססה, את אחריותו של עו"ד ג'בור, מי שייצג את הצד שכנגד בהליכים נגדה. אכן, במקרים קיצוניים ניתן לייחס לעורך דין חובת זהירות כלפי מי שאינו לקוחו, ואין לשלול שיהא זה אפילו הצד שכנגד (ראו: ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 426-425 (2004)). המקרה דנן ודאי אינו נמנה עם המקרים הקיצוניים, ואין כל טעם מבורר, או התמודדות עם הפסיקה הענפה, שתלמדנו כיצד זו הפעם יש לחייב את בא-כוחו של הצד שכנגד בחיוב אישי כלפי התובעת.

11. נפנה לעניינה של סלקום ואחריותה, בהתאם לעילות השונות שמנתה התובעת. נפתח בטענת הזיוף, מבלי להידרש כאן לשאלה, שאינה פשוטה, שעניינה ייבוא העבירה הפלילית שהתובעת ציינה, לתביעה אזרחית. את הזיוף ביקשה בתחילה התובעת לייחס לפלוני, ועד שהגיעה התביעה ביקשה היא לייחס לסלקום עצמה: המדובר בטענה קשה, חמורה, וכזו שאין לה בסיס. קשה להתחקות אחר הרקע לכך שבהסכם הופיע (בין היתר) חלק משמה של התובעת, וכן תעודת הזהות שלה. אולם התובעת לא הניחה כל יסוד לטענה שלפיה סלקום עצמה או מי מטעמה יזמה, בכוונת מכוון, את זיוף השם, זאת כנראה אך ורק כדי שתוכל לנסות ולגבות בערמה מן התובעת כ-2,600 ₪, רק על מנת לסגת בה מנסיונה זה לאחר שהתובעת התנגדה לכך.

12. מכאן, לעוולת הנגישה. פרט לכך שנזק – אין, כמבואר להלן, הרי שגם נגישה אין. אותה עוולה שבסעיף 60 לפקודת הנזיקין, שאין מרבים להיזקק לה, עניינה הוא ב"פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה מסתברת – נגד אדם בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק ...". בעניינו לא הוכח "זדון", אלא לכל היותר רשלנות. סיבה "מסתברת" לנקיטת ההליכים אף היא היתה. הליכי ההוצל"פ אף אינם בפלילים, או בפשיטת רגל, או בפירוק. התובעת לא הבהירה כיצד יכולה כלל לחול עוולת הנגישה, וכל שעלה בידה היה להפנות לפסק דין אחד (ת"א (שלום-חי') 17849/05 גדמו נ' ניסים (25.10.07), שוודאי אינו תומך בטענותיה, ונדחתה בו טענת הנגישה.

13. נפנה לשאלת הרשלנות. היעדר עוולת הנגישה אינו שולל כמובן קיום של עוולת הרשלנות (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)). במקרה דנן עצם העיסוק בשאלת הנגישה היה מיותר, שכן ברור שעוולה זו לא תיתכן במערך הנסיבות בלא רשלנות. רשלנות, יש לקבוע – קיימת. הטענה שייתכן שהתובעת אכן היתה לקוחה של סלקום – יש לדחותה, שכן סוגייה זו הוכרעה כבר בהליכים הקודמים, שסופם בדחיית התובענה, גם אם היה זה בהסכמת סלקום. יש לברר רק כיצד אירעה השגגה. אמנם, עלה בידי סלקום לגבות כספים בעבר בגין המנוי; מערך הגבייה שוחח עם אחת "מירי" קודם להעברת התיק לטיפול משפטי (כך עולה מתצהיר מר חסקי כאמור); השם "מירי גיג" דומה לשמה הקודם של התובעת, ותעודת הזהות שלה היא ששימשה את אותו פלוני שהתקשר עם סלקום. עם זאת, אין בכך לפטור את סלקום. עצם שם הלקוח התמוה ("מירי גיג מורן וקנין ואו עקנין מורן") הצריך, כך דומה, בירור מעט יסודי יותר טרם העברת ההליך לטיפולו של עו"ד ג'בור. ודוק: דרך הפעולה של סלקום היא ברורה. לקוחותיה רבים מני ים. בדיקה פרטנית של כל תהייה ותמיהה אינן פרקטיות. עדיף לשיטתה להעביר את כל בעיות הגביה לטיפול עורך דין, לפתוח תיקי הוצל"פ, ומי שיתנגד – התנגדותו תיבחן (לא על אתר, כפי שגילה עו"ד ג'בור), ובסופו של דבר ההליך נגדו יידחה. זו שיטה מובנת ויעילה כלכלית. אך תוצאתה היא שיחד עם הלקוחות הבלתי-משלמים הרבים תעלה רשת התביעות גם אזרחים תמימים שאין להם שיח ושיג עם סלקום. באשר לחלק מאלו ניתן יהיה לומר כי הגשת ההליכים נגדם היתה רשלנית – הכל כמובן בהתאם לנסיבות, שכן מובן שלא כל תביעה שנדחתה משמעה רשלנות של מגישה. בנסיבות המקרה כאן – של שם קריפטי במיוחד וכתובת שאינה נכונה, בשילוב עם נקיטת הליכי הוצאה לפועל (כושלים אמנם) גם בשלב מתקדם ביותר של המהלכים לדחיית התובענה, הרי שדומה שמהלכיה של סלקום עלו, גם אם בדוחק, כדי רשלנות.

רשלנות – יש אפוא. שאלה נפרדת כמובן תהא הנזק שנגרם, ועל כך בהמשך.

14. אחרונה – לשון הרע. נגד התובעת ננקטו הליכים שלא היה להם יסוד. עצם הגשת התביעה יכולה למצוא דרכה לנתונים הנאספים בידי חברות הנותנות שירותי אשראי בהתאם לחוק שירות נתוני אשראי, התשס"ב-2002 (להלן: חוק נתוני אשראי), ובמקרה דנן אף מצאה דרכו לשם בפועל (נספח ט"ו1 לתצהיר חסקי). אף הטלת עיקולים ומסירת הודעה על כך לבנקים או גורמים אחרים, כפי שנעשה, יכולים באופן עיוני לעלות כדי הוצאת לשון הרע (ראו: ע"א (מח'-י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.11)). שאלה נפרדת תהא כמובן עוצמת הפגיעה, והאם זו צולחת את מחסום הפגיעה פעוטת הערך שבסעיף 4 לפקודת הנזיקין, שכן אחרת כל תביעה הנדחית וכל עיקול המוטל ללא חיוניות יובילו אוטומטית להגשת תביעות נוגדות לפיצויים בגין לשון הרע. בשאלת הנזק נעסוק להלן.

15. אחריות בעוולות הרשלנות ולשון הרע – יש, גם אם בדוחק רב. נבחן אפוא עתה את נזקה של התובעת, כאשר לענייני לשון הרע יש לבחון כמובן אף את החלופה של פיצוי ללא הוכחתו של הנזק.

ב. הנזק (ופיצוי ללא הוכחת נזק)

16. את נזקה של התובעת יש לחלק לשניים.

17. נזק ראשון וברור הוא כל ההוצאות והטרחה שנגרמו לתובעת מעצם הגשת התביעה נגדה, ואשר נתגבשו במועד מתן החלטתו של בית המשפט הנכבד בקריות ביחס לסילוק התובענה על הסף. באלו באים הוצאות המשפט, היוועצות התובעת בעורך דין, ובעקיפין – אף התחשבות בטרדה שהיתה מנת חלקה של התובעת על מנת לגבש ולהציג את הגנתה, ולהתמודד עם ההליכים שננקטו נגדה, עד לסילוקה של התביעה; ובפרט – בשים לב לכך שנאלצה להתמודד עם האמור בסמוך לפני ולאחר לידת בנה הבכור, שהיתה לידה קשה, כך נטען.

נזק זה הוא ברור, ניתן לכימות, והיה מקום לשקול האם יש לחייב את סלקום לשפות את התובעת בגינו. על שום מה היה מקום, ואין עוד מקום כיום? על שום שהוצאות ונזקים אלה התובעת דרשה זה מכבר כי סלקום תשפה אותה בגינם, וזאת בגדרי תביעתה לסילוק התובענה על הסף. בבקשתה (נספח ט' לתצהיר חסקי) היא עתרה מפורשות להוצאותיה, תוך שהיא מלינה על הטרחה והטרדה הרבה שנגרמו לה בגין ההליכים המיותרים לשיטתה, וטוענת לנזקים שהסבה לה סלקום. ברם על דרישה זו הקיץ הקץ זה מכבר: בית המשפט הנכבד בקריות, שבחן את הבקשה ואף נעתר לדחיית התביעה, לא ראה לעשות צו להוצאות לטובת התובעת. על החלטה זו לא ראתה התובעת לערער. למותר לציין שאין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בית משפט השלום בקריות, כשנתיים לאחר מעשה. אין התובעת יכולה אפוא לשוב ולדרוש הוצאות בגין נזק זה, והוא עיקר נזקה, בגדרי תביעתה הנוכחית.

18. הנזק האחר הוא זה המנותק מעצם נקיטת הליכי ההוצל"פ והצורך של התובעת להתמודד עמם. הוא מתמצה בכך ששמה של התובעת נפגם, כך לפי הטענה, בזאת שגורמים שונים למדו על כי ננקטו נגדה הליכי הוצל"פ. נזק זה יכול, עיונית, לבסס פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע. מובן שאין תוחלת לבירור נפרד של הצורך בפיצוי מכוח עוולת הרשלנות, שכן העניינים מתלכדים.

19. נזק מוכח – אין לתובעת. התובעת טענה בשפה רפה כי הבנק שבה ניהלה את חשבונה נחשף לדו"ח של חברת נתוני אשראי שבו צוין דבר נקיטת הליכי ההוצל"פ בידי סלקום, ועל שום כך לא נתן לה ולבעלה משכנתא בתנאים נוחים. המדובר בטענה בעלמא, נעדרת ביסוס ותשתית מינימליים, שאין כל אפשרות להיזקק לה.

20. נותרת אפוא השאלה האם יש לפסוק לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק, זאת בגין הפגיעה בשמה הטוב של התובעת. כאמור, עיונית הדבר אפשרי (ראו: עניין גסלר). אולם כל מקרה ונסיבותיו. התובעת סוקרת מספר מקרים מן הפסיקה, שבהם נמצא כי הטלת העיקולים מצדיקה מתן פיצוי, ואף כזה העולה על זה שנפסק בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין גסלר, והוא פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין הטלת עיקולים על חשבונו של עורך דין (שם הושם דגש על מקצועו של התובע, ללמד על הפגיעה בו בהטלת העיקולים). מבלי להרחיב אציין כי אין הנדון דומה לראיה, מה גם שהמדובר בשיקול דעתו של בית המשפט.

21. בענייננו מספר נתונים הם בעלי חשיבות. ראשית, לא הוטלו בפועל עיקולים על נכסים כלשהם של התובעת. סלקום עתרה להטלת עיקולים בשלושה בנקים; באף אחד מהם לא התנהל חשבונה של התובעת. על חשבונה בבנק מרכנתיל – לא הוטל עיקול. גם העיקולים על כלי הרכב לא "תפסו" דבר. סופם של דברים, לא היה איש – נותן שירותים או גורם אחר, שענייניה של התובעת התנהלו אצלו, אשר הוטלו אצלו עיקולים ומגבלות המתייחסים לתובעת. זאת, במובחן מעיקר המקרים שהתובעת הפנתה אליהם בסיכומיה. שנית, "קלונה" של התובעת בכך שפלוני נקט נגדה הליכי הוצל"פ לא נודע בציבור. שלישית, ואם נתמקד בדו"ח חברת נתוני האשראי BDi שדו"ח שלה הוצג בידי התובעת (נספח ט"ו 1) ככזה שהגיע לידי הבנק שלה: אכן, צוין דבר קיומו של הליך הוצל"פ שננקט נגד התובעת, כמו גם נתונים המלמדים על טענת סלקום לחובות של התובעת כלפיה. בכך יש משום פרסום העלול לפגוע בתובעת, פרסום המוגבל מטיבו שכן יכולים ללמוד עליו רק הגורמים אשר רשאים לבקש נתונים מחברות נתוני האשראי (סעיף 28 לחוק). אולם אפילו ביחס לגורמים אלה, המדובר בפגיעה הנחזית מינורית במיוחד. קיים בדו"ח נתון אחד, זועק ממש, שהוא ודאי יכול להשפיע על נכונותו של כל נותן אשראי ליתן משירותיו לתובעת (ונזכיר כי נותני האשראי הם צרכנים מרכזיים של מידע לפי חוק נתוני אשראי): כי חשבון הבנק שלה הוגבל בידי בנק ישראל, וזאת לאחר ששיקים שמשכה לא כובדו בידי הבנק שלה, כל זאת בסמוך כשנה לפני נקיטת הליכי ההוצל"פ בידי סלקום. התובעת התקשתה למסור הסבר מניח את הדעת לנתון זה בחקירתה הנגדית, לאחר שבתצהירה ובתצהיר בעלה השניים התעלמו כליל מן הנקודה. בהיעדר התמודדות של ממש של התובעת עם נקודה זו, מצויים אנו במצב שבו הפגיעה היחידה שניתן לומר כי נגרמה לתובעת, המנותקת מעצם ההליך, והיא – הפגיעה בשמה הטוב בעיני צרכני נתוני האשראי שלה, נראית כמזערית ממש. רביעית, התובעת לא עשתה דבר כדי להיטיב את נזקיה אף בהקשר צר זה. היא מלינה אמנם על כך שסלקום לא טרחה לתקן את האמור בדו"ח, אולם נזכיר כי הלקוח, מושא דו"ח נתוני האשראי, הוא היחיד הרשאי ומסוגל לפנות לעורכי הדו"ח לשם תיקונו (סעיף 31 לחוק), כאשר מקור המידע אמור רק לאשרר את דרישת התיקון (שם). הימנעות התובעת מלעשות זאת עד הנה אומרת דרשני.

22. מן המקובץ עולה התמונה הבאה: הנתונים שנסקרו מובילים לכך שיש לקבוע כי אנו מצויים ממש על קו הגבול של המעשה של "מה בכך" שבסעיף 4 לפקודת הנזיקין, שרק מעבר אליו ייזעק בית המשפט לסייע לתובע להיטיב את נזקיו. עסקינן בפגיעה, שמלכתחילה אינה מן החמורות. ייתכן מיותרת, ייתכן רשלנית, אך לא זדונית ולא חמורה. עיקר הנזק מגולם בהוצאות שהוציאה התובעת לשם התמודדות עם הליכי ההוצל"פ, ואשר בגינן כבר הכריע בית משפט קודם. מיעוטן בנזק שנגרם לשמה הטוב של התובעת, ואף זאת נזק מוגבל משלא היה ולו עיקול אחד שהוטל בפועל על נכסיה של התובעת, נזק שהתובעת לא פעלה לתקנו אף שיכולה היתה לעשות זאת בנקל, וכאשר עברה מלמד על סימני שאלה הקיימים גם כך לגבי איתנותה הפיננסית, במנותק מתביעת סלקום.

23. אף שניתן היה לדחות את התביעה כליל בנסיבות אלה, הרי שרק בדוחק רב ראיתי לנכון לקבוע כי התובעת צלחה את רף ה- de minimis. סכום הפיצוי שיש לחייבו בו את סלקום יועמד במכלול הנסיבות על סכום של 2,500 ₪.

ג. הוצאות

24. אחרונה, נדון בשאלת ההוצאות. אכן, התביעה, בחלקה השולי ממש, מתקבלת בדוחק, ויש לפסוק לתובעת סכום נמוך ביותר כפיצוי בלא הוכחת נזק. ברם לא רק שאין לזכותה בהוצאות, כי אם לחייבה בהוצאות סלקום. אבאר.

25. שומה על בית המשפט לחייב את הצד שהפסיד בדינו בהוצאות הריאליות, בנתון להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך, והכל בכפוף עוד לשורה של שיקולים ששב ומנה אותם בית המשפט העליון (ראו לדוגמה: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ, בפיסקה 19 (28.6.2009)). אולם "זכייה" של התובעת בקמצוץ מתביעתה, שהועמדה על 60,000 ₪, ובעטיה נדרשה סלקום להעמיד הגנה משפטית יסודית ולהשקיע מזמנה ומאמציה, אינה אלא הפסד של עיקר תביעתה. אין כל מניעה עיונית לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים (ע"א 164/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' לבני, פ"ד ט' 1107; ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח (4.1.00); ת"א (מח'-מרכז) 6160-08-07 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ (29.1.09) (הערעור נדחה – ע"א 2634/09, בפיסקה 52 (6.1.11); זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 545). כך יש לעשות במקרה דנן, באופן שההוצאות שבהן תחויב התובעת יקזזו באופן מלא את מלוא חובה של סלקום.

26. טעם נוסף לדחייה: הבחירה של התובעת "לנפח" את תביעתה ללא צורך וללא צידוק, ואז להגישה בבית משפט השלום במקום בבית המשפט לתביעות קטנות. בראשית דרכה הציעה התובעת באמצעות בא-כוחה לצד שכנגד לשלם לה "רק" 15,000 ₪, וזאת לצרכי פשרה בלבד, ועד שהגיעה עת סירוב – ריבעה את תביעתה והגישה אותה לבית משפט זה. בכך הסבה לנתבעים הוצאות ניכרות: שני דיונים, לרבות דיון הוכחות מפורט, עריכת תצהירי עדות ראשית וסיכומים, וייצוג כל העת בידי עורך דין. מובן שזכותו העקרונית של בעל דין לא רק להסתייע בעורך דין שיערוך את כתב התביעה, אלא להגיש את התביעה באמצעותו בבית משפט השלום, ולא בבית המשפט לתביעות קטנות, על מנת לשפר את סיכוייו לזכות בתביעתו. אולם בחירה זו טמון בצדה סיכון, והוא שאם יתברר כי "ניפוח" התביעה והגשתה בבית משפט השלום נעשו שלא לצורך והפיצוי שלו זכאי התובע הוא מינימלי, הרי שיחויב בהוצאות הצד שכנגד. בענייננו, דומה שאת מאמציה היה על המבקשת למקד, אם גרסה שיש מקום לכך, בשינוי ההחלטה של בית משפט השלום בקריות שלא זיכה אותה בהוצאות בקשר עם ההליכים הקודמים (ולמותר לציין שאיני מחווה כל דעה לעניין זה, שכן בית משפט זה אינו משמש כאמור ערכאת ערעור על מקבילו). כאשר כל שנותר מעבר לאותו הליך היו אותם עיקולים שלא תפסו דבר, ניתן היה לשקול לוותר על המאבק הנוסף, ולחלופין – לצמצם את היקפו, הן מבחינת סכום התביעה, הן מבחינת הפורום המברר. הבחירה לצאת לקרב נרחב ללא צורך והצדקה, שוברה בצדה, בדמות "איפוס" הפיצוי המינימלי שנקבע, בדרך ההוצאות.

27. יודגש: הוצאות בסך 2,500 ₪ לסלקום הן מינימליות. גם אילו היה נקבע סכום פיצוי כפול ומשולש לתובעת, עדיין היה מקום בקיזוז מלוא סכום הפיצוי בדרך של חיוב בהוצאות לטובת סלקום. ההוצאות מוגבלות כאן לסכום הפיצוי, אך על מנת שלא יימצא מצב, מבחינת שיקולי הצדק, שבו התובעת לא רק יוצאת ללא פיצוי, אלא נדרשת לשפות את סלקום. באופן דומה, איני עושה צו להוצאות לטובת עו"ד ג'בור, חרף דחיית התביעה נגדו, שכן הלה תרם את תרומתו להיווצרות המחלוקת דידן; אולם אפילו הייתי רואה לחייבו בפיצוי, היה זה מקוזז בדרך ההוצאות.

סוף דבר

28. התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי ביותר, במובן זה שסכום הפיצוי לתובעת יועמד על 2,500 ₪; ברם התובעת תשא בהוצאות הנתבעת 1 בסכום זה, כך שבסיכום העניינים אין אף אחד מן הצדדים חב ליריבו דבר. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית, אך בלא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ד, 26 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.