א. בפניי תביעה של לקוח מול נציג אתר אינטרנט אשר באמצעותו הזמין מכשיר לצרכי ספורט (להלן: "האתר") מצד ג'.

בתביעתו טוען הלקוח כי חל עיכוב של מספר חודשים באספקת המכשיר ועל כן הוא רועם ורוטן על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב כך.

האתר טוען כי לא קיימת כל אחריות עליו בעניין אי קיום ההתחייבות בעניין מועד האספקה מטעם הספק. האחריות חלה רק על הספק עצמו.

האתר, שלח הודעת צד ג' לספק הסחורה אשר הגיש מטעמו כתב הגנה ובכתב הגנה זה הוא טוען כי ניסה לקיים התחייבותו תוך הזמן שלו התחייב במסמך נ/1 אך לא הצליחו לאתר את התובע וקויימו מספר שיחות טלפון עימו עפ"י עדות העד מטעמם.

ב. הסבר משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי:

1. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.
2. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).
3. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.
4. לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].
5. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).
6. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?

אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו.

היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.

1. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.
2. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.
3. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

ג. למדתי היטב ביסודיות מסמכי בי-הדין, שמעתי באריכות, למרות הפרעותיו הרבות של התובע תוך כדי הדיון, את דברי הצדדים וכן את העד מטעם נתבעת צד ג'. לאחר ששקלתי טענותיהם ובדקתי מעשיהם ומחדליהם אני קובעת כדלקמן:

התובע לא הצליח להוכיח אלא בטענה מפיו בלבד את ההתחייבות של הנתבעת לספק לו המוצר תוך 14 ימים ומצד שני, שוכנעתי כי צד ג' עשה מאמצים להגיע לתובע למרות הכתובת הלא מדויקת (ליד קופ"ח...) והעובדה כי לא תמיד ענה לטלפונים. אני מקבלת כאמינים את טענותיו של התובע, כי הוא חיכה לשווא פעם או יותר לנציג צד ג' לאחר שתיאמו עימו, אך לשווא. כעסו זה הובע על ידו בשיחתו הראשונה עם העד מטעם צד ג'.

ד. נציג צד ג' עצמו הביע תוך כדי המו"מ עם התובע רצון לפצותו מבלי להודות בכל אחריות לגרימת נזק כלשהו, גם לא של עוגמת נפש, ע"י העברת מתנה מסוג מיני סטפר או מכשיר לביצוע כפיפות בטן ובנוסף לאחד מאלו שני ספריי סיליקון לשימון משטח ההליכה.

ה. לפיכך, אני קובעת כי לסיום סופי של המחלוקת בין הצדדים בתיק זה תעביר צד ג' מכשיר לכפיפות בטן וכן שני ספריי סיליקון לתובע בתוך 7 ימים מהיום. ההעברה תתבצע בתאום שייעשה מיד לאחר סיום הדיון וזאת כמחווה שירותי לעוגמת הנפש שנגרמה לתובע עקב שהותו בבית לשווא פעם או פעמיים כשהוא מחכה לאספקת הסחורה.

לחילופין ועל פי בחירת התובע תעביר הנתבעת סך של 600 ₪ בתוך 30 יום מהיום לתובע.

ו. התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת וכן מתקבלת הודעת צד ג' ומכאן שצד ג' היא היחידה שעליה לפצות את התובע באופן שנקבע והנתבעת פטורה מכל פיצוי.

המזכירות תמציא פסק הדין המתוקן לצדדים.

ניתן היום, כ"א חשון תשע"ג, 06 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.