1. תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"), לפיצוי התובעת, ילידת 7.7.59, בגין נזקיה שנגרמו לה עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 11.9.2010 בעת שנסעה ברכב בו נהג הנתבע מס 1. 

2.         הנתבעת אינה חולקת כי הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") חבה בפיצוי התובעת והמחלוקת בין הצדדים נוגעת לשיעור הנזק.

3.        לטענת התובעת ביום התאונה, נסעה היא ברכב 34-121-14 (להלן: "הרכב") שהשימוש בו מבוטח ע"י הנתבעת, נהוג ע"י הנתבע מס' 1 - בן זוגה של התובעת באותם ימים, ובהגיעם לצומת גולני אירעה התאונה. נסיבות התאונה תוארו בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת:

"באזור צומת גולני כאשר לפתע הוא (הנתבע מס' 1 – נ.ג') קיבל התקף אפילפסיה איבד הכרה, יצא לו קצף מהפה, והרגל שלו לחצה בעוצמה על דוושת הגז, אני ישבתי לידו וראיתי את המוות בעיניים ותפסתי את ההגבה בידיים וניסיתי להסית אותו על מנת שלא להתנגש ברכבים אחרים, הרכב המשיך לנסוע במהירות משום שהרגל שלו לחצה בעוצמה על הגז, הזזתי שוב ושוב את ההגה עד שנכנסנו לתוך צומת והסתתי את ההגה בחוזקה על מנת שלא להתנגש במשאית שנסעה ממול ואז התנגשנו בעוצמה בעמוד חשמל".

4.         עפ"י המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובעת, פונתה התובעת לבית החולים פוריה, כאשר היא מתלוננת על כאבים בגב, במרפק ובגפיים. לאחר שהתובעת עברה צילומים, אובחנה כמי שסובלת משבר בזרוע ימין, ידה קובעה בגבס והיא שוחררה לביתה למעקב.

5.         לאחר התאונה החלה התובעת להתלונן על מספר תופעות, ובין היתר: בעיות שמיעה וראיה (מסמך מיום 15.9.2010), בעיות נפשיות (מסמך ג/38 לתצהיר התובעת מיום 31.10.2010), טנטון (נספח ג/ 43 לתצהיר התובעת  מיום 14.11.2010), והגבלה קשה בכתף לאחר הורדת הקיבוע - הגבס (נספח ג/54 לתצהיר התובעת מיום 2.12.2010). התובעת המשיכה להיות במעקב כאשר היא פונה לטיפולים ולבדיקות לעיתים תכופות, כפי שעולה מנספח ג' לתצהיר התובעת. 

6.       עוד עולה מן המסמכים הרפואיים, כי לתובעת ניתנו ע"י רופאיה "תקופות אי כושר" עפ"י מסמכים רפואיים ואישורים מרופאים תעסוקתיים, מהם עולה כי התובעת אינה יכולה לעבוד עד 27.6.2011 (ראו מסמכים – אישורי מחלה לרבות אישור מחלה נספח ג/65 לתצהיר התובעת מיום 29.12.2010 וכן אישורי רופאים תעסוקתיים מיום 20.3.2011 נספח ג/85 לתצהיר התובעת לפיו התובעת אינה יכולה לעבוד עד ליום 27.6.2011). עוד עולה כי רופא תעסוקתי קבע ביום 19.6.2011 כי התובעת "מסוגלת לעבוד עם מוגבלות, ללא עבודה פיזית מאומצת הכרוכה בהרמה או בטלטול משאות ככדים, ללא התכופפות חוזרות ונשנות, לדעתי עבודה נוכחית כפועלת ניקיון לא מתאימה בשלב זה למגבלותיה" (ראו מסמך שניתן ע"י רופא תעסוקתי מיום 19.6.2011 נספח ג/97 לתצהיר התובעת).

7.      התובעת החלה לסבול ממצב דכאוני ומהתדרדרות במצבה הנפשי, ולאחר שהיתה במעקב פסיכיאטרי אושפזה במחלקה לאשפוז יום פסיכיאטרי מיום 26.1.2012 ועד ליום 5.9.2012, שלושה ימים מדי שבוע, (ראו לעניין זה מסמכים ג/106, ג/ 116 ונספח ה' לתצהיר התובעת, המהוה סיכום אשפוז מפורט).

8.      התובעת הגישה כתב תביעתה ועתרה למינוי מומחים רפואיים על מנת שיחוו דעתם באשר לנכותה שנותרה לה כתוצאה מן התאונה. בית המשפט מינה מומחים בתחומים הבאים: בתחום האורתופדי - מונה פרופ' משה רופמן; בתחום הנפשי מונתה ד"ר אילה שינקמן; פרופ' בועז וולר בתחום הנוירולוגי; ד"ר פרדיס מילו מונה בתחום אף אוזן גרון ופרופ' יצחק רוזנר בתחום הראומטולוגי.

9.        המומחים הגישו חוות הדעת מטעמם (על חוות הדעת ראו להלן).

10.        מטעם התובעת הוגשו תצהירה ותצהיר הגב' אורנה צי. מטעם הנתבעת לא הוגשו ראיות (מלבד חוות דעת אקטוארית שתוכנה אינו שנוי במחלוקת כפי שיובהר להלן).

11.        לנוכח מצבה הרפואי פנתה התובעת אל המוסד לביטוח לאומי- ענף  נכות מעבודה. אין מחלוקת כי לתובעת נקבעו נכויות בשיעור 55% ונקבעה לה דרגת אי כושר המזכה אותה בנכות כללית. בין הצדדים אין מחלוקת כי מכל סכום שייפסק לה יש לנכות את מלוא תקבולי המל"ל שהתקבלו ואשר יתקבלו אצל התובעת- סך 361,897 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.8.2015 (ראו הסכמת הצדדים בעמוד 14 לפרוטוקול).

חוות הדעת של המומחים והנכות הרפואית:

12.        בתחום האורתופדי

א.         פרופ' רופמן קבע כי אצל התובעת אובחנו שבר בזרוע ימין שקובע בגבס למשך שלושה חודשים. עוד קבע המומחה כי התובעת סבלה משברים בצלעות שאובחנו בשלב מאוחר יותר. כן סבלה התובעת משבר בחוליה L5. המומחה קבע, כי  "ניתן למצוא הגבלת תנועה מזערית במפרקי הכתף והמרפק משמאל ובעמוד השדרה המותני, נותרה הגבלה תנועות קלה הגבלה אשר מלווה בעיוות שרירים מותני אך ללא קיפוח עצבי". 

ב.         המומחה קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 19%- המורכבים מהגבלה קלה בכתף ומרפק שמאל יחד עם העיוות הקל באיחוי לפי סעיף 35 (1) (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות") וכן בשל ההגבלה בע"ש מותני לפי סעיף 37 (7)(א) לתקנות.

13.        בתחום הפסיכיאטרי:

א.         המומחית, ד"ר שינקמן, סקרה בחוות הדעת את התופעות מהן סבלה התובעת לאחר התאונה והגיעה למסקנה כי היא סובלת מהַלֶמֶת (PTSD). המומחית קבעה כי "עקב מבנה אישיות היסטוריוני (כך במקור- נ.ג') ומנגנון חרדה – סיסוציאציה היא מתקשה להפיק תועלת מטיפול ולהסתגל להשלכות של טראומה".

ב.         לפיכך נקבע  כי נותרה אצל התובעת נכות בשיעור 20% לפי סעיף 34ב (3) לקנות (יצויין כי הסעיף הנ"ל קובע מספר אפשרויות והמומחית לא קבעה בגין מה קבעה נכות זו).

14.        בתחום א.א.ג:

א.         ד"ר פרדיס מילו קבע כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 10% בגין טנטון, לפי סעיף 72(4)(ד)(2) לתקנות.

ב.         על אף תלונותיה לא מצא המומחה כי נגרמה לתובעת נכות בגין סחרחורות או בגין ירידה בשמיעה.

15.        בתחום הנוירולוגי:

א.        פרופ' בעז וולר בדק את כל התופעות הנוירולוגיות אצל התובעת והיה בדעה כי "הממצאים של ריכוז ירוד והפרעה בזכרון לטווח קצר קשורים למצבה הנפשי והתסמונת הבתר חבלתית ממנה סובלת ואינם מעידים על פגיעה נוירולוגית נוספת".

ב.         מסקנת המומחה היא כי התופעות הנחזות להיות נוירולוגיות הן תולדה של התסמונת הנפשית שהתגלתה אצל התובעת לאחר התאונה ועל כן לא מצא המומחה לקבוע נכות נוספת בתחום זה.

16.        בתחום הראומטולוגיה:

א.         המומחה פרופ' יצחק רוזנר קבע כי עוד בשנת 1986 נבדקה התובעת ברפואה הציבורית בשל תלונות על כאבים ראומטולוגיים, והועלתה אפשרות שאצל התובעת קיימת תופעת fibromyalgia (תסמונת שבה החולה סובל מכאבי מפרקים בחלקים שונים בגוף ללא כל הסבר מבני או דלקתי וכאבים אלה אינם בשל מחלת מפרקים ).

ב.          המומחה קבע כי קיימת חפיפה בין הנכות הרפואית בתחום הנפשי והאורתופדי לבין הכאבים בחלקים בגוף, וכי הנכויות בתחומים אלו מסבירים את מכאוביה של התובעת, ועל כן לא נותרה אצל התובעת נכות בתחום הראומטולוגי.

17.        לסיכום, נקבעו לתובעת נכויות בתחומים שלהלן: בתחום הנפשי - 20%; בתחום האורתופדי - 19% ובתחום א.א.ג. - 10%. נכותה המשוקללת של התובעת עומדת, אפוא, על 42%.

תקופת אי הכושר בעבר, הנכות התפקודית בעתיד:

18.        התובעת טוענת כי בעבר היתה אישה פעילה שעבדה ופירנסה בכבוד את משפחתה, וכי מאז התאונה היא הפכה לשבר כלי, הן תפקודית, הן משפחתית והן חברתית, וכי אינה יכולה לבצע עבודות פשוטות, ואף אינה מסוגלת לדבר והיא תלויה היום בבני משפחתה (ראו האמור בסעיף 21 לתצהיר התובעת). למרות האמור בחוות דעתו של הראומטולוג, טענה התובעת כי היא סובלת מכאבים מפושטים בכל חלקי גופה, היא סובלת מבעיות אורתופדיות, טנטון וכאמור מצבה הנפשי אינו מאפשר לה לתפקד (ראו סעיף 30 לתצהיר התובעת). התובעת טוענת כי נקבע לה דרגת אי כושר בשיעור 100% ונכות רפואית בשיעור 55% (ראו נספח טו/1 לתצהיר התובעת). התובעת מבקשת לחשב את נזקיה הן לעבר והן לעתיד על בסיס נכות תפקודית בשיעור 100% (ראו סעיף 34 לתצהיר התובעת). בסיכומיה מפנה היא לפסיקה העניפה הקובעת כי בית המשפט הוא הוא שקובע את הנכות התפקודית עפ"י מכלול נסיבותיו של הנפגע.

19.        באשר לעבודה בה עבדה התובעת, טוענת התובעת כי לפני התאונה עבדה "כמנהלת משק בית במספר רב של מקומות עבודה שונים"... משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב כ- 12-13 שעות.. עבודה פיזית קשה ומאומצת במספר בתים או עסקים שונים" (סעיף 44 לתצהירה).

20.        אין מחלוקת כי התובעת לא חזרה לעבודה מאז נפגעה בתאונה, והיא טוענת כי אינה יכולה לשוב לעבודתה בשל מגבלותיה.

21.        נראה, כי באשר לנכותה בעבר, יש לחלק את התקופה לתקופות משנה.

22.        התקופה הראשונה- מיום התאונה ( 11.9.2010)  ועד חלוף שלושה חודשים מיום סיום תקופת אשפוז היום במחלקה לאשפוז יום בביה"ח רמב"ם (5.9.2012):

א)       בתקופה זו, נראה, כי התובעת היתה בתקופת אי כושר. התובעת סבלה מבעיות רפואיות רבות, מצבה הנפשי הלך והתדרדר, והיא נזקקה לאשפוז יום, כאמור לתקופה בת 9 חודשים עד ליום 5.9.2012.

ב.         בנוסף, רופאים תעסוקתיים קבעו כי התובעת אינה יכולה לעבוד עד ליום  27.6.2011 (ראו מסמכים – אישורי מחלה לרבות אישור מחלה נספח ג/65 לתצהיר התובעת מיום 29.12.2010 וכן אישורי רופאים תעסוקתיים מיום 20.3.2011 - נספח ג/85 לתצהיר התובעת לפיו התובעת אינה יכולה לעבוד עד ליום 27.6.2011). כן קבע רופא תעסוקתי ביום 19.6.2011 כי התובעת "מסוגלת לעבוד עם מוגבלות, ללא עבודה פיזית מאומצת הכרוכה בהרמה או בטלטול משאות ככדים, ללא התכופפות חוזרות ונשנות, לדעתי עבודה נוכחית כפועלת ניקיון לא מתאימה בשלב זה למגבלותיה" (ראו מסמך שניתן ע"י רופא תעסוקתי מיום 19.6.2011 נספח ג/97 לתצהיר התובעת).

ג.          משאלה הם המסמכים מרופאים תעסוקתיים וכאשר התובעת שהתה באשפוז יום (עד השעה 16:00 שלוש פעמים בשבוע) במסגרת המחלקה לאשפוז יום בבית החולים רמב"ם, ולמרות שהיא ביקרה במחלקה הנ"ל שלושה ימים בשבוע בלבד, סבורני כי  יש לקבוע כי מיום התאונה ועד ליום 5.9.2012 - משך שנתיים תמימות, יש לקבוע לתובע תקופת אי כושר מלא.

ד.       מצאתי להוסיף על התקופה הנ"ל שלושה חודשים נוספים, וזאת לצורך הסתגלות התובעת לאחר שסיימה את תקופת אשפוז יום, ועל כן מצאתי לקבוע את תקופת אי הכושר המלא מיום התאונה - 11.9.2010 ועד ליום 5.12.2012 דהיינו במשך 27 חודשים. 

23.        התקופה השנייה: מיום 6.12.2012 ועד היום:

א.        איני מוצא ובכל מקרה הדבר לא הוכח, כי קיים שוני מהותי בין מצבה הרפואי של התובעת מיום 6.12.2012 ועד היום (40 חודשים).

ב.         למרות שהתובעת לא שבה לעבודתה, כאשר המל"ל משלם לה בתקופה זו קצבת נכות כללית, לא מצאתי מקום לאמץ עמדת התובעת, ולפיה יש לקבוע לתובעת תקופת אי כושר מלא. התובעת לא עשתה כל ניסיון להשתלב בעבודה ולו באופן חלקי, לא נעשה ניסיון לשוב לעבודתה כמזכירה רפואית (תפקיד, שככל שדעתי משגת ביצעה התובעת עד לשנת 2009, וקיבלה בגין ביצועו שכר חודשי קבוע). על כן, אקבע את אי הכושר המגיע לתובעת בגין תקופה זו לפי הנכות התפקודית שאותה אקבע להלן.

24.        באשר לנכות התפקודית, טוענת התובעת כי היא לא שבה לעבודתה ועל כן יש לקבוע לה נכות בשיעור 100% כיוון שכושר השתכרותה נגדע כליל.  טענה זו של התובעת אני דוחה.

25.        כעיקרון, לא אמורה להיות חפיפה בין הנכות התפקודית לבין הנכות הרפואית, הגם ש ישנה מגמה לפיה קיימת "מעין חזקה", "כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית", (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07.09.2010)), כאשר קיימת גישה כי "מעין חזקה" זו מצומצמת למצבים מעורבים קטינים כאשר אין נתונים נוספים היכולים ללמד על כושר ההשתכרות ויש להעריך את אובדן ההשתכרות באופן אידוודאלי (ראו: ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.01.2015). בכל מקרה, הכלל הוא כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בנכותו התפקודית של התובע (ראו: ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (18.03.2013) והאסמכתאות שם).

26.     כפי שעולה מדברי התובעת בפני הועדה הרפואית של המל"ל התובעת עובדת "מזכירה רפואית במקצועה" ועבדה במקביל במשק בית (גרסה השונה מן הגרסה בפניי, שכן התובעת הסתירה שעבדה כמזכירה רפואית בתצהירה- ראו סעיפים 3 ו- 38 לתצהיר שבהם מציגה התובעת עצמה כעובדת בעבודות פיזיות בלבד). התובעת לא שבה לעבודתה והיא מקבלת קצבת נכות כללית מן המל"ל.

27.        סבורני כי יש לקבוע את נכותה של התובעת על 45% לצמיתות, ולהלן אנמק מסקנתי זו .

28.      ראשית, נכותה הרפואית של התובעת היא 42% כאשר נכות זו מורכבת מ 10% טנטון שמשמעותו התפקודית לעובד כפיים היא זניחה. בנוסף נכותה האורתופדית של התובעת היא בשני איברים, בעמוד שדרה מותני נותרה נכות בשיעור  10%  והגבלה המקנה 10% נוספים בגין " הגבלת תנועה מזערית במפרקי הכתף והמרפק משמאל" (חוות דעתו של פרופ' רופמן). אף הנכות הפסיכיאטרית, אינה אמורה להשבית את התובעת מכל עבודה כטענתה, ולא השתכנעתי כי נכויות אלה הפכו התובעת לשבר כלי כטענתה.

29.        שנית, לא השתכנעתי כי התובעת עשתה ולו ניסיון אחד לשוב לעבודה ואפילו ניסיון לשוב לעבודתה כמזכירה רפואית לא נעשה, הגם שעבודה זו אינה דורשת מאמץ פיזי. איני משוכנע כי נכות בשיעור 20% בתחום הפסיכיאטרי מונעת מן התובעת לשוב למקצועה המקורי. אוסיף, כי התובעת נשאלה במהלך חקירתה אם היא ניסתה להשתלב בעבודה כלשהיא והיא השיבה תשובה מתחמקת (בעמוד 19 שורות 19 ואילך) וכך השיבה התובעת לשאלה אם ניסתה להשתלב בעבודה נוספת: " ניסיתי וזה לא הלך. לא זוכרת מתי ניסיתי ואיפה. אני רק זוכרת שהתחלתי לעבודה באיזה סופר. באתי עם רזומה מאוד עשיר ולא הצלחתי  להבין כלום כלום כלום ממה שניסו להסביר לי. מדובר בסופר בטבעון. לא יודעת כמה זמן אחרי התאונה ניסיתי.... לא יודעת מתי ניסיתי לחזור לעבוד, לא זוכרת. עבדתי באותו סופר, אולי 3 שבועות, לא בטוחה, שזה כולל גם את ההדרכה, שניסו ללמד אותי.  יש תלושי שכר. היה עוד מקום שאיני זוכר מהו.." (ההדגשות אינן במקור נ.ג'). התובעת טענה באופן סתמי אפוא, כי ניסתה לעבוד שלושה חודשים בסופר מרקט שאין יודעים שמו, מיקומו, אין יודעים מתי נעשה הניסיון ולא הובאה כל ראיה כי נעשה ניסיון כזה, ובגין איזו סיבה עזבה עבודה זו בסופו של דבר.

30.        שלישית, אחת הבעיות מהן סובלת התובעת היא כאבי הפרקים, אשר מגבילים את התובעת, כך לטענתה (ראו עדות התובעת בעמוד 18 שורות 22-29 לפרוטוקול). אלא שאין כל קשר בין כאבים אלה לבין התאונה, וככל שיש קשר, הרי כאבים אלה נכללים בנכויות שנקבעו לתובעת.

31.        לאור האמור לעיל, ומאחר ולא הוכח כי התובעת אינה יכולה להשתלב בעבודה נוספת, לרבות כמזכירה רפואית, מקצוע שבו עבדה במשך שנים, אני קובע כי נכותה תעמוד על 45%. מודע אני לעובדה כי נכות זו עולה על נכות הרפואית, אולם החלטתי לאמץ  נכות זו לאור גובה הנכויות הרפואיות, ולאור העובדה כי עיקר עבודתה של התובעת עד כה היתה עבודה פיזית.

בסיס השכר:

32.      התובעת, למרות שקיבלה תלושי שכר, נמנעה מלצרפם (מלבד שני תלושי שכר). התובעת לא הביאה ראיות ישירות על כושר השתכרותה ועל המקומות בהם היא עבדה, ומבקשת להסיק את גובה השתכרותה עובר לתאונה מדו"ח רציפות עבודה שהפיק המל"ל ביום 9.1.2011  (נספח ט"ז לתצהירה) והן מטענתה, כי היא עבדה אצל מעסיקים שלא דיווחו על הכנסותיה. הנתבעת, מאידך, מתנגדת להסתמך על דו"ח הרציפות באשר אין הוא מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, בשים לב לרשום בגוף הדו"ח, לפיו ההכנסה בדו"ח משמשת "לצרכים סטטיסטיים בלבד".  

33.       לא מצאתי כל נימוק לאי צירוף תלושי שכר שיוכיחו את כושר השתכרותה האמיתי של התובעת, מספר השעות שבהן עבדה, ומספר ימי העבודה. יחד עם זאת, מצאתי כי ניתן להסתמך על דו"ח רציפות בעבודה כראיה לאמיתות תוכנו ולגזור ממנו את שכרה של התובעת בהתאם לנתונים האמורים בו. מדובר ברשומה מוסדית לפי סעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, באשר המידע האמור בה הוא פרי עיבוד של גובה שכרה של התובעת (ברוטו) כפי שדווח על ידי מעסיקיה. על כן, ובהעדר נתונים אחרים שהיה על התובעת להביא בפניי, מצאתי להשתמש בו, בזהירות המתבקשת, ולחלץ ממנו את כושר השתכרותה של התובעת לפני התאונה.

34.        כעולה מדו"ח הרציפות, בשנת 2009, השנה שקדמה לתאונה, עבדה התובעת בדימור שירותים רפואיים כשכירה (ככל הנראה המקום שבו עבדה התובעת כמזכירה רפואית מזה מספר שנים- למרות שהיא ניסתה להסתיר עובדה זו בעדותה בפניי), והשתכרה באותה שנה סך 27,750 ₪. בנוסף, באותה שונה עבדה התובעת, כעוזרת במשקי בית אצל ארבעה "מעסיקים" והשתכרה מארבעתם סך 66,880 ₪. לפיכך השתכרה התובעת בשנת 2009 סך 94,630 ₪. שכרה החודשי של התובעת עמד בשנה זו, אפוא, ע"ס 7,885 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה עד היום, עומד שכרה של התובעת (ברוטו) ע"ס 8,388. שכרה "נטו" של התובעת באותה שנה , בשים לב לכך שיש לה 2.75 נקודות זיכוי (כעולה משני תלושי שכר בלבד שצירפה התובעת) בשנת 2009 , לאחר קיזוז סך 363 ₪ כמס הכנסה- עומד על סך  8,025 ₪.

35.        משנת 2010, ועד ליום התאונה, חלה ירידה בשכרה של התובעת. עפ"י דו"ח רציפות בעבודה, השתכרה התובעת סך הכל 10,590 ₪ עד לחודש 6/2010, ובנוסף עפ"י תלוש שכר שצירפה התובעת ואשר הוצאו ע"י מעסיקתה "דימור שירותים רפואיים" בחודש 8/2010 עמד שכרה של התובעת ע"ס 2,270 ₪  (התלוש בחודש 9/2010 שאף הוא צורף מהווה התלוש בגין החודש שבו אירעה התאונה). משמעות האמור לעיל כי התובעת הוכיחה כי בשנת 2009 (עד לחודש התאונה) השתכרה סך 10,590 ₪ ועוד סך 2,270 ₪ לחודש. על כן משכורתה החודשית עד לחודש התאונה עמדה ע"ס 10,590 מחולקים לששה חודשים, דהיינו סך 1,765 ₪ בתוספת משכורת חודשית ע"ס 2,270 ₪ (ברוטו). על כן המשכרות החודשית המוכחת בשנת 2010  היא 4,035 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד היום סך 4,244 ₪. סכום זה לא חייב במס הכנסה, ועל כן הוא נחשב לסכום נטו.

36.        בבואי לחשב את בסיס השכר של התובעת בהתאם לנתונים הנ"ל, איני יכול להתעלם מן העובדה כי בשנת 2009 השתכרה התובעת בממוצע סך 8,025 ₪, ואולם מאידך גיסא, איני יכול להתעלם מן העובדה כי בשנת 2010 (השנה שבה אירעה התאונה) הובאו נתונים לפיהם השכר הממוצע של התובעת באותה תקופה עמד עד ליום התאונה ע"ס 4,035 ₪, ואין בפניי כל ראיה הסותרת ממצא זה. עפ"י החומר שלפניי חלה ירידה בשכרה של התובעת עוד לפני התאונה. מכל מקום, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בנקודה זו מצאתי לערוך את חישוב בסיס שכרה של התובעת עפ"י מיצוע שכרה של התובעת בשנת 2009 ובשמונה החודשים בשנת 2010 עד ליום התאונה. לקחתי בחשבון הטענה שמא חישוב זה מיטיב עם התובעת, אולם מצאתי לנקוט בדרך זה מאחר ואופי עבודתה של התובעת אינו קבוע (מלבד עבודתה כשכירה) ולאור העובדה כי לא ניתן להתעלם משכרה בשנת 2009. כפי שקבעתי, שכרה של התובעת נטו, נכון להיום בשנת 2009 עומד ע"ס 8,025 ₪  ואילו שכרה נטו של התובעת עד לחודש 8/2010  הוא 4,244 ₪. ממוצע שכרה של התובעת בתקופה הנ"ל עומד, אפוא, ע"ס 6,512 ₪. כאמור, החלטתי לערוך חישוב על פני תקופה ארוכה ולא להסתפק בשכר שהוכח בשנת 2010 זאת לנוכח מהות עבודתה של התובעת, שהיא עבודה לא קבועה, ולאור העובדה כי התובעת המשיכה לעבוד כשכירה לפני התאונה. 

37.        התובעת טוענת כי השתכרה ממעסיקים שלא דיווחו על הכנסותיה. טענה זו נטענה בעלמא. לא הובאו ראיות קבילות כלשהן התומכות בטענה זו. בעדותה טענה התובעת כי "לצערי הרב לא דיווחו עלי כולם" (בעמוד 21 שורה 5 לפרוטוקול) אולם התובעת לא נקבה בשמות, בסכומים מדוייקים, והיא מבקשת, להוסיף על שכרה סכומים נוספים, למרות שלא הובאה ולו בדל ראיה, ממנה אוכל ללמוד כי התובעת הרוויחה סכומים שלא דווחו, ולא ברור מהו היקף סכומים אלה, מהו היקף השעות ומהו היקף הלקוחות אצלם עבדה התובעת ולא דיווחו עליה. כידוע, על התובע מוטל הנטל להוכיח את הנזק ואת שיעורו ומשלא עשתה התובעת כן, אין לי אלא לדחות את טענותיה בעניין זה.

38 .       לסיכום, אני קובע את בסיס השכר לעבר ולעתיד על 6,512 ₪. 

ראשי הנזק:

אובדן השתכרות לעבר

39.        כבר קבעתי כי התובעת היתה באי כושר מלא בתקופה בת 27 חודשים מיום התאונה (11.9.2010) ועד ליום 5.12.2012. בתקופה זו יחושב הפסדה של התובעת כדלקמן:

            6,512X 27 (חודשים)= 175,824 ₪.

            על הסכום תתווסף ריבית מאמצע התקופה  והסכום עומד ע"ס 184,480 ₪.

40.        מיום 5.12.2012 ועד היום (41 חודשים) תעמוד הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת על 45%.

            6,512 ₪ X 41 X 45% = 120,146 ₪.

על הסכום תתווסף ריבית מאמצע התקופה (סך 2,071 ₪)  והסכום עומד ע"ס 122,217 ₪.

41.        על כן הפסדיה של התובעת בעבר עומדים ע"ס 306,697 ₪.

אובדן השתכרות לעתיד:

42.        התובעת, ילידת 7.7.59 בת 57 היום, כך שנותרו לה 10.25 שנות עבודה (עד לגיל 67).

43.       על כן, חישוב בסיס השכר (6,512  ₪) לפי 45% נכות לפי מקדם היוון המתאים (105.7740) מקנה לתובעת סך 309,960 ₪. 

כאב וסבל:

44.     לתובעת נקבעה נכות בשיעור 42%. התובעת מבקשת להוסיף לחישוב את ימי אשפוז יום מיום  26.1.2012 ועד ליום 5.9.2012 (דהיינו 209 ימי אשפוז).

45.        אני מקבל טענת התובעת כי "אשפוז לימים" נמנה על הימים שיש לראות בהם כימי אשפוז עפ"י תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו- 1976 (ראו:  ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן נטלי (15.2.2005)).

46.        התובעת מבקשת לחשב לה 209 ימי אשפוז. עיינתי במסמכים הרפואיים ולא מצאתי זכר לגבי מספר ימי האשפוז בהם שהתה התובעת. עפ"י המזכר נספח ג/106 לתצהיר התובעת המהווה מסמך ממחלקת אשפוז יום פסיכיאטרי מיום 13.3.2012 נרשם שם : "הנ"ל מאשפזת במסגרת אשפוז יום פסיכיאטרי מתאריך 26.1.2012 3 פעמים בשבוע" . התובעת לא הביאה אישור מאת בית החולים ממנו אוכל ללמוד כמה ימים בדיוק שהתה התובעת באשפוז יום והדבר יאלץ את בית המשפט לחלץ מן המסמכים שבפניו את מספר הימים שבהם שהתה התובעת באשפוז יום.

47.        מיום 26.1.2012 ועד 5.9.2012 ספרתי 32 שבועות. בכל שבוע אושפזה התובעת 3 ימים ועל כן ימי אשפוז היום בהם שהתה התובעת מגיעים כדי 96 ימים.

48.        על כן מגיע לתובעת בגין כאב וסבל סך 93,644 ₪.

הפסדי פנסיה

49.       עפ"י פסק הדין שניתן בתא (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.13) ולאור מועד התאונה, אני מחשב את סכום הפרשי הפנסיה לפי 12% מהפסדיה של התובעת לעבר ולעתיד דהיינו סך 73,998 ₪.

עזרת צד ג' והוצאות בעבר:

50.      התובעת טענה כי היא נזקקה לעזרת הזולת. התובעת טענה בסעיף 51 לתצהירה כי לאור העובדה כי נאלצה לטפל בביתה הנכה בשיעור 100%, היא לא יכלה להעסיק עוזרת בשכר, ועל כן נאלצה היא להיעזר, בלא תשלום, בבנה, באחייניתה אורנה ובשכנים. להוכחת טענה זו, העידה בפניי הגב' אורנה צי. בתצהירה העידה הגב' צי, כי לאחר התאונה ולמשך תקופה ארוכה תמכה היא בתובעת "רגשית וכלכלית" והיא ערכה קניות עבורה מאחר והתובעת לא יכלה לצאת מביתה (סעיף 11 לתצהיר). עוד נטען , כי התובעת נזקקה לעזרת הזולת, לאור העובדה כי הפסיקה לעבוד.

51.        השתכנעתי כי הגב' צי תמכה בדודתה התובעת אולם לא השתכנעתי כי הדבר נעשה על בסיס קבוע או בסיס יומיומי.  מצאתי כי התובעת נזקקה לעזרת הזולת, לאור מגבלותיה בשלבים הראשונים, ועל כן מצאתי כי יש לפסוק לה בגין עזרת צד ג' לפחות בגין התקופה שבאה לאחר התאונה. למרות שלא הוכח היקפה המדוייק של העזרה לה נזקקה התובעת, אולם לאור העבודה כי התובעת היתה מוגבלת בשלבים הראשנים של הפגיעה וקבעתי כי במשך 30 חודש היתה מוגבלת מלעבוד (בים היתר כי נזקקה לאשפוז יום), מצאתי לפסוק סך 20,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר.

52.        בעניין ההוצאות לעבר, התובעת טענה כי יש לפסוק לטובתה הוצאות למרות שסכום הקבלות שהתובעת הציגה מגיע כדי סך 1,500 ₪ בלבד. כידוע סכום ההוצאות הוא נזק מיוחד, ועל כן יש להוכיחו. לא הוכח כי בפניי כי ההוצאות הרפואיות, לרבות אשפוז היום, לא כוסו ע"י קופת החולים, אולם אף על פי כן, על דרך האומדנה, ובשים לב כי התובעת נסעה מספר רב של פעמים לקבלת טיפולים רפואיים, מצאתי לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין הוצאות בעבר בסך 10,000 ₪. ₪.

53.        בגין כלל ההוצאות ועזרת צד ג' בעבר מצאתי לחייב את הנתבעת בסך 30,000 ₪.

הוצאות ועזרת צד ג' לעתיד:

54.        התובעת טוענת יש לפסוק לה הוצאות בעתיד לרבות הוצאות ניידות, וכן עזרת צד ג' בעתיד.

55.        לא הוכח בפניי, כי התובעת תזקק להוצאות רפואיות מיוחדות שאינן מכוסות בסל הבריאות. כמו-כן לא מצאתי כי התובעת תזדקק להוצאות ניידות מיוחדות וטענת התובעת בעניין זה נטענת בעלמא. על כן מצאתי לפסוק עלה על דרך ההערכה סך 10,000 ₪ בגין הוצאות עתידיות.

56.       באשר לעזרת צד ג' לעתיד, מצאתי כי לנוכח מגבלותיה של התובעת יש לפסוק לטובתה עזרה בהיקף של שעתיים בשבוע (לפי 45 ₪ לשעה), דהיינו 378 ₪ לחודש (לפי 4.2 שבעועות לחודש). ובהיוון מתאים לעתיד (לפי210.8765) סך 79,711 ₪.

57.        לפיכך, מצאתי לפסוק לטובת התובעת בגין עזרה והוצאות לעתיד סך 89,711 ₪.

סיכום הנזקים:

58.        אלה ראשי הנזק  שפסקתי לתובעת:

• הפסדי השתכרות לעבר         306,697 ₪.
• אובדן השתכרות לעתיד        309,960 ₪.
• אובדן פנסיה                             73,998 ₪.        
• כאב וסבל                          93,644₪.
• הוצאות ועזרת צד ג' לעבר             30,000 ₪.
• הוצאות ועזרת צד ג' לעתיד         89,711 ₪.

____________________________________________

בסה"כ 904,010₪.

59. עפ"י הסכמת הצדדים יש לנכות מן הסכום הנ"ל סך סך 361,897 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עפ"י החוק מיום 18.8.2015 (ראו הסכמת הצדדים בעמוד 14 לפרוטוקול) - סך 357,821 ₪. על כן, אני פוסק לטובת התובעת סך 546,189.

60. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 546,189 ₪. על הסכום הנ"ל יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ – סך 83,075 ₪. מן הסכום הכולל ינוכו מלוא התשלומים התכופים (בערכם המלא) ששולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום התשלום בפועל ועד היום. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

61. המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ו, 14 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.