1. בפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 14/5/12 ("הוועדה"), אשר קבעה כי המערער איבד את כושרו בשיעור פחות מ- 50% ("ההחלטה").

2. טענת הערעור היא שהוועדה לא דנה בנסיבותיו הספציפיות של המערער ולא נתנה דעתה להפרעותיו הרפואיות. נטען כי הוועדה לא דנה בהגבלה הניכרת בפרק ירך שמאל, ובכך שהמערער סובל מנוירופתיה סכרתית ומהשמנת יתר, ליקויים המשפיעים על כושר הליכתו, עמידתו ותפקודו הכללי.

3. לטענת המשיב, הוועדה התייחסה למגבלותיו הרפואיות של המערער, כמו גם לדו"חות השיקום של פקידת השיקום ולחוות דעת הרופא המוסמך. נטען כי קביעת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4. לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

5. אקדים ואומר שלא שוכנעתי כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה: ביום 14/5/12 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערער ורשמה אותן בסעיף ג' לפרוטוקול. לאחר שבחנה את מכלול הליקויים מהם סובל המערער, נתנה דעתה לתלונותיו ולדברי בא כוחו שהתלווה אליו. הוועדה ציינה כי המערער בן 59, סובל מהגבלה בתנועות פרק ירך שמאל, ליקוי שמיעה, פיסורה, השמנת יתר, יתר לחץ דם וכן סכרת.

הוועדה עיינה בחוות דעת הרופא המוסמך, ד"ר אמיר מיום 23/2/12, ובדו"חות השיקום. הוועדה ציינה כי המערער סיים 7 שנות לימוד ועבד בתחום המסעדנות והמלצרות, ניהל חנות מכולת בבעלות הוריו, ומשנת 2006 הוא לא נמצא במסגרת תעסוקתית כלשהי. לדעת הוועדה, המערער מסוגל להשתלב בעבודה במשרה מלאה בתנאים ובמגבלות שצוינו בחוות הדעת, היינו ללא מאמצים גופניים, ללא הליכה ממושכת וללא הרמת משאות כבדים.

בהילוכה בדרך זו פעלה הוועדה על פי אמות המידה הנדרשות ממנה הקבועות בסעיף 209(ב) לחוק, ומשכך בדין פעלה (עב"ל 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 15.4.04). בנוסף, לאור נימוקיה אלו אין לומר כלל כי החלטתה לוקה באי סבירות קיצונית.

6. אין לקבל את הטענה שהוועדה לא התייחסה למגבלותיו הרפואיות של המערער (נכות רפואית משוקללת בשיעור 75%) ולשילוב הנכויות הרפואיות ביחד, שכן עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד שהוועדה שקלה את מכלול הליקויים של המערער, כפי שציינה: "הוועדה בבואה לדון בכושרו לעבודה, מביאה בחשבון גם את גילו, השכלתו, עברו התעסוקתי, השפעת כל ליקוי בפני עצמו, וההשפעה המצטברת של כלל הליקויים על כושרו לעבודה".

7. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהחלטת הוועדה מנומקת באופן מפורט וברור, נסמכת על מצבו הרפואי של המערער, ולא מצאתי שנפלה בה טעות משפטית.

סוף דבר:

8. הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ג, (03 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.