1. פסק דין משלים זה ניתן בעקבות פסק הדין החלקי מיום 10/2/13, שבו נדחתה התביעה כנגד מר שי עטיה, שהיה נתבע מס' 2 בתובענה זו.

2. בהתאם להסכמות הצדדים, כפי שפורטו בפרוטוקול הדיון מיום 10/2/13, אנו מחייבים את הנתבעים הנוכחיים, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובעת את האמור להלן:

א. שכר עבודה לחודש ינואר 2012, בסך נטו של 3,200 ₪ (לענין שערוכו של הסכום, נתייחס להלן, כשנדון במחלוקת בענין פיצוי הלנת השכר).

ב. גמול שעות נוספות בסך 247.95 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/12 ועד התשלום בפועל (לא פסקנו פיצוי הלנה בעבור סכום זה, מאחר שהוא נתבע בגין שלושת החודשים ביחד, בלא פירוט מספיק).

ג. פדיון חופשה בסך 388 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/12 ועד התשלום בפועל.

ד. תמורת הודעה מוקדמת בסך 396.72 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/12 ועד התשלום בפועל.

ה. החזר הוצאות נסיעה בסך 1,215 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/12 ועד התשלום בפועל.

3. בנוסף, בהתאם להסכמה בין הצדדים, אנו מחייבים את הנתבעים, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, למסור לתובעת תלושי משכורת בגין כל תקופת העבודה, מיום 24/10/11 ועד יום 30/1/12.

4. כעת נעבור לדון במחלוקות שנותרו בין הצדדים; המחלוקות הן בשאלת הפיצוי שהתובעת טענה לו בשל אי-קבלת תלושי משכורת במועד, ובשאלת פיצוי הלנת השכר בגין שכר חודש ינואר 2012.

זכאות התובעת לקבלת פיצוי בשל אי-קבלת תלושי משכורת במועד

5. בסעיף 23 לכתב התביעה המתוקן, עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצוי בסך 5,000 ₪. לטענת התובעת, מוצדק לפסוק לה את הפיצוי האמור בשל חוסר תום הלב של הנתבעים שהתבטא הן בהלנת שכרה והן באי-מסירת תלושי המשכורת, ובשל "קיפוח זכויותיה" של התובעת.

בעת הדיון, כבר לא עמד ב"כ התובעת על רצונו שהפיצוי יהיה בשל כל העילות האמורות, אלא צמצם את העילה לאי-קבלת תלושי משכורת.

6. בטרם נכריע במחלוקת בענין הפיצוי בשל אי-מסירת התלושים, נביא כאן פרטים על הוראות רלוונטיות בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (שייקרא להלן: "החוק").

7. סעיף 24(א) לחוק מחייב מעביד - בין השאר - למסור לעובד "תלוש שכר". הסעיף גם מגדיר ש"תלוש שכר", הוא רישום נתונים המפרט את פרטי השכר ששולם לעובד.

סעיף 24(ב) לחוק קובע מה אמור להיות כלול בתלוש השכר (הפרטים המנויים בתוספת לחוק).

סעיף 24(ג) לחוק מחייב את המעביד למסור לעובד את תלוש השכר עד "היום הקובע", המוגדר בסעיף 1 לחוק. מדובר ביום התשיעי לאחר המועד לתשלום שכר העבודה (המועד לתשלום השכר הוא תום החודש שבעדו משולם השכר).

סעיף 26א לחוק, מסמיך את בית הדין לעבודה לפסוק פיצוי לדוגמא, נגד מעביד שהפר את חובתו לגבי תלוש השכר, בין אם מדובר בחובת מסירת התלוש ובין אם מדובר בחובה בדבר הפרטים שבתלוש.

כך, בין השאר, נאמר בסעיף 26א לחוק:

"(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.

(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור.

(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת.

(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר ...".

8. מאחר שהתובעת עבדה אצל הנתבעים מיום 24/10/11 ועד יום 30/1/12, היה על הנתבעים למסור לה תלושי משכורת בעבור חודשי עבודתה, לא יאוחר מה-9 בחודש בכל אחד מהחודשים נובמבר 2011, דצמבר 2011, ינואר 2012 ופברואר 2012.

משהנתבעים לא עשו כך, חזקה (מכח סעיף 26א(ב)(2) לחוק), כי הם עשו זאת "ביודעין" ולפיכך, קמה סמכותנו לפסוק לזכות התובעת פיצויים לדוגמא, כאמור בסעיף 26א(ב) לחוק.

9. בהעדר "טעמים מיוחדים", שיעורם של הפיצויים לדוגמא האמורים בסעיף 26א(ב) לחוק, הוא בסך שלא יעלה על 5,000 ₪ בגין כל חודש שבו לא נמסר לתובעת תלוש שכר במועד, כך שהסכום המרבי שהיינו יכולים לפסוק לזכות התובעת, כפיצויים לדוגמא, בלא "טעמים מיוחדים", הוא בסך 20,000 ₪. אולם, התובעת - כזכור - עתרה לקבל סך של 5,000 ₪ בלבד.

10. לדעתנו, בעת הפעלת שיקול הדעת בשאלת הפיצוי, נכון להביא בחשבון מספר שיקולים:

א. אף שבהתאם לחזקה האמורה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק, אשר הנתבעים כלל לא התיימרו לסתור אותה, יש לראות את הנתבעים כמי שפעלו "ביודעין" בכך שלא מסרו לתובעת את התלושים, הרי שאין מקום לקבוע שהם פעלו כך במזיד. אין חולק שתקופת העסקת התובעת היתה בעת תחילת פעילותו של העסק. סביר להניח שאילו העסק לא היה נכשל כבר סמוך לפתיחתו, היו הנתבעים מצליחים לכונן נהלי עבודה סבירים והיו דואגים לכך שתלושי השכר יימסרו לתובעת. בפועל, לצער כל הצדדים, העסק של הנתבעים כשל, התובעת לא קיבלה במועד את שכרה ואף לא את תלושי השכר.

ב. כאמור לעיל, אף שהתובעת היתה זכאית לעתור לפיצויים לדוגמא בשל כל אחת מארבע הפעמים שבהם היו הנתבעים אמורים למסור לה תלוש שכר והם לא מסרו, ואף שבשל כל פעם כזו, היה ניתן לפסוק לתובעת פיצויים לדוגמא בסך 5,000 ₪ בלא טעמים מיוחדים (וסכום העולה על כך אם יהיו טעמים מיוחדים), הרי שהתובעת עתרה רק לתשלום סך של 5,000 ₪.

ג. התובעת עצמה, סברה - כנראה - כי הפיצוי הנכון בשל אי-מסירת התלושים אינו מגיע לסך של 5,000 ₪, שכן - כאמור בכתב התביעה - היא עתרה לפיצוי בסכום זה על סמך עילות נוספות ("קיפוח זכויות", תשלום מאוחר של השכר ועוד). בנסיבות אלה, ספק אם מוצדק לפסוק לזכות התובעת את מלוא הסכום שהיא תבעה, רק בשל אחת העילות שמכוחן הוא נתבע.

11. בהסתמך על השיקולים המנוגדים האמורים לעיל, אנו מחייבים את הנתבעים, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובעת פיצויים לדוגמא בסך 3,500 ₪. אם הסכום האמור לא ישולם עד יום 15/4/13, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/13, עד התשלום בפועל.

פיצוי הלנת שכר חודש ינואר 2012

12. עקרונית, משכעת כבר מוסכם ששכר חודש ינואר 2012 טרם שולם לתובעת, הרי שהיא זכאית לפיצוי הלנה, לפי האמור בסעיף 17 לחוק.

עם זאת, אנו סבורים שבעניינם של הצדדים קמה סמכותנו לבטל או להפחית את פיצוי ההלנה, וזאת מכח סעיף 18 לחוק, בשל האמור להלן:

א. קשייו הכלכליים של עסקם של הנתבעים יכולים להיחשב, בנסיבות מסויימות, כנסיבה שלא היתה להם שליטה עליה.

ב. מערכת היחסים בין הנתבעים בינם לבין עצמם, כפי שהפכה להיות עם קריסתו של עסקם, היתה יכולה להביא לכך שכל אחד מהנתבעים לא היה יכול לדעת בבירור אם השני שילם לתובעת את שכרה.

ג. התובעת חתמה על מסמך שלפיו אין לה יותר תביעות בשל מקום עבודתה. ייתכן שהנתבעים נסמכו על כך כדי להניח, בטעות, שעקב כך הם אינם חייבים לשלם לה דבר מה נוסף.

13. משמצאנו כי אנו מוסמכים לבטל את פיצוי ההלנה או להפחיתו, אנו סבורים שבנסיבות עניינם של הצדדים, נכון לפצל בין תקופות שונות.

התקופה הראשונה - היא מיום 1/2/12 (המועד המקורי לתשלום השכר) ועד יום 12/3/13 (30 ימים מהיום שבו קויים הדיון שבו הגיעו הצדדים להסכמה בדבר זכאותה של התובעת לתשלום שכר חודש ינואר 2012). כל העילות שהקימו את סמכותנו לבטל או להפחית את פיצוי ההלנה, היו בעינן עד יום הדיון. תקופה של 30 ימים לאחר מכן, היא תקופה שנראית לנו סבירה לשם התארגנות כדי לשלם את השכר המולן, כך שעדיין יש הצדקה להפחית את פיצוי ההלנה בתקופה זו.

התקופה השניה - היא מיום 13/3/13 ואילך. בתקופה זו, אם השכר לא ישולם עד יום 12/3/13, הרי שבתקופה שמיום 13/3/13 ואילך - כבר לא תהיה כל הצדקה להפחתת פיצוי ההלנה.

14. בהתאם לעקרונות שלעיל, אנו קובעים כאמור להלן:

לגבי התקופה הראשונה (מיום 1/2/12 ועד יום 12/3/13 - נכון להפחית את פיצוי ההלנה, ולהעמידו על שיעור של הפרשי ההצמדה והריבית בלבד.

לפיכך, אם שכר חודש ינואר 2012 (בסך נטו של 3,200 ₪), ישולם לתובעת עד יום 7/3/13, ייצאו הנתבעים ידי חובת תשלום פיצוי ההלנה, אם יוסיפו לסכום הקרן את הסכום של הפרשי הצמדה וריבית על הסכום האמור, כשהוא מחושב מיום 1/2/12 ועד התשלום בפועל.

לגבי התקופה השניה (מיום 13/3/13 ואילך) - בהעדר סיבה מוצדקת להפחתת פיצוי ההלנה בתקופה זו, אין אנו מפחיתים את פיצוי ההלנה על אותה תקופה.

לפיכך, כל חלק משכר חודש ינואר 2012 (בסך נטו של 3,200 ₪) שלא ישולם לתובעת עד יום 12/3/13, יישא פיצוי הלנה מלא לפי סעיף 17 לחוק (בשיעור של 10% לכל שבוע איחור או חלק משבוע איחור), כשהוא מחושב לגבי התקופה שמיום 13/3/13 ועד התשלום בפועל.

לסיכום

15. על הנתבעים, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לנהוג כאמור להלן:

א. לשלם לתובעת את הסכומים האמורים בסעיף 2 לעיל.

ב. למסור לתובעת תלושי משכורת כאמור בסעיף 3 לעיל.

ג. לשלם לתובעת פיצויים לדוגמא, לפי סעיף 26א(ב) לחוק, כאמור בסעיף 11 לעיל.

ד. לשלם לתובעת פיצוי הלנת שכר, כאמור בסעיף 14 לעיל.

16. בנוסף לאמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעים, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט (אגרת בית הדין), בסך 69 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 29/5/12 ועד התשלום בפועל. על הנתבעים, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 2,340 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/13, אם לא ישולם לפני כן.

17. אין אנו מקבלים את טענות ב"כ התובעת בענין הוצאות המשפט בשל הליכי הוצל"פ שהתובעת נקטה כנגד מי מהנתבעים, וזאת - מאחר שעל הליכים אלה, אמורות להיפסק הוצאות במסגרת תיק ההוצל"פ.

אין אנו מחייבים את הנתבעים בהוצאות נפרדות בשל ענייני המסירה האישית לנתבעים. לדעתנו, נעשה חסד עם התובעת בכך שהיא לא חוייבה בהוצאות על הבעייתיות בכתב התביעה המקורי, שממנו לא היה ניתן להבין מה היא טוענת כנגד מי.

18. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 15 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, ג' באדר תשע"ג, 13 בפברואר 2013, בהעדר הצדדים.