בפניי בקשת רשות להתגונן של בפני תביעת המשיב, הבנק, נגד המבקשת, הנתבעת מס' 2, בגין יתרת חוב בהלוואה שנלקחה על ידה וע"י בעלה, השותף בחשבון, הנתבע מס' 1. כנגד שני הנתבעים ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 10/7/12, אך ביום 19/7/12 בוטל פסק הדין נגד המבקשת בלבד, בהסכמת ב"כ המשיב.

סכום החוב המיוחס למבקשת הינו רק 87,500 ₪, סכום ההלוואה מיום 5/7/10.

המבקשת טענה בתצהירה כי הוחתמה כערבה להלוואה ללא שהוסבר לה על מה היא חותמת, תוך שהמסמכים הוכנו לחתימתה מראש, מאחר והנתבע מס' 1 היה בעל קשרים אצל המשיב. המבקשת טענה כי ההלוואה נלקחה כנראה על מנת לכסות חובות אחרים וכי לו ידעה את מצב העניינים האמיתי לא היתה חותמת על המסמכים. המבקשת מפרטת בתצהירה ארוכות את חובות הגילוי של המשיב כלפי ערב.

עיון בתצהיר, ולאחר מכן בחקירה הנגדית של המבקשת, מגלה כי הבקשה מתבדית בחלקה, אך קיימת למבקשת הגנה לכאורה בפני התביעה.

ראשית, המבקשת אינה ערבה, אלא בעלת חשבון ולווה, כעולה מהמסמכים נשוא התביעה ומתשובתה בחקירה הנגדית כי ביום 5/7/10 הצטרפה כבעלים לחשבון (פרוטוקול, עמ' 1, שורות 24-25). לשאלות מדוע כתבה כי היא ערבה או מדוע הבינה זאת, לא הצליחה לענות בדיון (שם, עד עמ' 2, שורה 3). המבקשת גם הצהירה כי הגיעה לבנק המשיב לבקשת הנתבע מס' 1 "על מנת להכניס אותי לחשבון שלו..." (סעיף 5 לתצהיר).

התנהלות המבקשת בדיון היתה מתחמקת לאורך כל הדרך, כך טענה בתצהירה כי היא "חתומה לכאורה" על ערבות להלוואה (סעיף 2 לתצהיר) ובדיון כי "זה נראה כמו חתימה שלי" (פרוטוקול, עמ' 1, שורות 17-21) למרות שחתמה על כל המסמכים, לפי הודאתה בתצהיר (סעיף 7 לתצהיר).

המבקשת גם סירבה להשיב ביחס לדפי החשבון, שהוצגו לה בחקירה הנגדית, ושהיה בהם כדי לאושש טענה של המשיב לפיה גם תשלומי המשכנתא עבור בית המבקשת והנתבע מס' 1 שולמו מחשבון זה (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 12-20).

למרות זאת יש לתת למבקשת רשות להתגונן בטענת ההטעייה או הקנוניה בין המשיב לנתבע מס' 1, בעלה של המבקשת, שברח מהארץ, תוך שהוא משאיר אחריו חובות רבים, והיא עודה נשואה לו. טענה מסוג זה דורשת פירוט מיוחד (תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), והמבקשת הרימה את הנטל לצורך שלב זה. הטענה אף מתחזקת ממסמכי המשיב.

החשבון נשוא התביעה נפתח ביום 30/10/08 ע"י הנתבע מס' 1 בלבד (נספחים א' א1 לכתב התביעה). לא הוצג כל מסמך אודות צירוף המבקשת כבעלת חשבון, אף כי היא הודתה שהפכה לכזאת ביום קבלת ההלוואה 5/7/10 (ראו נספח ב' לכתב התביעה, בו מופיעה המבקשת כלווה). אין מסמך המעניק למבקשת זכות חתימה בחשבון, והיא אינה חתומה על הבקשה לפרעון הלוואה קודמת, שניתנה בחשבון לפני צירופה של המבקשת (נספח ג' לכתב התביעה). אין מסמכים, המעידים על יתרת ההלוואה, שנפרעה בפרעון מוקדם באותו יום בו נלקחה ההלוואה דנן, אך מהסכם ההלוואה עולה כי היא נועדה למטרת כיסוי חוב. סמיכות הזמנים בין צירוף המבקשת כבעלת חשבון, ללא אסמכתא בכתב, מתן הלוואה בסכום משמעותי של 100,000 ₪, תוך פרעון הלוואה קיימת ללא חתימת המבקשת על הבקשה לפרעון מוקדם, בצירוף נסיבות החתימה עליהן העידה בתצהיר, מעיד כי יש לברר את טענתה לפיה המשיב החתים אותה על המסמכים באופן שהחתים במטרה לאתר מקור לסילוק חובות העבר של הנתבע מס' 1.

בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' זהבה לופו, פ"ד נד (2) 59 נקבע: "בדרך כלל הדין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאותו הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא." על כן אני דוחה את רוב טענות המבקשת, ונותנת לה רשות להתגונן רק בטענה לפיה המשיב בשיתוף פעולה עם הנתבע מס' 1, שהיה בעל קשרים טובים בבנק, החתים אותה על הבקשה להלוואה על מנת לחייבה בחובות הנתבע מס' 1, תוך הסתרת עובדות ממנה, המגיעה למצער עד כדי הטעייה.

"הכלל הוא (ע"א 413/79, אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 38), שהטענה האמורה אינה עומדת "... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם" (ע"א 779/87 בליט נ' לאומי, פ"ד מד(3), 304, עמ' 310-311).

כאמור יש תמיכה לטענת המבקשת, עליה חזרה, לפיה סברה שהיא מגיעה לבנק על מנת להצטרף כבעלת זכות חתימה אם הנתבע מס' 1 לא יהיה בארץ, ואז הוחתמה על אסופת מסמכים ולא הוסבר לה דבר. העדר מסמך הצטרפות של המבקשת כבעלת חשבון, מסמך האמור להיות קיים, אי החתמתה, כבעלת חשבון, על הבקשה לפרעון מוקדם של ההלוואה הקודמת ועם זאת החתמתה כלווה על בקשת ההלוואה והעובדה שהמבקשת אינה נתבעת בגין היתרה בחשבון העו"ש, אליו צורפה, מלמדת כי יש לברר את אמיתות טענותיה ונסיבות החתמתה על המסמכים.

ההלכה בעניין בקשת רשות להתגונן הינה מקלה, ו"בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (ע"א 6514/96 חניון המרכבה נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390, וראה גם ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ, 15.6.2009, מופיע בנבו).

אני דוחה את טענות המבקשת למעמד של ערבה, ומקבלת את טענותיה בעניין החתמתה על הבקשה להלוואה כלווה, תוך קנוניה בין המשיב לנתבע מס' 1 לצרפה לחוב קיים, ללא שהיא באמת שותפה בחשבון והטעייתה באי גילוי הפרטים אודות טיב החיוב, עליו הוחתמה.

בקשת הרשות להתגונן מתקבלת, והתצהיר יהווה כתב הגנה בטענה זו.

הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד ייקבעו בפסק הדין הסופי, ולפי תוצאותיו.

ניתנה היום, י"ב אייר תשע"ג, 22 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.