1. לפנינו ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט – 1959, (להלן: " החוק ") על החלטת ועדת העררים שליד שרות התעסוקה מיום 14.3.12 (להלן: " הועדה ").

2. הוועדה דחתה את עררו של המערער וקבעה, כי המערער אשר נשלח ביום 8.12.11 לעבוד כאיש מכירות בחברת עתיד הכשרות מקצועיות בע"מ, לא פעל כמי שיש לו רצון ונכונות להשתלב בעבודה וזאת, על אף העובדה כי העבודה אליה הופנה הינה מתאימה לכישוריו והשכלתו.

3. תמצית טיעוני המערער :

טעתה הועדה, עת העדיפה את גרסת המעסיק על פני גרסתו של המערער וזאת ללא הנמקה,

והכל תוך התעלמות מטענותיו ותוך קיום דיון שטחי בעניינו.

4. תמצית טיעוני המשיב :

המערער נשלח ביום 8.12.11 לעבוד כאיש מכירות לשיווק קורסים בחברת עתיד הכשרות

מקצועיות בע"מ, אך בחר שלא לקבל את העבודה מפאת העובדה כי שעות העבודה לא

התאימו, דבר אשר עולה מפורשות גם מהצהרתו של המערער בפני בית הדין.

דיון והכרעה

5. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980 אינו מזכה מבוטח בגמלת הבטחת הכנסה מבלי שהתייצב בלשכת התעסוקה ויהיה מוכן לעבוד , ועל המבוטח לעשות מאמץ סביר, בתום לב, לעבוד (דב"ע נג / 91-3 מוחמד אבו ג'אמע נ'. שירות התעסוקה פד"ע כג' 297) ,ונקבע כי "הסבירות של המאמץ תלויה ,בין השאר,בסוג העבודה,בענף העבודה,במקום העבודה ובמצב של המופנה לעבודה. ( דב"ע נז/91-7 משייב נ' שרות התעסוקה ,עבודה ארצי,כרך ל(2) 38).

6. כבר נקבע בפסיקה כי אם דורש העבודה מודיע למעסיק הפוטנציאלי על תנאים מגבילים, אשר מעסיק סביר לא היה מסכים להם, אזי רואים אותו כמי שדחה את הצעת העבודה.  

7. על משקלו הראייתי של רישום המעסיק על גבי טופס ההפניה לעבודה כבר נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי הפרקטיקה הנוהגת בבתי הדין כי המשיב מביא את דברו של המשיב כפי שהוא מוצא את ביטויו בטופס ההפניה לעבודה וכי אין כל יסוד לפקפק בדברי המעסיק, אשר אין לו אינטרס מיוחד להציג תמונת מצב שאינה מדויקת (ע"ע 1081/02 סואעד פתחי נימר נ. שירות התעסוקה , ניתן ביום 3.10.02).

8. במקרה שבפנינו, ובשים לב להלכות אלו, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון במסמכים בתיק, התרשמנו כי אין כל ספק כי המערער הוא זה שגרם לאי קבלתו לעבודה בכך שהעמיד קשיים ודרישות, וזאת בכל הקשור להצהרתו כי שעות העבודה אינן מתאימות לו.

9. אין לקבל את טענת המערער, לפיה המעסיק דרש כי יהיה ברשותו רכב לצורך קבלתו לעבודה, שכן בטופס ההפניה אין כל התניה כזו מצד המעסיק ולעניין זה מקובלת על בית הדין הגרסה שהועלתה ע"י המשיב מפי המעסיק, ואשר טען כי המערער היה אמור לקיים פגישות במכללה או מחוצה לה, וככל שהיה צורך לצאת לפגישות, היה אמור לקבל רכב מהמכללה לקיום הפגישה.

10. מכל האמור לעיל עולה, כי הסירוב שנרשם למערער נרשם כדין מבלי שנפל בו פגם משפטי כלשהו, והמערער עשה דין לעצמו בכך שלאר קיבל את העבודה למרות שמדובר בעבודה שהינה עבודה מתאימה לכישוריו והשכלתו של המערער.

11. משכך, דין הערעור להידחות.

12. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

13. לצדדים הזכות לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ג, 14 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.