בפני תביעה לנזקי גוף בגין אירוע של תקיפת כלבים על התובעת, אירוע מיום 16.1.10.

בכתב התביעה טוענת התובעת, בין היתר, כדלקמן:

1. כי הנתבעים 1-2 הבעלים של הכלבים.

2. כי הנתבע 3 הינו הקיבוץ בו ארע האירוע (להלן – "הקיבוץ").

3. כי הנתבעת 4 הינה החברה המבטחת את הנתבעים 1-3 בפוליסת ביטוח לנזקי צד ג'.

4. כי ביום 16.1.10 כאשר הלכה לטייל במתחם הקיבוץ, כאשר הגיעה בסמוך למכלאת כבשים שבבעלות הנתבעים 1-2, התנפלו עליה לפתע מספר כלבים שבבעלות הנתבעים 1-2, שלא היו קשורים, והתובעת נפלה ונחבלה.

5. כי פונתה אל ביה"ח כרמל ואובחן לה שבר עם תזוזה בשורש כף יד ימין. התובעת גובסה. לאחר מכן עברה ניתוח וטופלה לרבות בפיזיותרפיה.

6. כי עפ"י חווה"ד של ד"ר טיטיון נותרה לה נכות לצמיתות בשיעור של 15%.

7. כי הנתבעים אחראים לפצותה על מלוא נזקיה.

הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו טענו, בין היתר, כדלקמן:

1. כי לביהמ"ש אין סמכות מקומית לדון בתביעה.

2. כי גרסת התובעת אינה אמת.

3. כי הכלבים לא התנפלו על התובעת ולא היה כל מגע פיזי בינם לבינה.

4. כי התובעת טיילה עם חברתה הגב' אימי פלר רונן (להלן – "החברה") ועם כלב של החברה, בשטח מכלאה מגודר של הנתבעים 1-2, כאשר בכניסה לשטח קיים שלט המזהיר על קיומם של כלבי רועים בשטח המכלאה. כלבה של החברה נבהל לפתע והחל להשתולל וככל שהתובעת נפלה זה היה כתוצאה מניסיונה להשתלט על כלבה של החברה ולא כתוצאה מהכלבים האחרים בשטח המכלאה.

5. כי החברה ידעה כי מדובר בשטח מכלאה בה מצויים כלבי רועים וחרף זאת נכנסו לשטח מלוות בכלב דבר שקינטר את הכלבים וגרם להם לנבוח לעברן ולעבר הכלב.

הנתבעים הגישו חוו"ד הקובעת לתובעת 10% נכות לצמיתות.

בישיבה שהתקיימה ביום 8.7.14 הסכימו הצדדים על נכות רפואית בשיעור של 12% ללא צורך בחקירת המומחים.

ישיבת ההוכחות נקבעה ליום 6.1.15. בתחילת הישיבה הצהיר ב"כ הנתבעים שאין מחלוקת לגבי העובדות הבאות:

1. כי לא היתה נשיכה.

2. כי כלבי הנתבעים משוחררים בתוך שטח המרעה המגודר.

לאחר מכן העידו בפני התובעת, הגב' אמי שפרה פלר קורן (החברה), הגב' מיטל ברק, הנתבעת 1 והגב' אל שבתאי.

לאחר שמיעת העדים הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.

הכרעה

התובעת טוענת כי הותקפה ע"י כלביהם של הנתבעים 1-2 ועותרת לחלותו של סע' 41א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש](להלן – "הפקודה").

סימן ד'1 לפרק ג' לפקודה דן וקובע את האחריות בהיזק ע"י כלב.

הוראות החיקוק הרלוונטיות הן כדלקמן:

"41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה –

(1) התגרות של הניזוק בכלב;

(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;

(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

על מנת שסימן ד'1 לפקודה יחול, על התובעת להוכיח כי נגרם לה "נזק גוף על ידי כלב".

היה והתובעת תוכיח עובדה זו כי אז יעבור הנטל להוכחת טענות ההגנה, לכתפי הנתבעים.

קרות האירוע - מעורבות כלבי הנתבעים 1-2

התובעת מפרטת בתצהיר עדותה הראשית כדלקמן:

"2. בתאריך 16.1.10 בקרתי אצל חברתי אמי פלר קורן בקיבוץ בין אורן. בסביבות השעה 13:45 אני וחברתי הלכנו לטייל יחד עם הכלב שלה במתחם הקיבוץ (בשביל היער שליד הבריכה), וכאשר הגענו בסמוך למכלאת כבשים אשר היתה שייכת לאורית ואשחר שבתי לביא, לפתע התנפלו וקפצו עלי 3 או 4 כלבים אשר לא היו קשורים ויצאו בריצה מחצר המכלאה של משפחת שבתאי. הכלבים נבחו והשתוללו.

3. כתוצאה מהתנפלות הכלבים כאשר אחד הכלבים קפץ עלי, נפלתי ונפגעתי בצד ימין של גופי".

התובעת חזרה על גרסתה במשטרה.

התובעת צירפה תצהיר של חברתה, הגב' אימי שפרה פלר קורן:

"2. בתאריך 16.1.10 בקרה אצלי חברתי אורנה שמעון בקיבוץ בין אורן. בסביבות השעה 13:45 אני ואורנה הלכנו לטייל יחד עם הכלב שלי במתחם הקיבוץ (בשביל היער שליד הבריכה), וכאשר הגענו בסמוך למכלאת כבשים אשר היתה שייכת לאורית ואשחר שבתי לביא, לפתע יצאו מתוך המכלאה ורצו לעברנו 4 כלבים אשר התנפלו וקפצו על אורנה. הכלבים נבחו והשתוללו.

3. למיטב זכרוני היו שני כלבים לבנים גדולים ושני כלבים מעורבים נוספים.

4. כתוצאה מהתנפלות הכלבים, אורנה נפלה ואבדה את הכרתה למספר דקות".

הגב' אימי שפרה פלר קורן חזרה על גרסתה זו במשטרה.

התובעת העידה בפני:

"ש. את כותבת בתצהיר שאחד הכלבים קפץ עליך. האם נכון שבינך ובין הכלבים הללו לא היה בכלל מגע?

ת. היה גם היה.

ש. כלומר, הכלב ממש נגע בך קפץ עליך ונגע?

ת. הלכנו בשביל, כשפתאום התפרצו שלושה או ארבעה כלבים, שלושה אני זוכרת בבירור, הרביעי אני לא זוכרת. שניים מהם ענקיים לבנים ואחד יותר קטן שחור לבן, ואחד מהכלבים הלבנים שנראים ענקיים, קפץ עלי ונפלתי.

ש. קפץ עליך ז"א נגע בך, הוא הפיל אותך?

ת. כן. היתה שם השתוללות, ...אבל הוא הפיל אותי". (עמ' 6 לפרוטוקול בשורות 8-17).

התובעת נחקרה וגרסתה לא נסתרה ולא הופרכה.

גם חברתה של התובעת העידה בפני:

"...הכלבים פתאום שמעו אותנו בשביל, שמעו רחש, השביל רחוק מהמכלאה, הם רצו וקפצו מעל הגדר של המכלאה, יצאו עלינו, התנפלו עלינו..." (עמ' 12 בשורות 29-31).

מנגד, מטעם הנתבעים העידה הנתבעת 1 ובתה אל שבתאי.

הנתבעת 1 מציינת מפורשות כי לא ראתה של מקרה התקיפה (עמ' 20 בשורות 17-18), אלא בתה ראתה.

בתה של הנתבעת 1, הגב' אל שבתאי הבהירה גם היא שלא ראתה את רגע התקיפה אלא הביטה למקום התובעת שניות לאחר מכן.

"ש. ראית את התובעת נופלת?

ת. הייתי בזמן ספירת העדר, זה לא סימן שאני יכולה להסתכל על הנוף, אני מסתכלת על העדר. כאשר החלה מאומה (כך במקור. צ"ל מהומה) הרמתי את העיניים והסתכלתי. באותו רגע ראיתי אותה נופלת ראיתי את הכלבים שלא היה מגע, לא יכולתי לעצור את הספירה לגמרי.

לשאלת בימ"ש: מתי הרמת את העיניים מהעדר לתובעת? מה גרם לך להרים את העיניים?

ת. לא זוכרת בדיוק. אולי הנפילה אולי הנביחה של הכלב. כאשר אני הרמתי את העיניים היא כבר היתה על הקרקע.

ש. לא ראית מה בעצם הפיל אותה?

ת. לא. לא היה מגע בין הכלבים, הכלב שלנו היה בצד. מעבר לגדר החיה לא בצד שלה. לא ראיתי איך הגיעה לנפילה עצמה.

ש. אז לא ראית ממה התובעת נפלה?

ת. את סיבת הנפילה, לא.

ש. ....איפה הכלבים שלך היו...

ת. אחד היה מחוץ למכלאה לא קרוב לשביל...". (החל משורה 24 בעמ' 26 ועד שורה 9 בעמ' 27).

התובעת וחברתה העידו בצורה ברורה ומפורשת כי התובעת הותקפה ע"י כלב שקפץ עליה והיא נפלה. מנגד, שתי עדות הנתבעים לא ראו את התקיפה ואת הנפילה.

לפיכך אני מקבל את גרסתן של עדות התובעת כי התובעת הותקפה ע"י כלב וכתוצאה מתקיפה זו נחבלה ונגרמו לה נזקי גוף.

בשלב זה עובר הנטל להוכחת טענות ההגנה – לכתפי הנתבעים.

כפי שצוין לעיל טענות ההגנה האפשריות הן:

"41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה –

(1) התגרות של הניזוק בכלב;

(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;

(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

התגרות של הניזוק בכלב/הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים

הנתבעים טוענים בסע' 6(ו) לכתב ההגנה כי התובעת וחברתה נכנסו לשטח המכלאה מלוות בכלב, באופן אשר קינטר את הכלבים במכלאה.

כלומר הטענה היא כי התובעת נכנסה למקרקעין של הבעלים (סע' 41ב (3)) וקינטרה את הכלבים בדרך זו כאשר היתה מלווה בכלב.

כפי שציינתי לעיל, הנטל להוכחת הטענה מוטל על כתפי הנתבעים !!

אין חולק כי התובעת וחברתה הלכו לטייל עם כלבה של החברה.

המחלוקת היא האם התובעת נכנסה לשטח הנתבעים 1-2, לשטח המכלאה, והאם התובעת קינטרה את כלבי הנתבעים 1-2.

התובעת וחברתה פירטו בצורה מפורשת כי טיילו בשביל ציבורי, לא נכנסו לשטח פרטי כלשהו או לשטח מרעה כלשהו.

התובעת:

"ש. אני מבין שהכלב שלה לא היה קשור?

ת. היה קשור וצמוד לאימי.

ש. אתן מגיעות עם הכלב, לשטח המרעה, כדי להיכנס לשטח המרעה הייתם צריכים לעבור באיזה שהוא שער?

ת. ממש לא. אתה קורא לזה שטח המרעה, אני לא ראיתי שם שום מרעה. הלכנו לטייל בשביל ציבורי בתוך בית אורן, בשביל שאנו הרבה פעמים הולכות לטייל בשביל הזה, משמאלנו היתה מכלאה מגודרת של כבשים שמשם יצאו הכלבים. בשטח שאנו נכנסו זה שביל חופשי של הישוב, כולם מטיילים שם. הלכנו למקום מסוים שנקרא "בריכת הצפרדעים" שזה בטבע, וכולם הולכים לטייל שם" (עמ' 5 לפרוטוקול בשורות 20-28).

"ש. אני אומר לך שכדי ללכת בשביל בו הלכת היית צריכה להיכנס לשטח המרעה, ולעבור גדר בדיוק עם השלט הזה.

ת. לא עברתי שום גדר. היה שם שביל חופשי שתמיד אנו מטיילים בו" (עמ' 6 בשורות 2-4).

החברה:

"...השביל שנכנסתי אנו מטיילים שנים, כל הקיבוץ מטיילים שם, זה שביל שיוצא החוצה אח"כ משטח הקיבוץ, ..... אין שם שער שפותחים ויש שלט. זה שביל שמקביל לבתים האחרונים של בקיבוץ.....המקום שבו הסתובבתי לא היה שטח מרעה..... השביל רחוק מהמכלאה...

...

הגדר לא היתה, זו נראית גדר חדשה. בטח לא היתה איפה שאנו עברנו" (עמ' 12-13 לפרוטוקול).

הנתבעת 1 מאשרת בחקירתה הנגדית ששטח המרעה לו היא טוענת לא היה מגודר (עמ' 23 לפרוטוקול בשורה 7).

הנתבעת 1 מוסיפה:

"ש. כדי להיכנס לאותו שביל האם השער היה סגור או פתוח?

ת. לא יודעת אם השער היה סגור או פתוח כי הרבה אנשים בשבת עוברים שם, היתה שם יפה.

ש. השער הזה האם אתם נעלתם אותו עם מנעול?

ת. לא יכולים לנעול עם מנעול שום שער שלנו" (עמ' 23 בשורות 17-20).

עדויות עדי התובעת לא נסתרו.

הנתבעים לא הציגו של תשריט או מפה בהם ניתן לראות היכן מצוי שטח המרעה שהוקצה לנתבעים 1-2, לא הראו היכן היו התובעת וחברתה, לא הראו היכן היתה המכלאה והין רשאים היו לטענתם הכלבים להסתובב באופן חופשי כשאינם קשורים.

כמו כן, הנתבעים לא הציגו כל אישור לגבי תיחום שטח כשלהו כשטח מרעה סגור אשר על הציבור להימנע מלהיכנס אליו אלא ההפך הוא הנתבעת 1 בעדותה, השיבה לשאלת קיומו של אישור: "אני לא יודעת.. תשאל את אשחר...".

דע עקא כי הנתבעים לא העידו את אשחר (הנתבע 2).

לפיכך אני קובע כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח ולא הביאו ראיות כלל כי התובעת וחברה נכנסו לשטח מרעה או לשטח כלשהו שאינו שטח ציבורי.

כמו כן התובעת וחברתה העידו כי כלבה של החברה היה קשור ומוחזק בידי החברה.

"ש. אני מבין שהכלב שלה לא היה קשור?

ת. היה קשור וצמוד לאימי" (עמ' 5 בשורות 20-21).

הנתבעת 1 מעידה כי ראתה את כלבה של החברה "חופשי לגמרי" (עמ' 22 בשורות 21-22).

עדות זו של הנתבעת 1 נסתרה בעדותה של התובעת, ומאחר שנטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעים אני קובע כי הנתבעים לא הוכיחו גם טענה זו.

לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעים כי התובעת השיגה גבול ונכנסה לשטח המרעה של הנתבעים 1-2 ו/או קנטרה את כלבי הנתבעים 1-2.

טענת הגנה אפשרית נוספת הינה " תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו".

טענה זו לא נטענה ואיני נדרש להתייחס אליה.

רשלנות

מעבר לצורך אתייחס במספר מילים לטענות התובעת לרשלנות הנתבעים.

אני סבור כי טענת הרשלנות הוכחה.

הוכח ע"י התובעת והנתבעים הודו בעובדות כי הכלבים אינם קשורים, כי שטח המרעה אינו מגודר כולו וכי במועד קרות האירוע לפחות אחד מכלבי הנתבעים 1-2 היה מחוץ למכלאה כשהוא משוחרר.

הנתבעים טענו כי מדובר בכלב רועים ולכן אין חובה לקושרו בשטח המרעה אך איני יכול לקבל טענות אלה.

המקום בו התהלכו התובעת וחברתה הוא שביל ושטח ציבורי, הפתוח לציבור, בתוך שטח הקיבוץ.

סע' 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג-2002, קובע כדלקמן:

"המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן – החצרים), אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר".

הנתבעים הפרו הוראות אלה.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את טענות ההגנה של הנתבעים 1-2 וקובע כי הנתבעים 1-2 אחראים לפצות את התובעת על כל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהאירוע.

אחריות הנתבע 3

הנתבע 3 לא הציג ראיות ולא ניסה אף להחריג עצמו מכל אחריות לנתבעים 1-2 - לא נטען לכך דבר בסיכומי הנתבעים ו/או בכתב ההגנה.

לא הוגשה הודעה לצד שלישי וב"כ הנתבעים ייצג את כולם ללא כל עניין של ניגוד אינטרסים.

אחריות הנתבעת 4

הנתבעת 4 המבטחת של הנתבעים 1-3. כך נטען וטענה זו לא הוכחשה.

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעים כולם, ביחד ולחוד, אחראים לפצות את התובעת על מלוא נזקיה.

הנזק

הצדדים הסכימו לנכות רפואית של 12% לצמיתות.

התובעת נחבלה בעיקר בשורש כף ידה הימנית ונגרם לה שבר עם תזוזה. התובעת גובסה למשך 5 שבועות ונאלצה לאחר מכן לעבור ניתוח לצורך קיבוע השבר ביד ושחרור עצב.

התובעת טוענת למגבלות וכי לא נחקרה על כך.

התובעת עותרת לנכות תפקודית לפחות של 12%.

הפסדי שכר

התובעת טוענת כי היא מורה לתיאטרון ונעדרה מעבודתה למשך 8 חודשים בהם קיבלה שכר ע"ח ימי מחלה.

התובעת טוענת כי שכרה עובר לתאונה היה 7,800 ₪ לחודש.

התובעת טוענת למגבלות וכי לא נחקרה על כך.

התובעת עותרת לנכות תפקודית לפחות של 12%.

מדובר בידה הימנית הדומיננטית של התובעת ועל כן אני מקבל עתירתה וקובע כי נכותה התפקודית זהה לזו הרפואית של 12%. לא התרשמתי שיש לייחס לתובעת נכות תפקודית גבוהה יותר.

שכר עבר:

התובעת עותרת לסך של 8,350 ₪ בגין 30 ימי עבודה כאשר מנגד הנתבעים טוענים כי הפסד זה לא הוכח.

אציין כי בחרתי לקבל את גרסתה של התובעת לעניין זה, גרסה שלא נסתרה למרות טענות הנתבעים כי אין אזכרו בתלושי השכר לחופשת המחלה.

גרסתה של התובעת נתמכת בתיעוד הרפואי שצורף.

לפיכך אני מקבל את עתירתה של התובעת ופוסק לה הפסד שכר לעבד של 8,350 ₪.

שכר עתיד:

הוכח כי שכרה של התובע עלה במרוצת הזמן למרות מגבלותיה ונכותה אך יחד עם זאת מדובר בידה הדומיננטית של התובעת לאין לדעת כיצד תשפיע מגבלה זו על התובעת בעתיד.

בנסיבות אלה בחרתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסל של 60,000 ₪.

עזרת הזולת

התובעת לא נחקרה על טענותיה בעניין ראש נזק זה.

התובעת לא צירפה תיעוד (קבלות וכיוצ"ב), ולכן אפסוק לה פיצוי גלובלי – עבר ועתיד גם יחד – של 30,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

התובעת לא נחקרה גם על טענותיה בעניין ראש נזק זה.

התובעת עותרת לפיצוי בסך 5,000 ₪ והנתבעים מציעים פיצוי גלובלי של 2,000 ₪.

התובעת לא צירפה תיעוד (קבלות וכיוצ"ב), ולכן אין מנוס אלא מלפסוק לה פיצוי גלובלי – עבר ועתיד גם יחד – של 4,000 ₪.

כאב וסבל

התובעת עותרת לפיצוי מוגבר, בשל נכותה, הניתוח והטיפולים אותם עברה, מגבלותיה, בסך של 100,000 ₪ כאשר מנגד, הנתבעים מציעים סך של 14,595 ₪.

אני סבור כי אכן התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה הגבוה מהשיעור הנהוג בתיקי פלת"ד, לאור נסיבות המקרה, תקיפת הכלב, הפגיעות, הניתוח והגבס וכמובן מגבלותיה של התובעת.

יחד עם זאת אני סבור כי הפיצוי המבוקש ע"י התובעת גבוה ואיני מידתי.

אני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה פיצוי בסך של 45,000 ₪.

סוף דבר

התביעה מתקבלת.

לסילוק מלא וסופי של התביעה, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את מלוא נזקיה בסך של 147,350 ₪.

כמו כן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט (החזר אגרה כפי ששולמה ועלות חוו"ד המומחה מטעמה) ושכ"ט בשיעור של 20% ומע"מ.

הסכומים שפסקתי ישולמו בתוך 30 יום ויתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ה, 29 יוני 2015, בהעדר הצדדים.