לפנינו תביעת התובעת לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורין, פיצויי בגין פיטורין שלא כדין ופיצוי בגין עגמת נפש, לשון הרע, פגיעה בשם הטוב והגשת תלונת שווא במשטרה. (ביחס לרכיבי התביעה-שעות נוספות, פדיון ימי חופשה, הבראה ופנסיה הגיעו הצדדים ביניהם להסכמות והדיון התייתר למעט בשאלת הוצאות משפט כאמור בהודעה מיום 23.12.12 ).

אלה העובדות הצריכות לעניין ושאינן שנויות במחלוקת:

1. התובעת עבדה אצל הנתבע החל מיום 18.4.05 בתפקיד אופטומטריסטית. יום העבודה האחרון בפועל היה 13.2.12. התובעת מעולם לא פוטרה באקט של פיטורים.
2. שכרה האחרון של התובעת היה כ-6,600 ₪ פלוס נסיעות.
3. התובעת החזירה את כרטיס הנוכחות שלה ביום 4.3.12.
4. מתכונת העבודה של התובעת הייתה בימי שני בין 9:00 ל-19:00 בימי רביעי בין 12:00-19:00 בימי חמישי בין 8:30 ל-13:30 וימי שישי אחת לשבועיים בין 9:00 ל-13:00 בכפוף להפחתה מסוימת בתקופת בתקופה של מספר חודשים לפני סיום עבודתה.

אלו הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים:

1. מהו מועד סיום העבודה של התובעת, מה היה נסיבות הפסקת עבודת התובעת והאם הן מזכות אותה בפיצויי פיטורים ובפיצויים בגין פיטורין שלא כדין.
2. האם זכאית התובעת לשכר עבודה לתקופה שעד חודש 5/12 וכן האם זכאית לתמורת הודעה מוקדמת.
3. האם זכאית התובעת להפרשי שכר עבודה שנוכה ממשכורת חודש פברואר 2012
4. האם זכאית התובעת לפיצוי בגין עוגמת הנפש, לשון הרע והגשת תלונת שווא במשטרה או שמא כטענת הנתבע אין לו כל נגיעה לענינים אלו וככל שנגרמו נזקים לתובעת, אין להטיל כל אחריות בגינם על הנתבע.
5. זכאות התובעת לפיצויי הלנה או הפרשי הצמדה וריבית או הוצאות משפט עבור הרכיבים ששולמו לה בהסכמה לאחר הגשת התביעה דנן.

דיון והכרעה

האם התובעת פוטרה או התפטרה?

1. המחלוקת העיקרית בתיק זה היא בשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. האם התובעת התפטרה מעבודתה, אם כתוצאה מזניחת מקום העבודה או אקט אחר של התפטרות שבוצע על ידה, או שמא הנתבע לא הציע לה מקום עבודה חלופי לאחר שהסניף שבו עבדה נסגר, כך שלמעשה פוטרה על ידו .
2. התובעת עבדה אצל הנתבע בסניפים שונים, כאשר עד ליום 6.2.12 וכשנה וחצי קודם לכן עבדה בסניף פת (התפקיד אותו ביצעה התובעת בסניף נתון במחלוקת בין הצדדים, לטענת התובעת ניהלה את הסניף (סעיף 15 לתצהירה) ולטענת הנתבע הייתה עובדת שם (סעיף 12 לתצהיר הנתבע)).

אין מחלוקת בין הצדדים על העובדות הבאות: ביום 6.2.12 נהרס המבנה שבו שכן הסניף על ידי העיריה, כיוון שלא הוצאו לו האישורים המתאימים. כתוצאה מסגירת הסניף הועברה התובעת לעבוד בו ביום בסניף הנתבע בקריית יובל ושם עבדה כשבוע בין התאריכים 7.2.13 ל- 13.2.12 הוא יום עבודתה האחרון בפועל. בתוך שבוע זה עבדה בפועל יומיים. בתוך תקופה זו התגלע עימות בינה לבין עובדת בסניף קרית יובל בשם אילנית, במסגרתו סרבה אילנית לעבוד עם התובעת, ואולם לאחר שיחת טלפון של הנתבע עם התובעת, בסופו של דבר נשארה התובעת לעבוד, ואותה אילנית נשלחה הביתה (ר' הודעת התובעת בכך בח"נ בעמ' 31 ש' 30).

מיום 14.2.12 ועד ליום 21.2.12 שהתה התובעת בחופשת מחלה.

המחלוקת נסובה על העובדות החל מאותו יום ואילך ועל המשמעות שיש ליתן להן.

האם הוצעה לתובעת עבודה חלופית?

1. לטענת התובעת, ביום 21.2.12 יצרה קשר עם אבישג - מנהלת כח האדם, אולם השיבוץ היחיד שהוצע לה היה בסניף קריית יובל, בימים ובשעות שלא עבדה בהם עד אותה עת, ולא יכולה הייתה לעבוד בהם כיוון שלמדה בימים אלה לימודי אופטומטריה. עוד טענה התובעת כי אילנית לא הייתה מוכנה לעבוד עם התובעת בשל היותה ערבייה. (יוער כי כעולה מן העדויות (ר' עמ' 20 ש' 2) עבדו השתיים בעבר ביחד. לטענת התובעת גם אז התנכלה לה אילנית (סעיפים 24-28 לתצהירה) ואולם מאידך, בעדותה טענה כי עד לארוע שתואר לעיל לא ידעה כי אילנית אינה מוכנה לעבוד איתה- (עמ' 12 ש' 6).
2. הנתבע לא הכחיש כי אכן התובעת שובצה כך לעבודה, אלא שבתצהירה של אבישג, אחראית כ"א של הנתבע, הוסבר כי: "הודעתי לדלל ששיבצתי אותה בנתיים לעבודה במבשרת ובקרית יובל בהיקף של 24 שעות שבועיות בימים שהתאימו לאילוצי המערכת בזמנו, דלל ענתה לי שהיא לא מסכימה לתוכנית ושהיא לא תגיע לעבודה, אמרתי לה שבעקבות המצב שנוצר בסניף פת ועקב אילוצי מערכת זה מה שניתן להציע לה לעת עתה, וננסה בהמשך לבדוק אפשרויות אחרות" (סעיף 12 לתצהיר אבישג). התרשמנו כי אכן, ההצעה/ות שהוצעו אז היו כפתרון זמני.
3. איננו מוצאים צורך להכריע בשאלת המשמעות שיש ליתן לאי רצונה של אילנית לעבוד עם התובעת, אשר ספק, ככל שהיה הנתבע טורח להסדיר פתרון לענין זה, אם יש בו נימוק מוצדק כלשהו מטעם התובעת לסרובה לעבוד בקרית יובל. זאת כיון שברור שהצעת העבודה שם לא יכולה לעמוד כפתרון כולל שכן מדובר היה, לפחות חלקית, בימים שבהם לומדת התובעת ואין חולק שלא סביר היה לצפות מהתובעת להפסיק את לימודיה לשם כך (ראו לעניין זה עדות הנתבע בח"נ עמ' 27 ש' 24-26). משכך ברור שעבודה בקרית יובל לא יכולה להיות פתרון סביר לכלל היקף המשרה שבו עבדה.
4. התובעת טענה כי לבד מן ההצעה לעבודה זמנית בקרית יובל, לא הוצעה כל הצעה אחרת. עדותה מקובלת עלינו נוכח סתירות שנמצאו בין העדויות מטעם הנתבע: לפי אבישג, כאמור, דובר בעבודה משולבת בקרית יובל ובמבשרת כדי להשלים המשרה, אך זו אכן עבודה בימים שבהם קודם לא עבדה ואינם אפשריים מבחינת לימודיה (ר' עדות אבישג בעמ' 35 ש' 25- 28), ואולם הנתבע העיד כי העבודה במבשרת הוצעה מאוחר יותר, בפגישה במקור ברוך, וכי מדובר בהצעה חלופית להצעה בקרית יובל (עמ' 29 ש' 11-17). הסתירה בין העדויות כמו גם העובדה שהנתבע לא טען כי העבודה במבשרת הייתה בימים שבהם התובעת איננה לומדת, מצביעה על כך שמכל מקום, גם לו אכן היתה הצעה שכזו, היא לא הייתה רלוונטית בנסיבות העניין.
5. יצוין כי תגובתה המיידית של התובעת, לא אפשרה, (באופן שניתן היה לצפות ממנה נוכח הגמישות שגילה הנתבע כלפיה עת ביקשה היא לשנות משעות עבודתה), כל פתרון ביניים. התובעת אישרה בעדותה, כי אף שלפחות חלקית יכולה היתה לעבוד בקרית יובל בימים בהם נהגה לעבוד קודם לכן, בפת, היא לא הציעה זאת (עמ' 15 ש' 28 ואילך) :" ש. ביום רביעי עבדת גם לפני כן מ-12 עד 19.00. גם בימי שישי ת. נכון. ש. למה לא באת לעבוד בימים האלה ת. אני לא הייתי מוכנה לקבל את השעות האלה. כל ימי שישי אני לא יכולה לעבוד. היתה לי שיחה עם מוסא והוא אמר לי שזכותי ללכת וגם לא ללכת לעבוד בימים האלה. לפני שניגשתי להסתדרות חיכיתי ולא עשיתי כלום עד שקיבלתי את המשכורת". להפך, כבר בארוע הראשון עם אילנית הזדרזה לציין בפני הנתבע כי בכוונתה לשבת בבית ולקבל משכורת (עמ' 12 ש'8-10)
6. דומה שכפתרון ביניים, היה נכון כי התובעת תעבוד חלקית בשעות שבהן עבדה קודם לכן (ולבדוק תשלום בלא עבודה, או השלמת שעות במקום אחר, במקביל) ואולם, כאמור, היא לא הציעה זאת. אלא שבכך אין די בכדי לפטור את הנתבע מחובותיו כלפי העובדת שלו. הנתבע הוא שהציע לתובעת עבודה שאינה מתאימה לתכנית הלימודים שלה, וכשסרבה לכך, היתה זו חובתו שלו להציע לה אפשרויות אחרות שיתאימו למסגרת שכבר נקבעה ביניהם. אלא שהנתבע, שנקלע שלא בטובתו למצב בלתי נוח עקב סגירת סניף פת, בחר לטמון ראשו בחול, ונוח לו היה בכך שהתובעת מסרבת להצעה שהוצעה לה, ולהתעלם מחובתו כלפיה, תוך שהוא מצפה, כך נראה, שהיא תמתין לו, וכשיהיה לו פתרון ממשי יציע לה. נעיר כי התרשמנו שהנתבע אכן סבר שהתובעת עובדת טובה וקיווה כי ימצא לו פתרון לשם העסקתה, ואולם בכך לא סגי. התנהגותו לא גילתה כל אחריות המתחייבת ממעסיק לספק לעובדיו עבודה, וכפי שיובהר להלן, כל זאת תוך הפרת חובותיו כלפי התובעת.
7. סיכומם של דברים לשלב זה, הוא, כי הפתרונות בקרית יובל/מבשרת, לא היוו פתרונות שניתן לראות בהם הצעת עבודה שהתובעת סרבה לה, באשר לא הוצעו תוך התחשבות במגבלותיה הסבירות.
8. במקביל, ניסה הנתבע למצוא פתרון קבוע לבעיה שנוצרה, כאשר ככל הנראה ציפה לפתוח סניף חדש במקום אחר ולשבץ שם את התובעת. לצורך כך נערכה פגישה בסניף של הנתבע במקור ברוך, שעל פי העדויות שבפנינו כנראה נערכה כבר ביום 21.2.12, שהוא יום ג' בשבוע, או בסמוך לכך. בפגישה השתתפו התובעת, הנתבע, אבישג ומר שלמה שטיין (בעל משרד תיווך הצמוד לסניף בקריית יובל אשר הגדיר עצמו כידיד הן של הנתבע והן של התובעת) . בפגישה זו הודיע הנתבע כי הוא במו"מ מתקדם עם אדם בשם גילברט לרכישת חנות אופטיקה לשם פתיחתה כסניף חדש בפסגת זאב, והוצע לתובעת שתעבוד שם. לטענת התובעת נאמר לה כי כבר ביום שישי או ביום ראשון שאחריו תתחיל לנהל שם את החנות, כאשר העסקה הוצגה כסגורה וסופית (סעיף 31 לתצהיר). הנתבע טען, כי נאמר בפגישה שאין תאריך מתי זה יקרה, אך הוא מקווה שהעסקה תסגר בשבועות הקרובים (סעיף 26 לתצהיר). כך או כך, ביום ו' באותו שבוע גילתה התובעת כי הנתבע נסע לחו"ל, ומשיחה שניהלה עם גילברט נודע לה כי לבסוף המו"מ לרכישת החנות בפסגת זאב נכשל, כך שלמעשה אפשרות זו איננה ישימה עוד. התובעת שוחחה על כך עם אבישג ועם הנתבע עוד באותו יום. לטענת התובעת הנתבע ביקש שתמתין לשובו מחו"ל ושבנתיים 'תשב בבית כמו ילדה טובה' (סעיף 36 לתצהיר), עדות זו לא נסתרה על ידי הנתבע.
9. אם כן, בסופו של דבר, לתובעת לא הוצעה הצעת עבודה התואמת את אפשרויותיה והיא לא עבדה כלל מאז שובה מחופשת המחלה.

האירועים המצביעים על טיבו של סיום יחסי העבודה בין הצדדים ומועדו

1. ב- 4.3.2012 (ר' עמ' 38 ש' 15) מסרה התובעת לאבישג את דוח השעות החודשי שלה, (יחד עם כרטיס מאסטר וכרטיס עובד) תוך שהיא מציינת על גביו מפורשות כי "עד שמוצאים מקום עבודה משלמים כרגיל" (סע' 46 לתצהיר התובעת). את כל אלה החזירה בתוך מעטפה, כשלדברי אבישג נעשה הדבר בכעס.

אליבא דנתבע, התנהגותה זו של התובעת היתה התפטרות וכך אף הסיק בזמן אמת גם לאור כך שחדלה מלהשיב לטלפונים שלו (סעיף 32). התובעת טוענת כי לא היתה כאן כל התפטרות אלא פעולה מתבקשת מחדילת פעולתו של סניף פת.

1. כאשר קיבלה התובעת את תלוש המשכורת שלה, ב-11.3.2013 (ס' 23 לתצהיר אבישג) גילתה כי נוכה ממנו סך של 3215.36 ₪. הנתבע הסביר את הניכוי בכך שהתובעת היתה חייבת כספים בשל הפחתת היקף המשרה שלה תוך הבטחה כי תשלימן בהמשך, ונוכח התפטרותה אשר הכשילה השלמתן. ואולם התובעת, כך עולה מן המכתב שכתב בשמה נציג ההסתדרות ביום 14.3.12. (נספח ג' לתצהיר התובעת) סברה כי אין בכוונת הנתבע לשלם לה עבור ימים בהם לא עבדה - כפי שדרשה (כולל ימי המחלה). לפיכך דרש המכתב תשלום בגין אלה: "אי לכך הנכם מתבקשים לשבץ את הנ"ל בעבודה ובהתאם לשעות העבודה שבצעה כל הזמן, כמו כן הנכם מתבקשים לשלם לנ"ל את דמי חופשת המחלה עבור התקופה 14-21/2/12 ולהמשיך לשלם לנ"ל את שכרה עד לשיבוצה בעבודה". למעשה לא התקבלה אצל ההסתדרות תשובה למכתב זה (על אף שבפועל נכתב מכתב תשובה על ידי ב"כ הנתבע דאז, עו"ד קרוייזר, (נספח ה' לתצהיר התובעת) שבו ישנה התייחסות למכתב ההסתדרות ונושא תאריך 18.3.12). משלא התקבלה תשובה, שגרה ההסתדרות מכתב תזכורת, הנושא תאריך 2.4.12 בו צוין כי לא התקבלה כל התייחסות למכתב הקודם וכי היה ולא תשובץ התובעת לעבודתה תופנה לבית הדין למימוש זכויותיה (מצורף גם הוא כנספח ג' לתצהיר התובעת). גם אז לא הגיב הנתבע.
2. לדברי התובע, ניסו הוא ושלמה להשיג את התובעת ללא הצלחה, שכן היא לא ענתה לטלפונים. ואולם מתוך תדפיס הטלפונים של שלמה שהוגש לבית הדין אנו לומדים כי היו 11 שיחות יוצאות של שלמה בין אמצע פברואר ועד ה 11.3.2012, שלאחריהן הפסקה משמעותית של למעלה מחודשים ושיחה אחת ב 17.5.2013. אם כן ברי כי הנסיונות הטלפוניים נסתיימו במקביל לתשלום משכורת פברואר של התובעת. את הנסיון הנוסף בחודש מאי ניתן, אולי, לייחס לצורך חדש שנתעורר אצל הנתבע לשבץ את התובעת במקומה של אילנית אשר יצאה לשמירת הריון (ור' עדות אבישג בעמ ' 39 ש' 2-4). הסבר זה מתחזק גם נוכח מסרון ששלח שלומי ביום 20.5.12 ושהוצג לבית הדין ע"י התובעת (עמ' 18 שו' 23-25) בו נכתב: "מאת: שלמה בערבית. לדלל בוקר טוב, אני מבקש ממך לענות לטלפון של בועז הוא מנסה לדבר אותך זמן רב, בנסיון לשבץ אותך בעבודה.שלמה"
3. למעשה אלו הן העובדות הרלבנטיות לצורך הכרעה בשאלה האם היו אלה פיטורין או התפטרות וכן מתי ארע הדבר, ואולם לשם השלמת הדברים נציין כי אליבא דתובעת, בחודש מאי פנתה לקבל יעוץ באת כוחה. את התביעה הגישה ביום 23.5.12. לדבריה סיום העבודה היה צריך להיות בתוך חודש מאז תאריך 21.5.12 ואולם היות ומצאה עבודה כבר בראשית יוני 2012, הרי שהיא זכאית לשכר עד סוף חודש מאי בלבד.
4. יש לדחות קונסטרוקציה משפטית זו שמנסה התובעת לבנות בדיעבד באשר למועד סיום היחסים. ברי כי לא המועד בו החליטה התובעת לפנות לקבלת יעוץ משפטי חיצוני להסתדרות, לא מועד הגשת התביעה, ולא המועד, הסמוך מאד מאד לתאריך הגשת התביעה, שבו החלה בעבודתה החדשה, יש להם קשר כלשהו לארועים האמיתיים שבין הצדדים אשר הסתיימו למעשה עוד בחודש מרץ. קונסטרוקציה זו, משמעה למעשה נסיון של התובעת להכתיב לנתבע את תאריך שבו לטענתה פיטרה. נסיון שאין לקבלו.
5. אם כן, עלינו לקבוע מהו השלב שבו הסתיימו היחסים בין הצדדים ומי הוא זה שיזם את סיומם.
6. אשר לענין מסירת הכרטיסים למשרד הנתבע - אף שאכן מדובר באקט מתריס שנועד להביע את מחאתה של התובעת על כך שאינה משובצת לעבודה, ויתכן ובנסיבות מסוימות היה ניתן לראות בכך התפטרות, ואולם בנסיבות המקרה דנן איננו סבורים כי מדובר בהתפטרות. התובע עצמו, בניגוד לטענתו כעת, לא ראה זאת כך בזמן אמת שכן גם לאחר מכן ניסה ליצור עמה קשר, לדבריו כדי לברר עמה מה תוכל לעשות; יחד עם הכרטיסים היה גם דוח הנוכחות שבו במפורש נדרש תשלום גם על ימי אי שיבוץ- ומשמע כי התובעת רואה עצמה כעובדת; הנתבע לא הופתע מכך שהגיעה לקחת את התלוש ובמכתבו (שלא נשלח) מיום 18.3.12 (שצורף כנספח ה') הנתבע איננו כותב כי התובעת התפטרה אלא רק שאם אינה רוצה לשוב לעבודה עליה לעשות זאת כנדרש; מכל מקום, אין חולק כי עם מסירת המעטפה, לא אמרה התובעת שהיא מתפטרת. איננו מוצאים שיש במסירת הכרטיסים בנסיבות הענין, אקט מפורש דיו לשם הבעת רצון התפטרות (דיון מס' ל/6 - 3, אליהו שמואלי ויעקב פורר - שושנה שרייר, פד"ע, כרך א', עמ' 69 ; דיון מס' ל/18 - 3 נח בנצילוביץ נ' "אתא", חברה לטכסטיל בע"מ, 30/11/1970):

"הן הפיטורים והן ההתפטרות הם סיים חד-צדדי של יחסי עובד ומעביד. השניים הם פעולה סובייקטיבית שתנאי לה הוא מתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונה להביא את יחסי העובד והמעביד לידי גמר. כוונה זאת צריך שתהיה של המביא את היחסים לידי גמר. מעצם היות כל כוונה עניין סובייקטיבי, לא יוכל אדם לכפות כוונה על הזולת. מלים כגון, אם תנהג כך ולא אחרת - אראה בך מתפטר' או, אם לא יובטחו לי תנאי עבודה אלה ואלה - אראה עצמי כמפוטר' אין בהם כלל וכלל כדי להעיד על כוונתו של הצד השני להביא את היחסים בין השניים לידי גמר."

1. משאין די בעובדה זו, ומשהשתכנענו כי הנתבע לא ניסה להשיג את התובעת טלפונית במועדים שמעבר לעולה מן התדפיס שצרף, והיא התעלמה מכך- כטענתו- הרי ברי שלא היתה התפטרות.
2. מכל מקום, אף פוזיטיבית, אנו סבורים כי התובעת פוטרה. התובעת לא קיבלה הצעת עבודה חלופית, ובנוסף, אף בתקופת הביניים של נסיונות למצוא פתרונות, לא שולם לה שכרה על אף זאת. שני התנאים הבסיסיים לקיומם של יחסי עבודה - עבודה ושכר, פסקו מלהתקיים - ואין זאת אלא כי המדובר בפיטורין. בפסיקה נקבע, כי אי הצעת עבודה חלופית לעובד בתנאים דומים לתנאי עבודתו הקודמים, לאחר שהופסקה עבודתו, מהווה פיטורין (ראו למשל דמ 5018/03 עיסא עביד- ארי יוסי אבטחה ושרותים בע"מ, מיום 20/11/2003; עד"מ 1011/04 א. דינמיקה שירותים (1990) בע"מ – טטיאנה וורונין, ניתן ביום 1.8.2005; ובדמ 005828/03 טובה ביטון - שרותי כללית בע"מ, מיום 17/06/2004 נקבע כך: "משלא הוצעה לה עבודה חלופית בתנאי עבודה זהים, לאלה שעבדה בהם עד כה, סיימה למעשה הנתבעת את יחסי העבודה שלה עם התובעת, ביוזמתה. לפיכך, מדובר בפיטורים") ודאי כך הוא כשאין משולם שכר. משכך אף בענייננו אנו קובעים כי הנתבע פיטר את התובעת.
3. משקבענו כי התובעת פוטרה עלינו לבחון מהו המועד אותו יש לקבוע כמועד שבו פוטרה . לא נכחד כי בנסיבות הענין, אין מדובר במקרה חד משמעי ואולם, נוכח כלל הראיות שהוצגו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת פוטרה ביום קבלת תלוש השכר שלה שהוא 11.3.12.

נבהיר טעמינו: אין פיטורין אלא כאשר העובד יודע כי הוא מפוטר. ולפיכך נשאלת השאלה מתי ידעה התובעת כי פוטרה. יתכן שהיה מקום לומר כי מעת שהובהר לה כי אינה משובצת לעבודה (עת נפלו כל ההצעות, קרי בסוף פברואר) כבר ידעה התובעת כי אין כוונה לשבצה ולראות בכך פיטורין. עם זאת, התובעת עצמה, על פי היעוץ שקיבלה, ציפתה, וכך גם הבהירה לנתבע, כי כל עוד אינה משובצת, היא זכאית לשכרה הרגיל. לפיכך, התובעת לא יכולה היתה לדעת כי עצם אי השיבוץ הוא פיטורין, אלא יכולה היתה לסבור, באופן סביר, כי מדובר בתקופת ביניים בה משולם לה שכר וכי הנתבע שוקד על מציאת פתרון במקביל. ואולם, כאשר קיבלה את תלוש השכר, והובהר לה כי לא קיבלה השכר עבור חודש פברואר (ולענין זה אין נפקא מינה מה בדיוק חיסר שם הנתבע, ובכך נדון בפרק הרלבנטי להלן. כך או כך, לא שולם לה שכרה), לא יכולה היתה התובעת שלא להבין כי עבודתה נסתיימה - אין עבודה, ואין משכורת. משכך אנו סבורים כי פיטוריה של התובעת נכנסו לתקפם ביום תשלום שכרה 11.3.2012.

גם העובדה שרק אז פנתה התובעת להסתדרות על מנת שתפעל עבורה בהוצאת מכתב דרישה מלמדת כי גם התובעת הבינה אז כי נפל דבר. (ר' רישת עמ' 16) .

לפיטורין אלה לא קדמה הודעה מוקדמת והם ניחתו על התובעת עם קבלת השכר.

פיצויי פיטורים

1. נוכח האמור, ובהתחשב בתקופת עבודתה, זכאית לפיצויי פיטורין בסך של 45,540 ₪ (6.9* 6,600 ₪). לא מצאנו כי יש לפסוק לתובעת פיצויי הלנה בשים לב למחלוקת שהתעוררה בין הצדדים בשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ועל כן אנו קובעים כי לסכום הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.3.12 עד התשלום המלא בפועל.

העדר שימוע

1. בנסיבות המקרה, ובשים לב לקביעתנו כי פיטורי התובעת היו דה פקטו בכך שלא הוצעה לה עבודה חלופית, ובהתחשב בכך שלא הייתה לנתבע הצעת עבדה חלופית עבור התובעת הרי שאין מקום בנסיבות אלה לפסוק לתובעת פיצויי בהעדר שימוע. יצויין מעבר לדרוש כי המצב ועמדות הצדדים ביחס לו היו נהירים לשני הצדדים נוכח הארועים שהתרחשו, וחוסר היכולת להציע לתובעת מקום עבודה התואם באופן מלא את המשרה שבה עבדה, כשמנגד , התובעת מסרבת להתגמש, ולפיכך גם לא נגרם כל נזק בשל העדרו של שימוע.

הודעה מוקדמת

1. קבענו לעיל כי לתובעת לא נתנה הודעה מוקדמת (אשר עומדת על חודש ימים במקרה הנוכחי), ועל כן על הנתבע לשלם לתובעת ברכיב זה 6,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.4.12 עד התשלום המלא בפועל.

הפרשי שכר עבודה

1. ממשכורת התובעת בחודש פברואר 2012 קוזז סך של 3,215 ₪. לטענת הנתבע (סעיף 20 לכתב ההגנה) "במשכורת חודש 2/2012 ולאחר שהתובעת סרבה להגיע לעבודה למרות פניותיו של הנתבע, קוזזו מחודש 2/2012 64 שעות חלק מהשעות שהצטברו לחובתה של התובעת, ועל שאר הימים קבלה את מלוא השכר שהיה מגיע לה" הנתבע לא צרף לתצהיריו כל תחשיב המתיחס לאופן שבו חושב הקיזוז, וחישוב פשוט מראה כי אינו תואם שום ערך שעה שעליו הוסכם בין הצדדים . כמו כן, אין הגיון אליבא דנתבע, כי עם סיום העבודה יקוזז רק "חלק" משעות העבודה שנצטברו לחובת התובעת. לפיכך נראה לנו כי בפועל הקיזוז שיקף חיסור ימי העדרותה של התובעת, בדיוק כפי שהבינה התובעת עצמה.
2. ואולם גם אם נניח כי המדובר בקיזוז בגין שעות שהפחיתה התובעת מהיקף משרתה, לא היה הנתבע רשאי לעשות כן. במה דברים אמורים? בתצהירה של אבישג נאמר כי בחודש אוקטובר 2011 או בסמוך לכך הודיע לה הנתבע שבעקבות שינוי שעות במערכת לימודי התובעת היא מבקשת להפחית 4 ש"ש ממערכת עבודתה והתחייבה להשלים את השעות בתום הסמסטר. אבישג הוסיפה כי היא זוכרת שהנתבע אמר לה שהתובעת רצתה שהוא ישלם לה את אותה המשכורת על עבודה של 24 שעות (במקום 28) אך הוא לא הסכים (סעיפים 7-8 לתצהיר אבישג). כנשאל על כך הנתבע בחקירתו השיב כך (עמ' 24 שו' 4-17):

.....

ש. מתי היא הייתה אמורה להחזיר את השעות לפי הסיכום לשיטתך.

ת. זה לא היה מוגדר. אמרתי לה כשמערכת השעות שלה תשתנה היא תחזיר את השעות. גם בפגישה במקור ברוך העליתי את זה והיא לא הכחישה את העובדה שהיא צריכה להחזיר את השעות.

ש. וזה לא כתוב בתצהירך.

ת. נכון. כי עכשיו אני נזכר בזה.

ש. אבל בטוח לא בפברואר היא הייתה צריכה להחזיר את השעות.

ת. נכון. לא דובר על זמן.

1. אם כך גם הנתבע עצמו מודה כי לא דובר על כך שהתובעת תצטרך לשלם עבור שעות אלו אלא לכל היותר ההסכמה הייתה כי תשיב אותן בעין . מכאן כי אף אם נקבל את שיטת הנתבע, שאכן התובעת התחייבה להחזיר שעות אלו, הרי שלא הייתה הצדקה לקיזוזן של השעות שהרי לא דובר על מועד ספציפי בו התובעת צריכה להחזירן, והרי גם לו רצתה התובעת להשיב שעות אלו לא הייתה לה אפשרות לעשות כן מפני שלא הייתה לה עבודה, כך שגם אם הסיבה שבשלה ניתן היה לקזז את השעות הוא העדר ביצוען, הרי שדבר זה נגרם בעטיו של הנתבע ועל כן, לא היה רשאי לקזז את השעות.
2. מסקנת הדברים היא איפוא כי על הנתבע להשיב לתובעת את הסכום שקוזז בסך של 3,215 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.12 ועד מועד התשלום בפועל.

פיטורין שלא כדין

1. בכתב התביעה טענה התובעת כי ישנן 4 סיבות לכך שפיטוריה אינן כדין:
2. התובעת פוטרה ללא מכתב ובדרכי עורמה תוך שהנתבע מנסה לחסוך את תשלום דמי ההודעה מוקדמת ופיצויים.
3. הנתבע הציע לתובעת שיבוץ פיקטיבי שידע כי התובעת אינה יכולה לעמוד בו (הכוונה לעבודה שהוצעה בקריית יובל).
4. לתובעת לא נערך שימוע.
5. עילת הפיטורין – גזענות - סירובה של אילנית לעבוד עם התובעת, ושלילת שיבוצה לעבודה בסניף ביתר בשל החשש להתנגדות האוכלוסייה שם מהיותה ערבייה.
6. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי איננו סבורים שיש לפצות את התובעת בגין פיטורים שלא כדין בנסיבות העניין. אמנם קבענו לעיל כי התובעת פוטרה על ידי הנתבע כיוון שלא הוצעה לה על ידו הצעת עבודה חלופית, ברם אין בכך כדי להפוך זאת לפיטורין שאינם כדין. כבר נפסק מקדמא דנא כי כשבאים להכריע בשאלה סיום יחסי עבודה בין צדדים "יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה ואין ללמוד מקטע הדברים אלא מהתמונה כולה" (דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ, פד"ע ב 41). במקרה שלפנינו עבודת התובעת התנהלה לאורך כשבע שנים על מי מנוחות ולא התעוררו מחלוקות בין הצדדים, אדרבא כעולה מן העדויות שררו יחסים טובים מאד בין הצדדים ואפילו מעבר ליחסי עבודה רגילים. החיכוך שנוצר בין הצדדים נגרם על רקע סגירת הסניף בפת, שבודאי לא נעשתה בכוונת מכוון על ידי הנתבע ובודאי שלא היטיבה עמו (אף אם נקבל את טענת התובעת כי היה עליו לדעת על כך מראש ועל התוצאות הנלות לכך). סגירת הסניף הותירה את הנתבע במצב בו נדרש לתת מענה מידי לעובדות שעבדו בסניף זה. אכן הנתבע לא עשה די, ונמנע משיבוץ התובעת לעבודה חלופית, אך אין לכחד כי למצער בשלב הראשון נעשו על ידו נסיונות לאתר מקום עבודה חלופי לתובעת. כך גם השתכנענו כאמור, כי הנתבע היה מעוניין בהעסקת התובעת אלמלא נקלע לסיטואציה של סגירת סניף פת.
7. כך לא הייתה מחלוקת כי היה נסיון כן להביא את התובעת לעבודה בפסגת זאב, נסיון שלא צלח, אך גם לא ניתן לומר כי הנתבע פעל בכוונה ובדרכי ערמה, כפי שמנסה התובעת לצייר זאת, והכל במטרה למנוע מהתובעת להמשיך בעבודתה. גם הנסיון לשבץ את התובעת בקריית יובל, לא היה בהכרח פגום. הנתבע לא צפה התנגדותה של אילנית, וכשגילה זאת העדיף את התובעת על פניה- התובעת היא שנופפה בדגל סרובה של אילנית כדי להצדיק סרוב שלה לעבוד שם. אכן, משרה מלאה באותן שעות בהן עבדה קודם לכן לא הוצעה, שכן, (וכך שוכנענו) לא היתה אפשרות מיידית לעשות כן, ואולם אין ספק, כאמור מעלה, שלתובעת היתה תרומה נכבדה לאי הצלחת המשך ההעסקה. התובעת התבצרה מיידית בגישה של "הכל או כלום" ולא הציעה לעבוד ולו חלקית ולו לתקופה קצרה (אף תוך תשלום מלא). התובעת היא שנקטה בצעדי מחאה כגון החזרת כרטיס העובד, וגילתה דעתה שדווקא היא שמנסה להביא לפיטורין בהתנהלותה. על כן איננו מקבלים את טענות התובעת לכך שהפיטורים אינם כדין כנטען בנימוקים א-ג לעיל.
8. התרשמותנו היא כי פיטורי התובעת אכן נבעו ממצב בו לא הייתה לנתבע ברירה, בהעדר אפשרות מעשית לשיבוצה מחדש . עם זאת, מצאנו מקום להתייחס לטענה העיקרית שהעלתה התובעת במסגרת זו והיא טענת האפליה.
9. טענת האפליה - התובעת טענה כי אילנית לא היתה מוכנה לעבוד עמה בשל היותה ערבייה (עמ' 12 ש' 1-12). אילנית, כך נטען, היא בתה של סוכנת עדשות מגע אשר עובדת עם הנתבע ובשל כך יתכן והעדיף להענות להפצרותיה של אילנית שלא לעבוד עם התובעת. לדבריה, בפגישה שנערכה בנוגע לעניין פסגת זאב, הנתבע אמר שזו זכותה של אילנית להיות גזענית ושהוא מעדיף להפריד בניהן. עוד נטען כי במשך הזמן שבו חיכתה לשיבוצה לעבודה התריס הנתבע כנגדה שהוא אינו יכול לשבצה לעבודה בסניף בעיר ביתר, כיוון שמיועד לקהל חרדי, ובכך האשים אותה למעשה כי היא בעייתית בשל היותה ערבייה. בניגוד אליה עובדת אחרת בשם חני שעבדה יחד איתה בסניף פת שובצה מידיית למקום עבודה חדש.
10. הנתבע בתצהירו (סעיף 9) טען כי מקומם לקרוא את טענות התובעת על גזענות באשר הוא מעסיק שלושה עובדים ערבים, ורק לפני מספר חודשים קבל לעבודה עובדת נוספת מהמגזר, ומעולם לא שמע ממי מעובדיו טענות כאלו ולו ברמז. אף אבישג בתצהירה העידה כי אין אמת בטענות לגזענות היות והנתבע מעסיק עובדים ערבים, וע"פ הידוע לה אין כל אפליה כלפיהם הן ביחס והן בשכר (סעיף 10 בתצהירה) עוד העידה כי היחסים בין הנתבע לתובעת היו "יחסים טובים עד כדי משפחתיים" הם היו מתארחים כל אחד בבית השני, והנתבע אף הוזמן לשמחה משפחתית אצל התובעת (סעיף 9 בתצהירה).
11. הנתבע בחקירתו הנגדית העיד, כי אכן היו בעיות בין הנתבעת לאילנית והן לא הסתדרו יחד (עמ' 26 ש' 25) יחד עם זאת, העיד כי אילנית איננה קובעת מי יעבוד והיכן. ( ר' גם עמ' 26 ש' 24 –עמ' 27 ש' 4).
12. למעשה טענת התובעת כנגד הנתבע בעילה זו היא, שהוא שיתף פעולה עם אילנית שפעלה מטעמים גזעניים.

אנו סבורים, כי טענה זו דינה להדחות. התרשמותינו מעדויות הצדדים וכלל הראיות אינה מותירה מקום לספק כי התובעת עושה שימוש לא ראוי במגדרה, ומנסה להבנות מטענה שמקומה לא יכירנה במקרה הנוכחי.

בעדויות שהובאו בפנינו אין תימוכין לכך שהנתבע העדיף את אילנית תוך מתן מקום לגזענות של אותה עובדת (ככל שהיתה). לא זו אף זו, התובעת בעדותה הודתה (ביחס ליום שבו טענה כי אילנית סרבה לעבוד עימה (עמ ' 12 ש' 8-11), , שאכן הנתבע ביכר את המשך עבודתה של התובעת באותו יום על פני זו של אילנית. התובעת עצמה גם טוענת כי בפועל הוצע לה לעבוד בקרית יובל- דהינו, אף אם לשיטתה היה הדבר למגינת ליבה של אילנית, הרי הנתבע כלל לא התחשב בכך (זאת אף שברי כי אילנית היא שעבדה באופן קבוע בסניף זה ואילו התובעת היא שנתבקשה להצטרף לשם).

1. עדות הנתבע שהייתה מהימנה בנוגע לעניין זה, מקובלת עלינו, ובכלל זאת אישורו כי אכן היתה מריבה בין התובעת לאילנית, אולם ככל שהדבר היה תלוי בו היו מצליחים לפתור את הנושא, בדרך של הפרדה ביניהן.
2. גם אם אכן היה דין ודברים בין אילנית לתובעת שרקעם גזעני (ובנדון זה אך עדויות שמועה היו בפי התובעת), הרי שאין הנתבע אשם בכך, ובודאי שלא הוכחה כל אפליה מצדו. אדרבה, מכלל מה שבפנינו התרשמנו כי אין כל בסיס להטלת אשמה כבדה שכזו על הנתבע, אשר התנהלותו הפוכה לגמרי מאשר נטען לגביו. לענין ההשוואה לחני, לא הוכח כי חני הטילה מגבלות כפי שהטילה התובעת על אפשרויות העסקתה.

לדעתנו הפסקת העבודה של התובעת, היתה על רקע אי שיבוצה לעבודה מתאימה במקום בסניף שנסגר. זה הגורם לסיום יחסי העבודה ולפיטוריה כקביעתנו לעיל, ואין בלתו.

1. אשר על כן הטענה לפיטורין שלא כדין מכל טעמיה נדחית בזאת.

עגמת נפש, פגיעה בשם הטוב, לשון הרע, הגשת תלונת שווא

1. בכתב התביעה (סעיף 32 ואילך, וסעיפים 71-78 בתצהיר) טענה התובעת כי ביום 20.4.12 כשהייתה בדרכה עם משפחתה לאירוע, הוזעקה באופן פתאומי לתחנת משטרה, שם נמסר כי היא נחקרת בשל תלונתה של אילנית אודות כך שהיא הטרידה אותה בטלפון. תלונה זו הייתה תלונת שווא באשר התובעת כלל לא התקשרה אליה, ולאחר שהסבירה זאת לחוקר המשטרתי נאמר לה שהתיק יסגר. התובעת טענה כי תלונה זו היא יוזמה של הנתבע שניסה "לתפור לה תיק" כפי הנראה בעקבות המכתבים שנשלחו מההסתדרות בעניינה. תלונת השווא גרמו להשפלתה של התובעת בפני בעלה וילדיה, לפגיעה בשמה הטוב ובכבודה. בסעיף 79 בתצהיר הוסיפה התובעת, כי לבקשת ב"כ העביר הנתבע את אישור הגשת התלונה במשטרה על ידי אילנית, ועצם העובדה שאישור זה בידיו היא חשודה ביותר. מנוסח מכתב התגובה של הנתבע למכתבי ההסתדרות עולה שהנתבע עמד מאחורי התלונה במשטרה, והאחרון אף השתמש בהעתק מאישור התלונה להצביע על כך שכביכול תקפה עובדים. התובעת תבעה ברכיב זה פיצוי בסך של 50,000 ₪.

בסיכומיה התמקדה התובעת בעילה של פיצויי בגין לשון, וטענה באריכות רבה מאד, מדוע יש לפסוק לה סעד זה. טענתה כי סעד זה מתבקש בגין שלושה פרסומים של לשה"ר אודותיה: א. הגשת תלונת שווא ע"י אילנית. ב. מכתב הנתבע להסתדרות אילו צורף האישור על הגשת תלונה, ובו נטען כי התובעת תקפה עובדים אחרים והשתוללה. ג. פרסום מידע כוזב לעובדים כאילו יש צו הרחקה כנגד התובעת. לטענתה, אחריותו של הנתבע משתרעת על כל אחד משלושת הפרסומים הנ"ל, מפני שלא רק שלא מנע את הגשת התלונה אלא אף הפיץ אותה, מה שמצביע על מעורבותו גם בעצם הגשת התלונה מלכתחילה. עוד הצביעה על כך שמועד הגשת התלונה (15.3.12) יום לאחר שנשלח מכתב ההסתדרות השני מחזקת את הקשר של הנתבע לכך.

1. הנתבע הכחיש כל מעורבות בעניין זה, וטען כי נמסר לו שהתובעת "צעקה ואיימה על הגב' אילנית "את לא תגמרי את היום שלך", ומחשש לשלומה הגישה אילנית תלונה במשטרה על איומים כנגד התובעת, והמשטרה הוציאה צו הרחקה כנגד התובעת" (סעיף 14 בכתב ההגנה ובתצהיר). בסעיף 15 בתצהיר הוסיף הנתבע, כי את אישור הגשת תלונה לא ראה עד היום, וזכור לו שב"כ דיבר איתו על הצורך בגילוי מסמכים ושאל אם האישור הנ"ל ברשותו, והוא השיב לו כי לא ראה אותו וכי אינו ברשותו, וממה שידוע לו ב"כ פנה ישירות לאילנית וביקש אותו ממנה. אשר למכתבו להסתדרות – זהו מכתב שהנתבע שלח להסתדרות כמענה לב"כ של התובעת דאז –נציג ההסתדרות, ועל כן אין מדובר בלשון הרע.

ולהכרעתנו-

1. עוולת לשון הרע הינה עוולה אזרחית ועבירה פלילית המעוגנות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן- "חוק איסור לשון הרע"). סעיפים 1, 2 ו-3 לחוק איסור לשון הרע קובעים את הבסיס להתגבשותה של עוולת לשון הרע:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;.....

2. (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או

בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."

על מנת שתובע יהיה זכאי לקבלת סעד לפי חוק איסור פרסום לשון הרע, עליו להוכיח כי הצד הנתבע אכן פרסם לשון הרע לפי מהותו וטיבו המוגדרים בסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.

1. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי דעתנו היא שדינה של טענת התובעת ברכיב זה – להידחות. כאמור לעיל, העניין הראשון בגינו תובעת התובעת הוא עצם הגשת התלונה נגדה על ידי אילנית. לטעמנו לא ניתן לייחס הגשת תלונה זו, שאין מחלוקת כי הוגשה על ידי אילנית –לנתבע. ראשית מהטעם הפשוט כי התלונה הוגשה על ידי אילנית ולא על ידי הנתבע. הנסיון לקשור את הנתבע להגשת התלונה לא הוכח, גם ההגיון אינו מסביר מה תועלת מצא התובע בכך, ובמיוחד לעת הגשת התלונה-כשכבר עברו כחודשיים מאז חדלה מלעבוד בפועל, וכאשר מאידך שוכנענו , כי מבחינתו, היה מעונין כי לכשימצא לו מקום לשבצה, יעשה כן. בחקירתה הנגדית לא הסבירה התובעת כיצד הנתבע קשור לכך (עמ 17 ש 8-14). בחקירה החוזרת כשנשאלת איך היא יודעת שהנתבע עומד מאחורי התלונה היא אינה משיבה, ומתייחסת בתשובתה רק לעניין ההרחקה מהמעבדה ולא להגשת התלונה (עמ' 19 שו' 23-27). לעומת זאת הנתבע העיד במפורש כי הוא אינו קשור לזה (עמ' 27 ש' 6), וכי כלל לא ידע שאילנית הגישה תלונה אלא רק יום אחרי (עמ' 28 ש' 21-29) עדות זו מהימנה עלינו. גם מר שטיין העיד כי כלל אינו יודע על התלונה (עמ' 40 ש 28-29) וגם מכך ניתן להסיק כי העניין לא פורסם על ידי הנתבע. אם כן, אין בידי התובעת אלא סברות בלבד (ולא ראיות), והן אינן מקובלות. בהקשר זה נציין כי גם אין מקום לטענת התובעת בדבר אחריות שילוחית של המעביד, וזאת משאין כל הוכחה כי הגשת התלונה נעשתה כחלק מביצוע התפקידים הרגילים של אילנית בעבודתה. ברי כי גם הטענה להתקיימותם של יחסי עובד ומעביד בין אילנית לבין התובעת היא מופרכת ולא מצאנו מקום להידרש לכך.

אשר כל כן התביעה ברכיב זה ככל שמקורה נעוץ בעצם הגשת התלונה – נדחית.

1. אשר לטענה כי למכתב שנשלח להסתדרות צורף אישור על התלונה – לא מצאנו כי ישנו פרסום אסור של לשון הרע. אליבא דתובעת המכתב הרי כלל לא נשלח לאף אחד וגולה רק במסגרת הליך זה – כך שכלל לא מתקיים פרסום (סעיף 81 לתצהיר התובעת) ואכן ספק אם נשלח- שכן גם מר מוסא עבאד אלרחמן, העיד שלא קיבל תשובה מהנתבע (עמ'7 ש' 20-21), הנתבע עצמו התכחש לתוכן המכתב והעיד כי זה מכתב ביוזמתו של עו"ד וכי הוא לא נכון ומטופש (עמ' 32 ש 22-27). משכך לא הוכח כי בכלל נעשה פרסום כלשהו על ידי התובע בעניין ואיננו מוצאים אם כן צורך לדון האם היו לנתבע הגנות טובות כנגד פרסום שכזה לו היה.
2. אשר לטענה כי הנתבע פרסם לעובדים כי הוצא צו הרחקה כנגד התובעת –גם עניין זה כלל לא הוכח. ההפך הוא הנכון: הנתבע העיד כי לא ידע על שיחה לאחמד ונוגו'ד (עמ' 28 ש' 30-31), וכי לא ידע ולא יודע עד היום אם הוצא צו הרחקה (עמ' 28 ש' 32 – עמ' 29 ש' 6). גם גב' נוג'וד עליאן, שהיא עדה מטעם התובעת, העידה כי אילנית היא זו שהתקשרה ואמרה שיש צו הרחקה לתובעת (שם, ש' 4-5).הנתבע לא דיבר על כך ישירות, ורק לאחר שנשאל על ידה למה התלוננתם במשטרה, אמר כי היא תקפה את אילנית, ואילנית התלוננה עליה (עמ 22 ש' 10- 11)- קרי פרסום קיומו הנטען של צו הרחקה, כלל לא נעשה על ידי הנתבע. גם גב' אבישג העידה שלא ידעה על כך (עמ 36 ש' 19-20). יתר כל כן, התובעת עצמה בח"נ העידה כי הדבר "נאמר על ידי אילנית לאחמד ונוגו'ד ונוג'וד הודיעה לי" (עמ' 19 ש' 26-27). מעדויות אלו אנו למדים כי הנתבע לא פרסם כלל כי כנגד התובעת "צו הרחקה", וכי מסתבר שמי שעשתה זו היא אילנית, שהתקשרה לאחמד מיוזמתה וללא ידיעת הנתבע. על כן טענת התובעת נדחית גם לענין זה.
3. התובעת בסיכומיה העמידה את עילת ההוצאות ועוגמת הנפש כעילות משניות לעילה העיקרית- לשון הרע- הנובעות ממנה, ואשר נגרמו בגינה. אי לכך, מאחר וקבענו כי לא מתקיימת במקרה דנן עוולה של לשון הרע, ומשעובדתית לא הוכיחה כלל התובעת את שטענה, הרי ממילא נשמט הבסיס לתביעת ההוצאות הללו.

פסיקת הוצאות על הרכיבים שבוטלו

1. אין מחלוקת כי התובעת זכתה לקבל חלק מרכיבי התביעה רק לאחר הגשתה, ובכלל זאת שעות נוספות, פדיון ימי חופשה, הבראה ושחרור כספי התגמולים בביטוח המנהלים (רכיבים אלו בוטלו כאמור בהודעה מיום 23.12.12) . בהודעת התובעת הנ"ל הודגש כי אין בהסכמות הצדדים בנוגע לרכיבים אלו בכדי לייתר את ההכרעה בסוגיית הוצאות המשפט המגיעות לתובעת בגין כך שהסדרתם נעשתה רק לאחר הגשת התביעה ורק לאחר השקעת משאבים במו"מ בין הצדדים. בסיכומי התובעת מתבקש בית הדין לפסוק פיצויי הלנה בגין רכיבים אלו, ולמצער הפרשי ריבית והצמדה בגין התשלום באיחור.
2. ראשית יאמר כי אין מקום לפסיקת פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית בגין הרכיבים הללו אשר הוסדרו בין הצדדים בפשרה, ושבניגוד לאמור בסיכומי התובעת, בהודעה מיום 23.12.12, לא נאמר דבר על כך שנשמרת זכותה לטעון בעניין זה. יחד עם זאת, אנו סבורים כי אכן יש מקום להביא בחשבון פסיקת ההוצאות בתיק, גם את העובדה כי חלק מרכיבי התביעה שולם באיחור, ורק לאחר הגשת התביעה. ביטוי לכך ינתן בפסיקת ההוצאות הכללית להלן. עם זאת לא למותר לציין כי התובעת לא פנתה בדרישה ביחס לרכיבים אלה קודם להגשת התביעה , ויתכן שהתביעה בעניינים אלה היתה מתייתרת לו עשתה כן, כפי שבדיעבד התברר לאחר הגשתה.
3. סוף דבר – העולה מן המקובץ כי על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
4. פיצויי פיטורין בסך 45,540 ₪.
5. הודעה מוקדמת בסך 6,600 ₪.
6. השבת הסכום שקוזז בסך 3,215 ₪.

לסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.3.12 ועד מועד התשלום בפועל.

ד. הוצאות משפט בסך 5,500 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 יום מהיום יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בפסיקת ההוצאות נתנו דעתנו לכך שחלק מרכיבי התביעה נדחו בסופו של דבר, ולכך שחלק מרכיבי התביעה שולמו רק לאחר הגשת התביעה.

ניתן היום כ"ו בטבת התשע"ג, ( 29 בדצמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו."