בפני תביעה לנזקי רכוש בגין תאונה מיום 12/12/11.

העובדות בקצרה:

על פי הנטען בכתב התביעה, רכב מ.ר. 41-219-64 המובטח אצל התובעת בביטוח מקיף (להלן: "רכב המבטחת").

הנתבעת ביטחה בביטוח צד ג' רכב מ.ר. 12-928-63 (להלן: "רכב הנתבעת).

בתאריך 12/12/11 רכב המבטחת היה בנסיעה, בעת שרכב הנתבעת נסע אחורנית ופגע ברכב התובעת. כתוצאה מכך נגרמו נזקים לרכב המבטחת והיא שילמה למבוטח סך של 9,506 ₪.

בפני העידו שני הנהגים.

נהגת התובעת מסרה בפני גרסה כי היתה בנסיעה, הגיעה לסיבוב, הסתכלה שמאלה והבחינה שאין רכבים, אך הבחינה במשאית הנוסעת לאחור. העדה המשיכה וטענה כי המתינה בסיבוב, המשאית עלתה על המדרכה, בשל העובדה כי לאורך כל הרחוב היו רכבים חונים וכתוצאה מהחזרה הוא פגע בצד ימין ברכבה.

עוד מוסיפה נהגת התובעת, כי המשאית ביקשה לחנות במקום הזה כיוון שביקשה לפרוק סחורה וכי היו רכבים לכל אורך הרחוב מצד שמאל.

בחקירתה הנגדית חזרה ואישרה נהגת רכב המבטחת, כי התאונה אירעה כשרכבה היה בעצירה מוחלטת, בעת שפנתה ימינה בעיקול המוביל לרחוב, כעולה מת/2, ורכב הנתבעת ביקש לעלות על המדרכה על מנת לחנות שם ובחזרתו אחורנית, פגע ברכבה. נהגת רכב המבטחת המשיכה וציינה, כי היתה בעצירה והבחינה בו כשהוא חוזר אחורנית וציינה שלא היה לה לאן ללכת.

נהג רכב הנתבעת העיד, כי חנה לצורך פריקת סחורה, הוא מבקר באזור זה כמעט מידי שבוע, מצד ימין היתה חניה פנויה למשאית והוא החנה את רכבו שם, נהגת רכב המבטחת ביקשה לעקוף אותו מצד שמאל ממול, לטענתו, עמדו מכוניות והיא פגעה בחלק השמאלי של המשאית. בעת התאונה, הנהג היה בתוך המשאית.

עד זה אישר, כי היה איתו עובד נוסף, ששהה ברכב במהלך התאונה, אך עד זה לא זומן למתן עדות.

הכרעה:

בפני העידו שני הנהגים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי.

גרסת התביעה נתמכת בעדה מטעמה, תמונות של מוקד הנזק, תמונות של אזור האירוע והודעה לחברת הביטוח. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר חלים עליה הכללים של סעיף 54 לפקודת הראיות.

לא כל מקרה שבו קיימת עדות יחידה מול עדות סותרת מטעם ההגנה, נגזר דינה של התביעה לדחייה, אלא בבוא בית המשפט לקבל עדות יחידה עליו להיות משוכנע שאכן יש להאמין לגרסת התביעה שהתאונה התרחשה בהתאם לעדותו.

לאחר שעמדו מולי שתי הגרסאות, אני מחליט לבכר את גרסת התביעה על פני זו של ההגנה ואנמק בקצרה.

ראשית, עדות נהגת המבטחת, היתה עקבית ומהימנה ביחס לנסיבות התאונה. עדותה השאירה עלי רושם אמין ומהימן. גרסתה היתה אחת ויחידה, הן בשלב ההודעה לחברת הביטוח, בציינה, כי התאונה נגרמה כשרכב הנתבעת נסע אחורנית, לא הבחין בה ופגע ברכבה והן בעדותה בבית המשפט.

שנית, על פי גרסת נהג הנתבעת, הוא החנה את רכבו כדין, במקום חניה מסודר, צמוד למדרכה, או אז, רכב המבטחת הגיע מאחור, לאחר שסיימה את העיקול, בעת כניסה לרחוב שבו חנה רכב הנתבעת. בהודעה על התאונה מטעם נהג הנתבעת, אף ציין כלהלן: "...הגיע מאחור מכונית פרטית שלקחה לא טוב את הסיבוב ונכנסה בפינה השמאלית אחורית של ארגז המשאית". עוד המשיך הנהג וציין באותה הודעה, שהמשאית חנתה בצמוד למדרכה כחוק ולא היתה בתנועה.

על פי גרסה זו ולאחר שהבחנתי במוקדי הנזק שנגרמו ברכב, כעולה מת/1, לפיהם הנזק ברכב מתחיל בדלת, מאמצע הרכב בשפשוף לאורך הרכב עד החלק האחורי, בצד ימין וכן פגיעה בדופן של הרכב מצד ימין, מעל הגלגל.

מוקד הנזק, לטעמי, אינו מסתדר עם גרסת ההגנה, שכן לו עמדה המשאית במקום החניה שצוין על ידו, בצורה ישרה ולאחר שרכב המבטחת, היא שסטתה לכיוון רכבו, לא ברור לי מדוע מוקד הנזק מתחיל מאמצע הרכב ולא מהחלק הימני קדמי של הרכב, שכן סביר להניח שחזית הרכב לפחות בצד ימין, תפגע תחילה במשאית, אך חלק זה לא נפגע כלל ועיקר, מה שמלמד כי התאונה לא התרחשה כגרסת ההגנה, שכן מוקד הנזק אינו עולה בקנה אחד, לטעמי ולהבנתי, עם גרסת ההגנה.

שלישית, מוקד הנזק שאינו עולה בקנה אחד עם גרסת ההגנה, נראה בעיני כהולם את התרחשות התאונה, על פי גרסת התביעה, שכן רכבה של המבטחת עמד ואילו המשאית המשיכה לנסוע אחורנית, דבר שמסביר מדוע הנזק התחיל מאמצע הרכב, בצד ימין, עד החלק האחורי של הרכב, כעולה מת/1.

רביעית, רכב הנתבעת, כך על פי עדותו של הנהג, חנה והוא אמור לפרוק את הסחורה. מדוע אם כך, אותו נהג נותר ברכב בשעת התאונה והדגיש בהודעתו על התאונה, שהמשאית לא היתה בתנועה. לא ברור מדוע, כאמור לעיל, נותר הנהג בתוך הרכב ואם היה בתוך הרכב ולשיטתו מתעסק עם הניירת (עמ' 3 ש' 14 לפרו'); אם כך, הכיצד ידע לשמור על קשר עין עם תנאי הכביש, אם היה עסוק בניירת וכיצד הבחין בתאונה. גרסה זו תמוהה בעיני ואני נוטה שלא להאמין לה.

חמישית, היה עובד נוסף שעבד עם נהג הנתבעת, אותו הנתבעת לא ביקשה לזמן למתן עדות. עד זה היה יכול להשליך אור על התרחשות התאונה ונסיבותיה והיא בחרה שלא לזמנו.

אי זימון עד זה פועל לרעת הנתבעת ויש בו חיזוק לגרסת התביעה.

ממכלול הנתונים, אני סבור כי יש להעדיף את גרסת התביעה ביחס לנסיבות התאונה ולקבוע כי התאונה התרחשה בעת שרכב המבטחת הבחין ברכב הנתבעת חוזר אחורנית, עצר, אך רכב הנתבעת המשיך לנסוע ופגע ברכב המבטחת.

אם כך, לטעמי, האחריות רובצת לפתחה של הנתבעת.

אשם תורם:

נהגת רכב המבטחת אישרה, כי היא הבחינה שרכב הנתבע חוזר אחורנית. יחד עם זאת, היא לא נקטה בשום פעולה ונותרה עומדת במקום, למרות שהיתה יכולה לחזור גם היא אחורנית, שכן היא לא ציינה מדוע אחז בה ההלם ונותר רכבה עומד במקום, לא ציינה כי רכבים אחרים היו אחריה ומנעו את חזרתה אחורנית.

על כן, יש לייחס לה אשם תורם ובנסיבות העניין, לטעמי, בשיעור של 40%.

התוצאה:

הנזק המוסכם בין הצדדים עומד על סך 9,506 ₪.

בניכוי האשם התורם, עומד הנזק על סך 5,704 ₪.

על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 5,704 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 12/12/11 ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את האגרה, על שני חלקיה, בסך 734 ₪, הוצאות העדה בסך 250 ₪ וכמו כן, תשלם הנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 1,400 ₪.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ג, 27 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.