1. התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע.

לטענת התובע, נגרמו לו נזקי גוף בתאונת דרכים ביום 17/8/01. לטענתו, באותו מועד ביקש מהנתבע 1 להסיעו לביתו וכאשר התיישב ברכב, לצד הנהג, היתה ידו מונחת על "משקוף" הרכב, בעוד הדלת פתוחה.

מישהו, ככל הנראה ילדים, דחף את דלת הרכב, וזו נסגרה על ידו של התובע וגרמה לו לנזק באצבע יד ימין, הוא הנזק נשוא התביעה.

התובע טוען כי מדובר בארוע שהינו "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן – "החוק").

2. הנתבעת מכחישה את טענת התובע.

הנתבעת טוענת כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הפציעה נגרמה בנסיבות הנטענות על ידו וכל שכן שלא עלה בידו להוכיח כי הפציעה נגרמה בנסיבות שהן "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק.

3. בשל המחלוקת הזו פוצל הדיון וכעת מונחים בפני סיכומי הצדדים בשאלת החבות, היינו, בשאלה אם עלה בידי התובע להוכיח כי הפציעה ארעה בתאונה שהינה תאונת דרכים המקימה חבות לנתבעת 2.

לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק וכן בסיכומי הצדדים שהוגשו בכתב, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח שפציעתו ארעה בנסיבות שהן "תאונת דרכים", כהגדרת מונח זה בחוק.

4. מטעמו של התובע הובאה עדות יחידה – עדותו של התובע עצמו, והתובע לא הביא עדים נוספים.

עדות התובע היא, לכן, עדות יחידה של בעל דין. לטענת התובע, עדותו נתמכת בעדות הנתבע 1, שגירסתו בבית המשפט תמכה בגירסת התובע.

אין בידי לקבל טענה זו.

עדותו של הנתבע 1 בבית המשפט היתה עדות רוויית סתירות, עד כדי כך שלא ניתן כלל לבסס עליה ממצא עובדתי כלשהו, ובוודאי שלא ניתן לומר כי היא תומכת בעדותו של התובע.

למעשה, ככל שניתן למצוא גירסה מפיו של הנתבע 1, הרי שגירסה זו אינה מתיישבת עם הגירסה שמסר התובע.

5. התובע טען, כאמור, כי הפציעה ארעה בסמוך לאחר שנכנס לרכב הנתבע 1 וכי נכנס אל הרכב על מנת שהנתבע 1 יסיע אותו לביתו, בתום חתונה שהשניים השתתפו בה.

התובע טען כי מעת שהתיישב ברכב ועד לפציעתו חלף פרק זמן קצר ביותר, שבמהלכו המתין עד שהנהג, הנתבע 1, יחמם את מנוע הרכב (עמ' 9 שו' 27 ואילך).

מכיוון שכך, טען התובע, כי מדובר בתאונת דרכים, שכן הישיבה ברכב נעשתה בנסיבות שיש להן קשר ישיר לעצם הנסיעה ברכב. לעניין זה מפנה ב"כ התובע לרע"א 5738/99 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חב' לביטוח בע"מ, ולאסמכתאות נוספות (סעיף 11-14 לסיכומיו).

6. גירסה זו של התובע עומדת בסתירה לגירסה שמסר הנתבע לחוקר הנתבעת 2.

לפי גירסת הנתבע, כפי שנמסרה לחוקר, נכנסו השניים לרכב על מנת לשוחח ביניהם ושהו ברכב כ- 10 דקות עד רבע שעה ורק אז נסגרה לפתע דלת הרכב על ידו של התובע. או אז החליט הנתבע לקחת את התובע לביתו.

לפי גירסה זו, לא היתה ישיבת התובע ברכב מיועדת לנסיעה והשניים עשו שימוש ברכב כמקום לשיחה שקטה, שיחה שלא יכלו לנהל בחתונה עצמה.

7. אמנם, הנתבע בעדותו בבית המשפט מסר גירסה שונה, ולפיה השניים נכנסו לרכב משום שהנתבע רצה לקחת את התובע לביתו (עמ' 15 שו' 17) ואולם, אינני מאמינה לעדותו של הנתבע בפני.

עדות הנתבע בפני לא הותירה רושם מהימן כלל, והיתה רצופה סתירות ומלאה בהתחמקויות.

לכך יש להוסיף את העובדה שהנתבע נכח באולם בעת עדות התובע ושמע היטב את גירסת התובע באשר לנסיבות התאונה. (עמ' 13 שו' 2).

8. כבר בתחילת עדותו ניסה הנתבע להתחמק מלמסור גירסה בנוגע לנסיבות פציעתו של התובע וטען: "אני לא יכול להסביר על משהו שקרה לפני 10 שנים. יש לך את כל הדוחות אצלך. אני לא יכול להסביר כלום. אני לא זוכר כלום.... אני לא זוכר שום דבר. חוץ ממה שאני זוכר. רק עכשיו ששמעתי את התובע הבנתי למה אני פה". (עמ' 13 שו' 12-19).

רק בהמשך התרצה הנתבע וציין, באשר לנסיבות המכה: "הוא היה לידי באוטו. הוא עומד לידי, יושב לידי ורצה לעלות על האוטו. תפס את המסגרת של הדלת ככה והילדים היו צוחקים שם ודחפו את הדלת ודחפו את הדלת והוא אמר לי שהוא קיבל מכה. הסתכלתי ושאלתי אותו אם לקחת אותו לרופא והוא אמר לי שאקח אותו הביתה. ולקחתי אותו הביתה וזה כל מה שהיה" (עמ' 14 שו' 29 ואילך).

בגירסה זו לא טען הנתבע כי מלכתחילה התיישבו השניים ברכב לשם נסיעה לביתו של התובע! רק בהמשך ציין כי נכנסו לרכב על מנת לנסוע לבית התובע.

כאשר עומת הנתבע עם העובדה שגירסתו בבית המשפט, לפיה התיישבו השניים ברכב על מנת שהנתבע יסיע את התובע לביתו, עומדת בסתירה לגירסה שמסר לחוקר הנתבעת 2 (עמ' 17 שו' 27) ציין הנתבע: "קודם כל אני לפני 10 שנים אני לא זוכר... אני לא זוכר מה היה לפני 10 שנים ומה שכתוב הוא מה שאמרת...", אך בסופו של דבר הודה כי: "אם הוא כתב ואני חתמתי עליו אז זה מה שהיה בחקירה" וכאשר נשאל אם מה שאמר לחוקר הוא נכון השיב: "כן. מה שאמרתי באותו יום וחתמתי עליו" (עמ' 20 החל משו' 13).

9. בסופו של דבר הודה הנתבע כי השניים אכן ישבו ברכב רבע שעה 10 דקות (עמ' 22 שו' 17).

אם ישבו השניים ברכב 10 דקות, או פרק זמן דומה לזה, הרי שהדבר סותר את גירסת התובע, לפיה התיישבו השניים ברכב על מנת להתחיל בנסיעה והדבר תואם דווקא את גירסת הנתבע כפי שניתנה לחוקר, ולפיה השניים ישבו ברכב על מנת לשוחח, דבר שלא היה אפשר לעשות במקום אחר, עקב הרעש משמחת החתונה.

10. הסתירה שפורטה לעיל אינה הסתירה היחידה בעדות הנתבע.

א. בעוד שבבית המשפט טען הנתבע, ככל הנראה לאחר ששמע את גירסת התובע, כי השניים התיישבו ברכב לאחר תום החתונה (עמ' 15 שו' 21), בגירסה שמסר לחוקר הנתבעת 2 ציין כי לאחר שהסיע את התובע לביתו, לאחר הפציעה, חזר לחתונה. מכאן, שהחתונה טרם הסתיימה.

כאשר עומת במהלך החקירה הנגדית עם הסתירה הזו, היתה עדותו של הנתבע עדות מתחכמת באופן מובהק כשהשיב "אני לא חייב לומר לך למה אני רוצה לחזור לשם" (עמ' 23 שו' 17).

ב. סתירה נוספת בגירסת הנתבע מצויה בכך שבעוד שבבית המשפט העיד כאילו החוקר הציג עצמו כסוכן ביטוח ולא אמר כי הוא חוקר (עמ' 27 שו' 20), מתמליל החקירה עולה באופן מפורש כי החוקר הציג עצמו כחוקר והנתבע שמע דברים אלה היטב ואף חזר עליהם תוך כדי שיחה (עמ' 3 שו' 4 ואילך וכן עמ' 4 שו' 1-2).

ג. סתירה נוספת היתה בנוגע לשאלה אם הנתבע מסר או לא מסר עדות במשטרה.

בעדותו בחקירה ראשית, עדות שניתנה לבקשת ב"כ הנתבעת 2, טען הנתבע 1 כי לא נחקר במשטרה והופתע, לכאורה, כששמע כי יש גירסה מטעמו בתיק המשטרה ואף ציין: "אני לא הייתי במשטרה" (עמ' 14 שו' 6). בדיון הבא, דיון שהתקיים חודש מאוחר יותר, בחקירה נגדית שחקר אותו ב"כ התובע, טען הנתבע כי נתן הודעה במשטרה וכי נזכר בה לאחר שההודעה הוצגה בפניו (עמ' 28 שו' 19).

11. סתירות אלה, יחד עם התנהלותו הכוללת של הנתבע 1 במהלך עדותו בפני בבית המשפט, מביאות אותי למסקנה כי לא ניתן להאמין לעדותו בבית המשפט וודאי שלא ניתן לראות בה חיזוק או תמיכה לגירסת התובע.

למעשה, מעדותו של הנתבע בפני חוקר הנתבעת 2 ,נראה כי השניים לא ישבו ברכב למטרת נסיעה. זאת מכיוון שהנתבע, חרף שאלות רבות שנשאל באותו עניין על ידי החוקר, לא יכול היה לומר בוודאות אם מנוע הרכב פעל או לא (עמ' 9 שו' 10, 24, עמ' 10 שו' 4) וציין כי אם היה הרכב מותנע, הדבר נועד לשם הפעלת המזגן ברכב.

בשום מקום, בעדותו בפני החוקר, לא אמר הנתבע דברים שמהם ניתן להסיק כי מטרת ישיבתם של השניים ברכב היתה לצורך נסיעה. למעשה, כאשר נשאל מדוע ישבו ברכב, אמר: "סתם דיברנו על כל מיני דברים ובחוץ היו הרבה רעשים..." ואף ציין כי: "ישבתי שם מה אני צריך שיגידו משהו? מה, אתה עושה עסקים בזמן החתונה?" (עמ' 8 שו' 3, 12).

גירסת התובע ביחס לנסיבות הארוע נותרת אפוא עדות יחידה, שלא זו בלבד שאין לה תמיכה, אלא שהיא נסתרת על ידי גירסתו של הנתבע בפני חוקר הנתבעת 2.

12. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובע, גם לאחר שנתבררה המחלוקת במהלך חקירות העדים, נמנע מלהביא לעדות את דודו ניזאר, אף שניזאר היה מי שפינה את התובע לטיפול רפואי.

גם אם ניזאר לא נכח במקום הארוע עצמו, כפי שטען התובע (גירסת הנתבע בעניין זה הנתבע אינה ברורה דיה, ראה עמ' 9 שו' 14-19 לתמליל, מול עדות הנתבע בפרוטוקול בעמ' 29 שו' 4), הרי שעדותו יכולה היתה לשפוך אור, למשל, על המועד שבו הגיע התובע לביתו.

מאחר שאחת המחלוקות נוגעת לשאלה אם התובע והנתבע התיישבו ברכב בסביבות השעה 22:00, תוך כדי החתונה, על מנת לשוחח (עמ' 14 שו' 4 לתמליל החקירה), או לאחר תום החתונה, בסביבות שעת חצות, על מנת לנסוע הביתה (עמ' 7 שו' 27 לפרוטוקול), עדותו של ניזאר בנוגע לשעה שבה הגיע התובע לביתו יכולה היתה לחזק, או לסתור, את גירסת התובע.

13. בנסיבות אלה, המנעותו של התובע מלהביא את עדותו של ניזאר כראיה מטעמו, פועלת לחובתו של התובע, בפרט כאשר התובע מודה כי הוא וניזאר ביחסים טובים וניזאר לא היה נמנע מלהעיד לו ביקש זאת התובע ממנו (עמ' 11 שו' 24-27).

14. התוצאה היא, שלא עלה בידי התובע להוכיח כי הפציעה ארעה כאשר התיישב ברכב לצורך נסיעה וממילא לא עלה בידו להוכיח כי הפציעה ארעה בנסיבות שהן תאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק.

והשווה: דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אורן כהן;

ע"א 4318/03 שלמה טויזר נ' עילית חברה לביטוח בע"מ;

ת"א (שלום-עפולה) 1587/99 קיסלביץ נ' מוסטפא.

לפיכך, יש לדחות את התביעה, וכך אני מורה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים ביחד ולחוד, שישולמו לידי בכ' הנתבעת 2, בסכום של 7,000 ₪.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.