ערעור מיום 30/10/2011 וערעור שכנגד מיום 21/11/2011 על פסק דין מיום 23/08/2011 של ועדת הערר לפי חוק הנכים [תגמולים ושיקום], התשי"ט- 1959 (כב' השופטת אילת דגן – יו"ר; פרופ' איתן פלדי – חבר; מר דוד לוקוב – חבר) בתיק ע"נ 5626-08-08 (הועדה ישבה בבית משפט השלום בחיפה).

השופטת שושנה שטמר – אב"ד

רקע עובדתי

1. העובדות שאזדקק להן לצורך הכרעה בערעור שלפנינו, מופיעות, רובן ככולן, בפסק דינה של הועדה קמא. אביאן להלן.

המערער והמשיב שכנגד, קצין התגמולים (להלן "המערער") דחה בהחלטתו מיום 5/8/08 את תביעתה של המשיבה והמערערת שכנגד (להלן "המשיבה") להכיר במחלת האפילפסיה, בה היא לוקה, כמחלה שנגרמה או הוחמרה על ידי תנאי השירות. המערער סבר כי המשיבה לקתה בהתקף של פרכוס כללי, שני במספר, על רקע רגישות שהייתה ידועה עוד טרם הגיוס לצה"ל.

2. המשיבה היא ילידת 1987, כבת 26 שנים היום. היא התגייסה לצה"ל בשנת 2006 בפרופיל 82 בגין עקמת קלה בגבה, תת משקל ופרכוס בודד בגיל 15. לאחר הטירונות, שובצה המערערת בקורס מש"קיות חילוץ, במהלכו פרצה מלחמת לבנון השניה. בתום הקורס הוצבה בבה"ד 16, שרתה כמדריכת חילוץ וקודמה לסמל"ת צמ"ח (ציוד מכני, הנדסי), תפקיד שכלל פיקוח על חניכים, מתן שיעורים ותורנויות כסמלת.

3. ביום 4/6/07, היתה המשיבה אמורה לעבור "מבחן רמה" בנושא חילוץ והצלה. היא הוצבה מספר ימים קודם למועד המבחן לעיר שדרות עקב נפילת קסאמים, חזרה לבסיס ביום 31/5/07 והחלה להתכונן למבחן ובמקביל להמשיך בתפקידיה בשירות. ביום 3/06/07, כשחזרה המשיבה לחדרה מהמשרד, על מנת לקחת משקפי שמש בגלל רגישות לאור, החלה לפרכס במדרגות, נפלה על גבה והתעלפה. המשיבה טופלה במשך ארבעה ימים בבית החולים "אסף הרופא", שלאחריהם הורד הפרופיל שלה ל-24, והיא שוחררה מהשירות.

4. המשיבה טענה לפני הועדה קמא, כי על אף שרשויות צה"ל היו מודעות לכך שהיא עברה אירוע יחיד של פירכוס בהיותה כבת 15, נקבע לה פרופיל קרבי. לפיכך אין לראות בהתקף ההוא כמעיד על מחלתה. ההתקף הנוכחי נגרם עקב חסר בשינה ולחץ נפשי לקראת המבחן. לפיכך, לעמדת המשיבה, יש להכיר בתנאי השירות כגורם למחלת האפילפסיה, שאובחן כי לקתה בה.

5. המשיבה תמכה תביעתה בחוות דעתו מיום 5/1/10 של פרופ' פינקלשטיין, מנהל היחידה והשרות לנוירולוגיה ולטוקסולוגיה במרכז הרפואי "שערי צדק". פרופ' פינקלשטיין היה בדיעה שקיימת אסכולה רפואית הקובעת קשר בין המחלה לבין מצבי דחק וחסר בשינה. לעמדתו, המשיבה היתה נתונה במצב של עייפות מצטברת, מתח נפשי, מאמץ פיזי וחוסר שינה. תנאים אלו הם שהביאו, לדעתו, להתפרצות מחלת האפילפסיה. נטען בחוות הדעת, כי חסך שינה קיצוני, עלול לשבש את הפעילות החשמלית המוחית, והתוצאה היא התקפי אפילפסיה. לפיכך, מחלתה פרצה עקב השירות, שכן אלמלא השירות ייתכן שלא היתה פורצת כלל, ועל כל פנים לא באותו מועד. פרופ' פינקלשטיין הוסיף כי ההתקף לא נבע כתוצאה מחשיפה לאור מהבהב, שהוא ידוע כעלול לגרום להתקף אפילפסיה למי שיש לו נטיה לחלות במחלה זו.

6. המערער עיגן את החלטתו בחוות הדעת מיום 10/6/08 ומיום 8/8/10 של דר' יהודית מנליס, מומחית בנוירולוגיה. דר' מנליס סברה, שאין קשר, לא של גרימה ולא של החמרה, בין התקף הפירכוס, שעברה המשיבה בעת השירות, לבין תנאי השירות. לעמדתה, שנסמכה על חוות דעת מייעצת של פאנל מומחים בתחום הנוירולוגיה, שניתן ביום 10/8/06 לפי פניית קצין התגמולים, חסך שינה קיצוני, שנמשך לאורך 24 שעות לפחות, עלול לגרום להתקף אפילפטי, אולם בענייננו, לא התקיים תנאי זה. מצבי דחק וחוסר שינה של פחות מ-24 שעות רצופות, אינן מוכרות כגורמות להתקף. המחלה של המשיבה היתה קיימת עוד לפני הגיוס (ההתקף בגיל 15). בפאנל המומחים, אשר הניב את חוות הדעת מיום 10/8/06 ישבו ארבעה מומחים בתחום הנוירולוגיה, פרופ' מ' שדה, מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי וולפסון, דר' א' בלט, ס' מנהל המחלקה הנוירולוגית ומרכז תחום אפילפסיה ו-EEG במרכז הרפואי שיבא תל השומר, פרופ' א' מלמד, מנהל מח' נוירולוגית מרכז רפאוי בילינסון, דר' י' שילר ס' מנהל מח' נוירולוגית ומנהל מחלקת אפילפסיה בבית החולים רמב"ם וכן דר' פ' וייס יועץ רפואי למשרד הבטחון (התארים למועד מתן חוות הדעת).

7. אוסיף כי המשיבה העידה לפני הועדה קמא, כי היו לה מספר התקפים אפילפטיים נוספים (3-4) לאחר השחרור, ונראה שאין מחלוקת שהיא חולה במחלת האפילפסיה. כן נראה שאין מחלוקת בין המומחים, כי מחלת אפילפסיה מאובחנת בדרך כלל רק לאחר שהיו לחולה יותר מהתקף אחד.

פסק דינה של הועדה קמא

8. הועדה קיבלה את ערעורה של המשיבה באופן חלקי: הוכר קשר של החמרה בשעור של 50% בין תנאי השירות לבין מחלת האפילפסיה.

באשר לתביעתה של המשיבה להכיר בקשר של גרימה, כתבה הועדה קמא, כי בטופס האשפוז מבית החולים אסף הרופא, נכתב כי היו שני אירועים של איבוד הכרה עם פרכוסים לפני כחמש שנים. פעם ראשונה היה האירוע לאחר חסך שינה ועייפות ובזמן של הבזקי אור. פעם שניה לאחר חסך שינה וחוסר באוכל באותו יום. במסמך 8281 ממרפ"א נרשם כי לפני חמש שנים איבדה את הכרתה במועדון לאחר הבזקים או ריצוד של אור. לאחר התקף האפילפסיה בגיל 15, אושפזה המשיבה להשגחה ועברה בדיקות נוירולוגיות שהיו תקינות ולא המליצו על בירור נוסף או המשך טיפול כלשהו. היא לא הוגדרה כחולה במחלת האפילפסיה. בעת גיוסה קיבלה פרופיל קרבי. הועדה סברה, שעל אף שבעת הגיוס היא לא הוגדרה כחולת אפילפסיה, הרי נוכח ההתקף הראשון בגיל 15, "המסקנה האפשרית לפיה המחלה כבר היתה קיימת, גם אם לא מאובחנת בעת גיוסה, לא נוכל לקבוע כי מחלתה נגרמה עקב השירות". לפיכך, נדחה ערעורה להכיר במחלתה כנגרמת על ידי תנאי השירות.

9. באשר להחמרת המחלה: המשיבה הצהירה כי היא ישנה בשני הלילות שקדמו לאירוע רק ארבע שעות ביום, וכי היתה נתונה ללחץ נפשי עקב המבחן ועקב שהותה בסמוך לאירוע בשדרות בעת נפילת קאסמים. הועדה השתכנעה כי ההכשרה בטירונות קרבית, הפיקוד על חניכים, העברת השיעורים התיאורטיים והמעשיים, והתורנויות, גרמו למשיבה למתח נפשי. בנסיבות אלו שוכנעה הועדה כי ההתקף היה על רקע של עייפות מצטברת, מאמץ ולחץ נפשי.

10. הועדה החליטה כי על אף, כפי שעולה מחוות הדעת המייעצת של פאנל המומחים, שאין אסכולה רפואית באשר לגרימת המחלה על ידי מתח, יש להכיר בהחמרה, וזאת על פי ההלכה שנקבעה בע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529 (1995) (להלן "פסק דין קליג'") הקובעת, שגם כשאין אסכולה רפואית, רשאי בית המשפט לקבוע קשר סיבתי בין הפגימה לבין תנאי השירות, "אם הצליח התובע להוכיח לה כי במקרה שלו, המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות". נכון הוא, כך סברה הועדה קמא, כי המשיבה התגייסה עם נטיה להתפרצות אפילפסיה, אולם ההתקף הספציפי שאירע בעת השירות, נגרם עקב תנאי לחץ מיוחדים. כאמור, מאחר שהמחלה היתה קיימת לפני השירות, על אף שלא אובחנה, לא ניתן לגרוס כי המחלה נגרמה על ידי השירות, אולם כן יש לקבוע קשר של החמרה, שהועמד על ידי הועדה על 50%.

הערעור של קצין התגמולים

11. המערער טען, כי הועדה טעתה כשפסקה - בהעדר אסכולה רפואית הקובעת כי תנאי דחק מחמירים את המחלה - שמחלתה של המשיבה הוחמרה על ידי תנאי הצבא. זאת ועוד; לעמדת המערער, המשיבה לא הוכיחה תנאי דחק: עדותה היתה עדות יחידה, על אף שעל פי עדותה שלה, היו אנשים נוספים שיכלו לתמוך בגירסתה; חוות הדעת של המפקד, המצויה בתיקה, מעלה כי אין זה נכון שהיא שרתה בתנאי לחץ, ועל כל פנים, אין זו ראיה משפטית קבילה; הוועדה לא נתנה משקל נכון לכך שהמשיבה לקתה באירוע דומה לפני הגיוס; לא ניתן משקל הולם לחוות הדעת של פאנל הרופאים, ממנו עולה כי רק העדר שינה קיצוני של 24 שעות ברציפות, מוכר כגורם להתפרצות התקף. זאת ועוד: הן בערעור לפני הועדה קמא והן בתביעה לפני קצין התגמולים, אין כלל דרישה להכיר במחלה כמחמירה; המשיבה טענה אך ורק לקשר סיבתי של גרימה. לפיכך, ובהסתמך על כל הטיעונים דלעיל, נתבקשנו לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבוע שאין קשר, לא של גרימה ולא של החמרה, בין ההתקף בו לקתה המשיבה לבין תנאי השירות.

הערעור שכנגד

12. בערעור שכנגד ביקשה המשיבה, כי נקבע שמחלתה נגרמה עקב תנאי השירות או כי, לחילופין, החמירה עד כדי 75% מנכותה (ובעיקרי הטיעון נתבקשנו לקבוע כי ההחמרה היתה בשיעור של 100%). לעמדתה היה אירוע יחיד כשהיתה כבת 15, והוא לא חזר, אלא המחלה התפרצה עקב השירות הצבאי.

דיון והכרעה

13. אקדים ואומר, כי דעתי היא שיש לדחות את הערעור הנגדי של המשיבה ויש לקבל את הערעור של המערער, והתוצאה היא, ככל שעמדתי תתקבל על ידי עמיתי להרכב, שיש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולאשר את קביעתו של קצין התגמולים. אבוא לבאר ולנמק.

14. השאלה אם קיים קשר סיבתי של גרימה או של החמרה בין תנאיו של השירות הצבאי לבין המחלה, היא שאלה שבמשפט, ולפיכך מוסמך בית המשפט לפסוק בה, ואין היא נתונה להכרעתה הבלעדית של ועדת הערעור לפי חוק לפי חוק הנכים [תגמולים ושיקום] תשי"ט-1959 (וראו פסק דין קליג', עמ' 537-538). כך אף נפסק לגבי מחלת האפילפסיה (וראו רע"א 8077/96 חיים קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817 (1997), (להלן: "פסק דין קריספיל"), בסעיף 5, וראו גם דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן פ"ד נו(5) 732 (2002), (להלן "פסק-דין אביאן")).

האם גרימה?

15. המשיבה לקתה בעברה בהתקף של פרכוס, כאשר שהתה במועדון (דיסקוטק) שהיו בו אורות מרצדים. המשיבה הודתה כי היא מודעת במשך שנים לכך שהיא רגישה להבהובי אור. תחילה היא חשה רעד פנימי, נהגה לעזוב מיד את המקום וההרגשה חלפה. היא חשה בהרגשה דומה כשעוברת ליד עצים. על מנת למנוע תופעות אלו, השתמשה במשקפי שמש. נראה כי על רקע נתונים אלו, לא ניתן לקבוע מחלת האפילפסיה או הנטיה לחלות בה באו לידי ביטוי לראשונה בהתקף בעת השירות, וזאת לאחר שהמשיבה עברה אירוע הקשור באפילפסיה עוד לפני השירות. דר' מנליס אבחנה את המחלה כאפילפסיה רגישה לאור – PURE PHOTOSENSITIVE EPILEPSY וסברה כי שני ההתקפים, בעלי פרובקטיבים דומים, באו על רקע המחלה. פרופ' פינקלשטיין איננו מסביר בחוות דעתו מדוע לא נראה בהתקף הראשון כמועד התפרצותה של המחלה בגילוי חיצוני או של נטיה לחלות שהבשילה לכלל מחלה עם ההתקף הראשון. ונא דוק: אין מחלוקת כי מחלת האפילפסיה, שאיננה באה עקב אירוע הפוגע במוח, כמו מכת ראש או חידק וכיוצב', היא מחלה הנובעת משינויים מסויימים במוח, שיבואו לכלל ביטוי בהתקפים.

לדעת המומחים בפאנל, שנתנו את חוות הדעת המייעצת, אצל אדם הלוקה במחלת האפילפסיה, אין מדובר בנטיה לחלות בה ההופכת למחלה גלויה עם התפרצות ההתקף הראשון או ההתקפים הראשונים. מדובר בנתונים שקיימים אצל האדם, והסימפטום שלהם יתבטא בהתקפים, ובלשונם: "חשוב להדגיש שלא מדובר בגרימת המחלה או פריצת המחלה, אלא בהתבטאותה ע"י חשיפת סימפטום שלה (התקף). נדון עתה באותם "גורמי הדק" (TRIGERS) אשר כאמור הנם גורמים העלולים להביא להתקף אפילפטי אצל מי שמועד לכך אך אינם גורמים למחלת האפילפסיה".

בענייננו פטורים אנו מלקבוע, במקרה זה, אם התקף ראשון של המחלה, ייחשב כמעיד על פריצת המחלה, או שהוא מהווה סימפטום בלבד למחלה שהיתה באותו מצב לפני ההתקף הראשון, שכן, כאמור ההתקף הראשון אצל המשיבה חל עוד לפני הגיוס לצה"ל, והוא מוכיח כי המחלה או הנטיה הקונסטיטוציונאלית באו לידי ביטוי לפני הגיוס לצה"ל באותו אירוע של הפרכוס הראשון במועדון הלילה בגיל 15, כשמתווספת הרגישות לאור ולהבהובי אור, להם היתה המשיבה מודעת מגיל צעיר.

16. המשיבה התבססה על שני פסקי דין: הראשון - בע"א 1178/04 (מח' ב"ש) אלי סיסו נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 2.10.2005), נדון מקרה של חייל שבמהלך הטירונות ביצע פעילות פיזית קשה וסבל מחסר של שעות שינה. בפסק דין קצר מאד נקבע, שמאחר שהמערער החל לסבול מהתקפים אפילפטיים רק לאחר שהתגייס, ומאחר שנדרש למאמצים חריגים וחוסר שינה, יש לקבוע בהתאם להלכה בפסק דין קריספיל כי הנכות נגרמה עקב השירות. השני הוא פסק דין קריספיל. אף שם נדון מקרה של התקפים ראשונים במהלך השרות ולא על מצב שבו היו התקפים קודמים לפני השירות, כפי שהוא המצב בענייננו.

17. לסיכום פרק זה, מוצע לדחות את ערעורה הנגדי של המשיבה ולאשר בשאלת הגרימה את פסק דינה של הועדה קמא.

האם החמרה

18. הצדק עם המערער שלא נטען על ידי המשיבה בתביעתה שיש להכיר בהתקף בזמן השירות כמחמיר את המחלה, ככל שלא יוכר כי היא נגרמה על ידי תנאי השירות. אולם, גם לגופה של טענה זו, יש לעמדתי לדחותה. בחוות הדעת המייעצת של פאנל הרופאים היתה הדעה, ואוסיף קטגורית ומוסכמת, כי ההתקפים הם אירועים מבודדים במובן זה שאין התקף אחד משפיע על השני, ואין בכל אחד מההתקפים הללו כדי לגרום שינויים כלשהם במוח, המגבירים את המחלה, ובלשון חוות הדעת:

"הנושא הבא עליו יש לתת את הדעת הוא: האם ישנה השפעה להתקף הראשון, הקורה בזמן השירות, על מהלך המחלה להבא: ..... האם לעצם הופעת ההתקף הקליני הראשון, אשר קורה לצורך ענייננו במשך השירות, יש קשר למהלך המחלה בעתיד, לפרוגנוזה של המחלה, לסיכוי להגיע להפוגה (רמיסיה) של ההתקפים... התשובה לשאלה חשובה זו היא: לא. אין קשר בין הופעת ההתקף הראשון לבין מהלך המחלה בעתיד. בסקירה נרחבת (11) של מחקרים שעסקו בהתקפים אפילפטיים מסוגים שונים, היתה המסקנה שעל פי הידע הרפואי הנוכחי, התקפים אפילפטיים, מעוררים או בלתי מעוררים ... אינם מובילים למהלך מקדם של אפילפסיה ואינם יוצרים מוקדים אפילפטיים".

המומחים ממשיכים ומדווחים בחוות הדעת של פאנל הרופאים, שמחקרים הראו כי הסיכוי להשיג הפוגה איננו משתנה אם היו חמישה התקפים, או יותר, או פחות, וכי אין הוכחה כי התקפים אפילפטיים גורמים להתקפים נוספים. אדגיש כי פרופ' פינקלשטיין לא קבע אחרת, שכן, כאמור, לא התייחס כלל למצב של החמרה. מכאן שלא עמדה לפני הועדה קמא אלא דיעה רפואית אחת, והיא שאין קשר בין התקף אחד למשנהו ושאין התקף אחד מחמיר את המחלה. בנסיבות אלו, לא מקובלת עלי דעתה של הועדה קמא לפיה יש להכיר בהחמרת המחלה עקב השירות הצבאי (וראו ע"א (מח' ת"א) 1392/04 קצין התגמולים נ' א.ק. (לא פורסם, 4.10.2006). שם נדון מקרה של חייל שלקה בהתקף אפילפטי ראשון בזמן השירות. נקבע כי חסך בשינה אינו גורם למחלה אלא משמש גורם אבחנתי לה, ולא הוכח קשר בין התקף אחד לאלו שבאו לאחריו).

19. לפיכך, כאמור, אינני סבורה שהוכח לפנינו כי תנאי השירות החמירו את המחלה.

20. משהגעתי למסקנותי אלו, לפיהן לא היתה גרימה עקב התפרצות סימפטומים של המחלה עוד לפני ההתקף בשירות וכי לא היתה החמרה של המחלה, מכיוון שהדיעה הרפואית היחידה שהובאה היא שאין התקף אחד משפיע על המחלה או על ההתקפים שאחריו, מתייתר הצורך לדון בשאלה, אם היה בתנאי השירות, עקב חסר בשינה, כדי לגרום להופעת ההתקף שאירע בזמן השירות ובכך להחמיר את המחלה.

21. מעל לנדרש, אומר, כי בנושא זה, של העדר שעות שינה מספיקות, אימצה דר' מנליס את מסקנותיהם פאנל הרופאים, לפיהן מצב של דחק פסיכולוגי או חוסר שינה אינם גורמים להתפרצות המחלה. חסך בשינה עלול לגרם לשיבוש הפעילות החשמלית המוחית הסדירה, אולם בתנאי כי הוא נמשך לפחות 24 שעות. בנידוננו, המשיבה העידה כי ישנה במשך כארבע שעות כל לילה. אפילו אם נסכים כי ישנה אסכולה שקובעת כי חוסר שינה הוא גורם פרובוקטיבי להתקף, אינני סבורה שיש מי שיטען כי שינה של ארבע שעות בלילה במשך מספר ימים, גורמת להתקף. גם פרופ' פינקלשטיין דיבר בחוות דעתו על חסר שינה קיצוני, בכותבו כי "חסך שינה קיצוני עלול לגרום לשיבוש הפעילות החשמלית המוחית הסדירה, עקב ריבוי התפרקויות חשמליות (פעילות חשמלית פרוקסימלית).." דא עקא שכאן לא הוכחו נסיבות של חסך שינה קיצוני. דר' מנליס כתבה, כאמור, באמצה את חוות הדעת של פאנל המומחים, כי רק חסך שמעל 24 שעות הוכר כעלול לגרום להתקף אפילפטי. הועדה קמא לא הסבירה מדוע במקרה של המשיבה היה מוצדק לסטות מהנחה רפואית זו.

אתייחס למקצת מהפסיקה בעניין חוסר שינה ומתח נפשי כגורמים להתקף אפילפטי: בע"א (ת"א) 2522/03 משרד הבטחון נ' ירקוני (פורסם בנבו, 29.3.2006) נדון מקרה של חייל שטען כי עקב לחצים משמירות ליליות ועקב חבלה שארעה לו בזמן השירות לקה במחלת האפילפסיה. בין היתר נקבע שם, כי גם אם היה הרכב השופטים מניח כי החייל לקה בהתקף עקב תנאי השירות, אין בכך הוכחה כי המחלה לא היתה קיימת, שכן יש להבדיל בין התקף לבין המחלה עצמה, כאשר ההתקף מהווה אך ורק אינדיקציה לקיומה של המחלה (ברע"א 4411/06 ירקוני נ' קצין התגמולים (פרסם בנבו, 12.9.2006) נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין זה). בע"א 1865/03 קצין התגמולים נ' אליהו (פורסם בנבו, 27.11.2006) נקבע כי "חסך שינה הוא גורם פרובוקטיבי להתקף אפילפטי ולא הגורם למחלת האפילפסיה".. ברע"א 288/07 פלוני נ' משרד הבטחון – קצין התגמולים (פורסם בנבו, 13.3.2007) תביעת חולה אפילפסיה שטען כי חסר שינה גרם להתקף ראשון של מחלת האפילפסיה. בית המשפט העליון כתב כי האיטומולוגיה של האפילפסיה איננה ידועה, וחסך בשינה אינו גורם למחלה אלא עלול לגרום להתפרצותה; בע"א 3257/06 (מח' חי') בן שמעון נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 6.6.2007) המערער לקה בהתקף ראשון במהלך השירות, טען כי היו תנאים קשים בבסיס ובין היתר סבל מחוסר בשינה, חש מתח וחרדה וחוסר אונים. נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי שכן לא התקיים מצב אקוטי של חסך בשינה. בו"ע 1145/06 (ב"ש) גורודניצ'וק נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 9.2.2009) טען המערער כי הועסק בעבודות פיזיות קשות כולל הצבת ארגזים ופירוק מצברים, נשימה חוזרת של אדי צבע, חוסר שינה ויחס קשה של מפקדו, אשר גרם לו ללחץ נפשי קשה. נפסק כי חסר בשינה של מעל ל-24 שעות, אינו מוכר כגורם להתקפים.

22. באשר לטענת המשיבה, כי היא היתה במצב של דחק הנפשי עקב המבחן, אינני סבורה כי לחץ נפשי לקראת מבחן, הוא ייחודי לתנאי הצבא ומאפיין אותם, ואני בדיעה שאין להכיר בו, כקובע קשר סיבתי משפטי בין תנאי השירות לבין התפרצות המחלה או החמרתה (וראו פסק דין אביאן, בעמ' 763 ח'-ז' 764). ועדיין לא דנתי בכך שאין אסכולה המוצאת קשר בין דחק נפשי לבין התפרצות מחלת האפילפסיה.

23. בנסיבות, כאשר לא הוכח חסר שינה קיצוני או אפילו חמור, כאשר לא הוכחו תנאי מתח קיצוניים, שהרי המשיבה עבדה מספר ימים לפני ההתקף במשרד, על אף שהרגישה לחוצה עקב הצורך ללמוד למבחן, אינני סבורה שהיה מקום לקבוע כי המשיבה שכנעה שבנסיבותיה שלה, ההתקף נבע מתנאים של חסך בשינה ומתח נפשי, אפילו אין אסכולה המכירה בגורמים אלו כמעוררי התקפים.

לפיכך, מוצע לעמיתי להרכב, לבטל את פסק דינה של הועדה קמא ולהשאיר בתוקפה את החלטתו של קצין התגמולים הדוחה את תביעתה של המשיבה להכיר במחלת האפילפסיה בה לקתה הן כנגרמת והן כמוחמרת.

השופטת ברכה בר-זיו:

בניגוד לדעת חברתי, אני סבורה כי יש לדחות את שני הערעורים. המחלקות עם חברתי מתמקדת בקביעת הועדה קמא לפיה יש קשר של החמרה בין מחלת האפילפסיה שאובחנה אצל המשיבה לבין שרותה הצבאי, בשעור של 50%.

בפסק דין קריספיל נקבע על ידי כבוד השופטת (כתוארה דאז) ד. בייניש כי:

"הנסיבות של שהותו של המבקש בשירות – כפי שהוכחו בפני ועדת הערעורים – מלמדות על כך שהמבקש היה בתקופה בה סבל מקשיי הסתגלות וממעברי תפקיד. הוא היה במסגרת לימודית צבאית והיה עליו לקום משינה עקב העונש שחייב התייצבות לילית. יש במכלול נסיבות אלה כדי להצביע על כך שהמבקש היה במצב של מתח, חוסר שינה ועייפות בעת ההתקף הראשון. משהוכחו הנסיבות כאמור הראה המבקש כי יש קשר סיבתי בין האירוע של ההתקף הראשון לבין השירות הצבאי".

גם בענייננו נקבע על ידי הועדה קמא כי:

"לאור עדותה אנו סבורים כי המערערת הוכיחה כי ההתקף ארע, בנסיבות מיוחדות של עייפות מצטברת, מאמץ ולחץ נפשי. המערערת הצהירה והעידה כי, במהלך היומיים שקדמו לאירוע ישנה רק 4 שעות בכל לילה, והייתה בלחץ בגלל המבחן כיוון שהיה לה מאד חשוב להצליח ולהוכיח את עצמה, כשבמקביל ביצעה את העבודות השוטפות הכרוכות בתפקידה. יתר על כן, בשבוע שקדם לאירוע, הוקפצה לכוננות בשדרות נוכח נפילת קסאמים".

קביעות אלה של הועדה קמא הן קביעות עובדתיות, בהן אין להתערב ועל בסיסן אנו נדרשים להכריע בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי. משכך הם פני הדברים – צדקה הועדה קמא בקובעה כי יש קשר סיבתי בין המחלה לבין שרותה של המערערת. אכן, ההלכה אותה ציטטה חברתי, לפיה השאלה אם קיים קשר סיבתי של גרימה או החמרה בין תנאי השירות לבין המחלה, היא שאלה שבמשפט ואין היא נתונה להכרעה הבלעדית של הערכאה הדיונית, ואולם קביעת תנאי השירות עצמם הינה עובדתית ומסורה בלעדית לועדה קמא.

אציין גם כי פרופ' פינקלשטיין ציין בחוות דעתו כי גם אם היתה למשיבה נטיה מוקדמת למחלה, תנאי השירות הם שחשפו את המחלה וגרמו להתפרצותה דוקא באותה עת. עוד הוסיף כי מכלול מחלתה של המשיבה לא היה מופיע בהכרח גם בתנאים אחרים כגון החיים האזרחיים ואלמלא תנאי השירות – המחלה לא היתה פורצת באותה עת ויתכן כי לא היתה פורצת כלל.

קביעה זו לא נסתרה והיא עולה בקנה אחד עם קביעת הועדה קמא באשר לתנאי השירות של המשיבה.

עוד אציין כי בחוות דעת פאנל המומחים, אליה הפנתה חברתי, נאמר כי:

"הסיבות להופעת התקף אפילפטי שונות ומגוונות: בחלק גדול מהמקרים לא חוזרים התקפים נוספים מעבר להתקף הבודד, ובחלק מהמקרים ההתקף מהווה סימן ראשון למחלת האפילפסיה, שהינה מחלה כרונית המתבטאת בהתקפים אפילפטיים חוזרים ונשנים.... אין הוכחה בבני אדם כי התקפים אפילפטיים גורמים להתקפים נוספים. העובדה שהופעת התקף אפילפטי אינה משרה הופעת התקפים נוספים, והופעת התקפים נוספים בעתיד תלויה בתכונות העצמיות של המחלה הינה אחת הסיבות לכך שהמדיניות המקובלת בקרב הנוירולוגים היא לא להתחיל בטיפול תקופתי אנטי אפילפטי לאחר ההתקף הראשון (פרט למקרים מיוחדים), אלא להמתין להופעת התקף נוסף. לו היה חשש שהתקף אפילפטי משרה הופעת התקפים נוספים בעתיד הייתה הוראה לטפול מיידי לאחר ההתקף הראשון".

ודוק: בעניינה של המשיבה אכן לא נקבע כי היא לוקה במחלת האפילפסיה , אלא לאחר ההתקף השני שארע במהלך השירות, והוא ש"השרה" (כאמור על ידי פאנל המומחים) הופעת התקפים נוספים אצל המשיבה לאחר שחרורה.

עצם שחרורה של המשיבה מן השירות לאחר ההתקף השני, כאשר עובר לגיוסה היה ידוע על ההתקף הראשון – היא הנותנת כי גם הגורמים המוסמכים בצה"ל הכירו בעובדה כי מחלת המשיבה הוחמרה עקב השירות, עד כדי הצורך בשחרורה.

ועדת המומחים ציינה בסיכום הדיון ב"גורמי ההדק" להופעת התקף אפילפטי כי :

"דחק נפשי, מאמצים גופניים ועבודה קשה למשך שעות מרובות, אשר שכיחים במהלך השירות הצבאי, אינם יכולים להיחשב כגורם לפריצת התקפים. חסך שינה עלול להיות גורם מדרבן להופעת התקף אפילפטי אצל מי שמועד לכך והסף שלו להופעת התקפים אפילפטיים נמוך. אך בין אם זה התקף ראשון בחייו או לא, מדובר בגרימת ההתקף בלבד ולא בגרימת המחלה האפילפטית".

בשים לב לדברים אלה – אכן יש לקבוע כי אצל המשיבה, שהסף שלה להופעת ההתקף האפילפטי הינו נמוך, גרמו תנאי השריות המצטברים , כאמור לעיל, להחמרת המחלה.

בשים לב לכל האמור – אני סבורה כי דין שני הערעורים להידחות.

השופט דר' עדי זרנקין:

במחלוקת שנפלה בין חברותי להרכב, דעתי היא כדעתה של כב' השופטת שטמר.

כמותה, אף אני סבור, כי יש לקבוע שמחלת האפילפסיה ממנה סובלת המשיבה לא נגרמה, ואף לא הוחמרה ,על ידי שירותה הצבאי.

על פי התשתית העובדתית שנתבררה בפני הוועדה ,ברור כי ביטוי חיצוני למחלת האפילפסיה כבר היה אצל המשיבה שנים אחדות לפני גיוסה, ובמצב דברים זה, שבו ברור כי המחלה עצמה, ולא רק פרהדיספוזיציה לחלות בה, הייתה כבר קיימת לפני הגיוס, לא ניתן ליחסה לשירות הצבאי.

בעניין זה צדקה הוועדה בקובעה כי לצורך גיבוש החלטה בעניין הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי למחלה, אין נפקות לעובדה כי בעת הגיוס לא אובחנה המשיבה כחולה במחלה הזו, וכי האבחון נעשה בשלב מאוחר יותר, לאחר ההתקף הנוסף, ודי בעובדה כי הוכח קיומה של המחלה טרם השירות, על מנת לשלול את הקשר בינה לבין השירות.לשירות.

אני מצרף את דעתי לדעתה של כב' השופטת שטמר, כי אף בהחמרת מצב קיים לא עסקינן.

על פי הדעה הרפואית המקובלת אין השפעה מצטברת של ההתקפים שיש בה כדי להחמיר את המחלה, וכל התקף איננו אלא ביטוי של המחלה הקיימת, אשר אין לו השפעה על התפתחותה של המחלה. משאלו הם פני הדברים, פשיטא שאין אנו יכולים לקבוע שההתקף האפילפטי שאירע למשיבה במהלך שירותה, החמיר את מצב מחלתה, כפי שקבעה הוועדה קמא.

בנסיבות אלו יש, לדעתי, לקבל את ערעור המערערת ולדחות את ערעור המשיבה.

לא הייתי עושה צו בדבר הוצאות.

לפיכך, הוחלט בדעת הרוב של השופטים ש.שטמר-אב"ד ודר' ע. זרנקין, לקבל את הערעור של המדינה-קצין התגמולים, ולדחות את ערעורה של המשיבה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ו חשון, תשע"ג, 22 אוקטובר, בהעדר הצדדים.