טוען...

פסק דין מתאריך 26/06/13 שניתנה ע"י רבקה ארד

רבקה ארד26/06/2013

בפני

כב' הרשמת הבכירה רבקה ארד

תובעות

1. עמית ליאם מסחר ואחזקות בע"מ
2. איי.טי.אמ קפיטל בע"מ

נגד

נתבעת

אינסטליין - החברה הבינלאומית לשיווק מוצרי אינסטלציה בע"מ

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

  1. לפני תביעה שטרית בגין 3 שיקים משוכים מחשבונה של הנתבעת לפקודת א. בקר (יבוא ושיווק) בע"מ (להלן: א. בקר). זמני פרעון השיקים 12.2.12, 21.2.12, 28.2.12. כל אחד מהשיקים ע"ס 13,750 ₪.
  2. התובעת עמית ליאם מסחר ואחזקות בע"מ (להלן: עמית ליאם), חברה שעיסוקה, בין היתר, בנכיון שיקים, ניכתה את שלושת השיקים נשוא התביעה למר אמיר בקר (קבלת נכיון מיום 24.10.11 צורפה כנספח 5 לתצהיר מר אלון חלפון, מנהל עמית ליאם). את השיק מיום 28.2.12 ניכתה עמית ליאם "נכיון משנה" אצל התובעת איי. טי. אם קפיטל בע"מ (להלן: איי. טי. טם) (קבלת נכיון מיום 24.10.11 צורפה כנספח 4 לתצהיר מנהל איי. טי. אם מר עמי מרום). בגב השיק האמור חתומה איי. טי. אם והיא התובעת בגינו. בגב שני השיקים הנוספים חתומה עמית ליאם והיא התובעת בגינם.
  3. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר בה טענה כי השטרות גנובים. הנתבעת קיבלה רשות להתגונן. מטעם עמית ליאם העיד מר אלון חלפון, מטעם איי. טי. אם. העיד מר עמי מרום. מטעם הנתבעת העיד מר אילון אוריאל. אף אחד מהצדדים לא הביא לעדות את מר אמיר בקר. הצדדים סיכמו בעל פה.

דיון והכרעה

  1. לטובת התובעות עומדת חזקת התמורה וכן חזקת אחיזה כשורה.

בסעיף 28 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות) נקבע:

"(א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה.

(ב) ביחוד זכות קנינו של מסחר שטר פגומה כמשמעותו בפקודה זו, אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפיה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון, או בנסיבות העולות כדי רמאות".

בסעיף 29 לפקודת השטרות נקבע:

    1. כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך.
    2. כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר".
  1. מהוראות אלה עולה כי חזקה לכאורה כי שהתובעות הינן אוחזות כשורה והנטל על הנתבעת לסתור חזקה זו. דהיינו, על הנתבעת, הטוענת כי השיקים גנובים, להוכיח טענה זו. ככל והנתבעת תוכיח טענתה בדבר גניבת השיקים, הנטל חוזר לתובעות להוכיח כי הן מחזיקות בשטרות בעד ערך ובתום לב.
  2. לאחר ששמעתי את עדויות העדים, עיינתי בראיות שהוצגו ושמעתי את טענות הצדדים, הנני סבורה כי הנתבעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח טענתה כי השיקים גנובים. לפיכך, עומדת לתובעות חזקת האחיזה כשורה. עוד אני סבורה כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור את חזקת האחיזה כשורה.
  3. כאמור, בתצהיר התומך בהתנגדות, טען מר אוריאל כי השיקים נגנבו ממשרדי הנתבעת, לפיכך לא בוצעה בהם מסירה כדין וכי בגין הגניבה הוגשה תלונה במשטרה "שחוקרת הענין" (סעיף 6 לתצהיר התומך בהתנגדות). מר אוריאל לא פרט בתצהירו מועד הגניבה, במי חושדת הנתבעת שגנב השיקים, מספר השיקים שנגנבו וכיוצ"ב פרטים רלוונטים שהדעת נותנת שיהיו בידיעת הנתבעת. עוד נטען בתצהיר כי הנתבעת לא קיבלה כל תמורה בגין השיקים.
  4. מר אוריאל העיד כי עפ"י נוהל עבודה של הנתבעת, הושארו פנקסי שיקים במשרד, כאשר חלק מהשיקים כתובים, לצורך תשלום לספקים (ע' 2 ש' 25-26 פרו' מיום 22.7.12). עוד נטען כי השיקים דנן הוכנו בגין סחורה שהיתה אמורה להתקבל מא. בקר (ע' 8 ש' 27-28 פרו' מיום 17.6.13). מר אוריאל אישר בחקירתו כי הוא שרשם השיקים וחתם עליהם (ע' 6 לחקירתו). דהיינו, השיקים הושארו ע"י הנתבעת במשרדיה כשהם שלמים ותקינים על מנת שיעשה בהם שימוש – תשלום לספקים, ובמקרה זה, א. בקר. כלומר, מדובר בשיקים שנועדו להיות סחירים. מי שחתם על השיק יכול היה לשמור עליו ולמנוע את גניבתו ונושא בסיכון שהשיק יגנב ואוחז כשורה שיקבל אותו יוכל להיפרע ממנו (ראו בעניין זה תא (מחוזי ת"א) 207805/02 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' משיח אייל (23.9.04) פורסם בנבו).
  5. בחקירתו במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, טען מר אוריאל כי הוא מניח שהשיקים נגנבו בסמוך לכתיבתם אך אינו זוכר מתי נכתבו (ע' 1 ש' 12-15). "היתה לנו גניבה לפני כמה חודשים, השיקים נעלמו. זה היה תוך כדי מעבר ממקום למקום שעברנו. כשראיתי שהשיק יורד בבנק, ידעתי שהשיק גנוב" (ע' 1 ש' 25-26). מר אוריאל אף העיד באשר למועד ביטול השיקים: "ראיתי את השיק, הוא ירד (בבנק). למחרת כשמפקידים את השיק ניתן לראות שהוא יורד מהחשבון. ראיתי אותו ידעתי שלא נתתי אותו. ביטלתי. ש. באותו יום ביטלת אותו? ת. כן. ש. בטוח? ת. כן" (ע' 2 ש' 1-6). מדברים אלה עולה כי רק כאשר השיק ירד בחשבון הבנק של הנתבעת (בחודש פברואר 2012) הבין מר אוריאל כי השיקים גנובים ורק אז מסרה הנתבעת הוראה לבנק לבטל את השיקים.
  6. אם כך, נשאלת השאלה מדוע התלונה הוגשה למשטרה רק בחודש אפריל 2012. מר אוריאל השיב כי פנה למשטרה מספר פעמים, טרם הגשת התלונה הרשמית ונמסר לו במשטרה שתחילה יחפש את השיקים כדי לוודא שאכן נגנבו "כי היו לי כמה פנקסים שלא מצאנו אותם. כשקיבלנו את התביעות, אמרתי להם שאין לי ברירה ואני חייב לקבל מסמך רשמי ואז נתנו לי את זה (אישור תלונה)" (ע' 2 ש' 15-17). מר אוריאל הסביר כי באותו מעמד ביטל את כל השיקים שלא היו רשומים בספרי הנתבעת, דהיינו, שהנתבעת לא נתנה אותם (ע' 2 ש' 20-21). העד הבהיר כי נגנב פנקס שיקים שלם אולם לא נמסרה הוראת ביטול גורפת של כל הפנקס אלא שיקים ספציפיים (ע' 2 ש' 25-31).
  7. בחקירתו הנגדית בישיבת הראיות, טען מר אוריאל כי השיקים נגנבו בסמוך לכתיבתם (ע' 7 ש' 1). אשר להגשת התלונה במשטרה רק בחודש אפריל 2012 השיב כי ניגש למשטרה קודם לכן, כבר לאחר שבוטלו השיקים בתחילת חודש אוקטובר, וטען בפני המשטרה כי השיקים נעלמו. לטענתו, במשטרה "לא ששו" לקבל את התלונה וביקשו כי יחפש את השיקים שכן יתכן שאי מציאת השיקים נובעת מ"בלאגן" במשרדי הנתבעת, כיוון שזה מכבר עברה למשרדים חדשים. מר אוריאל העיד כי כעבור 7 חודשים השיקים התחילו לרדת בחשבון ואז דרש לקבל אישור בכתב להגשת התלונה (ע' 7 לפרוטוקול). יאמר כי מר אוריאל עצמו אישר בעדותו כי באותה עת לא ידע אם השיקים נגנבו או שנמצאים במשרד (ע' 8 ש' 13).
  8. גרסה זו של מר אוריאל עומדת בסתירה לזו שמסר במסגרת חקירתו על ההתנגדות שכן, בהתנגדות נטען כי השיקים בוטלו כאשר ירדו בחשבון (בפברואר 2012) ואילו בישיבת הראיות טען שבוטלו באוקטובר. הנתבעת היתה יכולה בקלות להבהיר עניין זה באמצעות הצגת אסמכתא בדבר מועד ביטול השיקים מהבנק בו מתנהל חשבונה. אולם, הנתבעת לא צרפה ראיה זו והדבר עומד לחובתה.
  9. עוד טען מר אוריאל כי על מנת שהשיקים לא יחזרו מסיבת אי כיסוי מספיק אלא בשל הוראת ביטול שניתנה, דרש ממנו הבנק להציג אישור משטרת ישראל בדבר התלונה שהוגשה (ע' 7 ש' 25 – ע' 8 ש' 2). השיקים נפרעו בבנק בחודש פברואר 2012 וחוללו מחמת הוראת ביטול שניתנה. לא מצויין בשיקים כי חוללו בשל אי כיסוי מספיק. אם אכן הדברים כפי שנמסרו לעיל, כיצד יתכן שהתלונה היא מחודש אפריל, שהרי ברור כי בזמן אמת לא התלונה שצורפה לתיק (מחודש אפריל) היא שהוצגה לבנק. לא צורפה כראיה תלונה אחרת נושאת תאריך מוקדם יותר ואף לא מספר התלונה שטען מר אוריאל כי נמסר לו (ע' 8 ש' 4). ראוי אף לצייין כי גרסה זו נשמעה לראשונה בישיבת הראיות, לא נטענה בתצהיר התומך בהתנגדות ולא בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת.
  10. בחקירתו הנגדית בישיבת הראיות, אישר מר אוריאל כי הוא שחתם על השיקים ורשם אותם בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2011 (ע' 6). בנסיבות אלו, לא הוברר די הצורך כיצד השיקים, אשר כל הפרטים בהם נרשמו ע"י הנתבעת וחתומים על ידה כדין, נגנבו בסמוך למועד כתיבתם, ועפ"י החשד, ע"י מר בקר, מנהל הנפרעת (ע' 9 ש' 4-5, ר' גם ס' 32 לת.ע.ר. מר אוריאל). אם השיקים רשומים לפקודתו, מדוע שיגנוב אותם ? טען בעניין זה מר אוריאל כי א. בקר לא נתנה לנתבעת תמורה בגין השיקים הללו, שכן לא סיפקה לנתבעת סחורה שהיתה אמורה לספק "אנו הכנו (את השיקים) אבל הוא לא הביא את הסחורה ולא קיבל את הכסף, הוא בא לנג'ס שהוא רוצה את הכסף, הוא לא הביא את הסחורה והוא לא קיבל כסף. השיקים הגיעו אליו ויתכן שהוא עשה איתם ביזנס" (ע' 8 ש' 28-30). גם טענה זו ברמת פירוט זו נטענה לראשונה בישיבת הראיות, כאשר לא צורפה כל אסמכתא לאשש טענה זו. למשל, כרטסת של חברת א. בקר אצל הנתבעת, עדות של מי מטעם הנתבעת אשר ניהל את החשבונות של הנתבעת ו/או את ההתקשרות עם בקר וכיוצ"ב.
  11. הנתבעת אף לא פרטה מה עלה בגורל התלונה שהגישה. בתצהיר התומך בהתנגדות נטען כי המשטרה חוקרת את התלונה (ס' 6 לתצהיר). בתצהיר עדות ראשית, אשר הוגש כ-9 חודשים לאחר מכן, שב וציין מר אוריאל באופן לקוני כי משטרת ישראל "חוקרת" (ס' 4 לת.ע.ר.). מצופה היה כי יעדכן בדבר התפתחויות שחלו, אם בכלל, ולפחות שיתעניין בכך כמתלונן ויתייחס לעניין זה בתצהיר, שכן בוודאי שחקירה זו יכולה לשפוך אור על תיק זה.
  12. הנתבעת אף לא מסרה גרסה אחידה ועקבית ביחס לשאלה האם השיקים בענייננו הם שיקים שנגנבו יחד עם פנקס שלם אשר נגנב או שמא נתלשו מפנקס שקיים אצל הנתבעת. בתלונה במשטרה נרשם בפרוט הרכוש: "המחאות 5 גנוב, שלושה פנקסים של בנק הפועלים פנקס אחד של בנק דיסקונט ופנקס אחד של בנק לאומי". בעדותו בע' 8 ש' 18 השיב "אני מניח שהם נתלשו".
  13. אין מחלוקת כי הנתבעת מסרה שיקים אחרים לא. בקר. הנתבעת טענה לגביהם כי הוחלפו לבקשת מר בקר משום שכובסו במכונת כביסה והושמדו. על פניו, השיקים הנוספים אשר הוחלפו ע"י הנתבעת נמסרו מאותו הפנקס לו שייכים השיקים נשוא התביעה, אם כי נושאים מספר מאוחר יותר, אך לטענת הנתבעת נמסרו טרם המועד שנרשמו השיקים נשוא התביעה. עניין זה, אמנם אינו נוגע ישירות למחלוקת בענייננו, אך לא הובהר די הצורך וניתן היה להבהירו באמצעות כרטסת של א. בקר אצל הנתבעת, כרטסת אשר לא צורפה.
  14. ממכלול הדברים, נוכח אי דיוקים וסתירות בגרסת הנתבעת, אי הבאת ראיות ועדים רלוונטים והיות עדות מר אוריאל עדות יחידה, הנני סבורה כי הנתבעת לא הרימה הנטל להוכיח כי מדובר בשיקים גנובים.
  15. בנסיבות אלו, עומדת לטובת התובעות החזקה כי הן אוחזות כשורה בשיקים. הנתבעת לא הצליחה לסתור חזקה זו.
  16. מעל לצורך אציין כי עמית ליאם הוכיחה כי נתנה ערך עבור 3 השיקים דנן עוד ב-24.10.11, כ-4 חודשים טרם שחוללו בפברואר 2012, כאשר לא הוכח שהשיקים בוטלו קודם לכן, כמפורט לעיל. בנסיבות אלו, כאשר השיקים התקבלו אצל עמית ליאם כשהם שלמים, תקינים, ללא הגבלת סחרות, הרי שלא היתה לעמית ליאם סיבה לחשוד בדבר תקינותם. מר חלפון אף העיד כי בעבר ניכה שיקים של הנתבעת ואלה נפרעו (ע' 15 ש' 25-27). לפיכך, ניתן לקבוע כי עמית ליאם נתנה עבור השיקים תמורה בתום לב והתקיימו בעניינה תנאי סעיף 28 לפקודת השטרות.
  17. אשר לאיי. טי. אם, אמנם, בהשוואת עדויות מר חלפון ומר מרום באשר לתמורה שנתנה איי.טי.אם עבור השיק שניכתה לעמית ליאם, נפלו סתירות, אף בהתייחס לקבלת הנכיון שהוצגה. אולם, אין בסתירות אלו כדי לסתור את חזקת התמורה העומדת לזכות איי.טי.אם., אשר ניכתה את השיק כשעה לאחר שעמית ליאם ניכתה אותו לא. בקר. לכל הפחות, עומדת לזכות איי. טי. אם, חזקת הערך מכח הערך שנתנה עמית ליאם, עפ"י סעיף 26(ב) לפקודת השטרות (ראו ש. לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה, ע' 220).
  18. אשר על כן, דין התביעה להתקבל. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעות את סכום השטרות כפי החוב המופיע בתיקי ההוצל"פ הרלוונטיים. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות כל אחת מהנתבעות בגין האגרה. בהתחשב כי התובעות יוצגו ע"י אותו עו"ד והתביעות התנהלו במאוחד ובשים לב למכלול הנסיבות אני מחייבת את הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ לטובת עמית ליאם ו- 2,500 ₪ לטובת איי.טי.אם. ההליכים בתיקי ההוצל"פ ישופעלו.
  19. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי לוד תוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ז תמוז תשע"ג, 25 יוני 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה