1. רכבה של התובעת נפגע בעת שחנה ברחובות ואת נסיבות התאונה מתארת התובעת כך: הנתבע 1 (להלן:"מר טבשי") נהג במכוניתו ולדבריו התחמק ממגע ומפגיעה במכונית אחרת, שהייתה נהוגה בידי הנתבע 3 (להלן:"מר נפתלי") ואז הוא סטה לעבר מכונית התובעת, פגע בה וכתוצאה מכך נגרם נזק למכוניתה. התובעת הגישה תביעתה נגד שני הנהגים ונגד המבטחות שלהם לשלם לה את נזקיה בסך של 23,077 ₪, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכבה בסך 17,018 ₪, ירידת ערך בסך 3,859 ₪, שכ"ט שמאי בסך 1,200 ₪, אבדן שעות עבודה בסך 1,000 ₪.

2. א. מר טבשי והמבטחת שלו הנתבעת 2 (להלן:"איי.די.איי) הגישו כתב הגנה ובו מבקשים הם לדחות את תביעת התובעת, תוך העלאת הטענות העיקריות הבאות:

א) מר טבשי נסע בנסיעה ישרה ולפתע התפרץ רכב, שהיה נהוג בידי מר נפתלי, מחנייה בצד שמאל וחסם את דרכו של מר טבשי אשר בניסיונו למנוע תאונה, סטה ימינה ופגע ברכב התובעת.

לכן, סבורים הנתבעים, שהאחריות לתאונה רובצת על מר נפתלי, אשר התפרץ לכביש ויצר הפרעה בלתי סבירה לרכבו של מר טבשי בנתיב נסיעתו.

ב) מאחר והנתבעים הנ"ל סבורים שהאחריות רובצת על מר נפתלי, שלחו הם הודעה לצד ג' לאליהו, חב' לביטוח בע"מ – המבטחת את רכבו של מר נפתלי- (להלן:"אליהו") על מנת לחייב אותה לשפות את איי. די. איי על כל סכום שהיא תחויב לשלם לתובעת.

ב. מר נפתלי ואליהו הגישו אף הם כתב הגנה והם סבורים, שדין התביעה נגדם להתקבל בחלקה הקטן בלבד – ולהצדקת טענה זו, מעלים הם, בין היתר, הטענות העיקריות הבאות:

א) ברכבו של מר נפתלי נהג בנו מר נפתלי אבי (להלן:"אבי") ולדעת נתבעים אלה, רובצת האחריות על שני הנהגים המעורבים בחלקים שווים ועליהם לפצות את התובעת בהתאם לחלוקה זו.

ב) הכביש בו אירעה התאונה הוא כביש חד סטרי ומכוניות חונות משני צידי הכביש, כך שקיים נתיב נסיעה אחד בלבד. לטענת הנתבעים הנ"ל, אותת אבי על כוונתו לצאת ממקום החניה והיות ולא הייתה מניעה לכך, החל לצאת לעבר נתיב נסיעתו. בעת קרות התאונה, כבר היה רכבו של אבי רובו ככולו בתוך נתיב נסיעתו ולא הייתה התפרצות בתוך נתיב נסיעתו של מר טבשי.

ג) עוד נטען, שמר טבשי הגיע למקום במהירות גבוהה ולא הבחין ברכבו של אבי ו/או הבחין באיחור רב וסטה ימינה והתנגש ברכב התובעת.

3. מהעובדות שהובאו בכתבי הטענות ומהעדויות שהובאו בפני בית המשפט עולה, שאמנם רכב התובעת נפגע בהיותו בחניה ובשל כך, אין ספק שעל מי מגורמי התאונה לפצות את התובעת, ברם בעוד שהנתבעים: מר טבשי ו-איי.די.איי מכחישים כליל את אחריותם לנזק שנגרם לרכב התובעת, מודים, בהגינותם, הנתבעים: מר נפתלי ואליהו שחלה עליהם אחריות, אך אחריות חלקית בלבד, שכן במקרה זה, כפי שעולה מהעובדות של המקרה, יש לחלק האחריות בין שני המעורבים בתאונה.

4. אכן כן, השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים והעולה בנסיבות מקרה זה היא: האם באמת שני המעורבים בתאונה תרמו תרומה שווה לגרם התאונה ולנזק שנגרם לרכב התובעת – כטענת מר נפתלי ואליהו- או שמא יש לקבל את טענות מר טבשי ו-איי.די.איי ולקבוע, שהאחריות לתאונה זו רובצת אך ורק על אבי, אשר נהג ברכבו של מר נפתלי.

על מנת להכריע בשאלה הנ"ל, עיינתי בכל חומר הראיות שהוגש לבית המשפט ובעדוית הצדדים המעורבים ולאחר בחינת חומר ראיות זה, הנני קובע, שלאור העובדות והנסיבות, כפי שהצדדים המעורבים בתאונה העידו בבית המשפט וגם על פי העובדות העולות מכתבי הטענות, יש לייחס אחריות לשני המעורבים בתאונה, כאשר אין לי ספק, שאותן טענות, שהועלו על ידי הצדדים מצביעות על כך, שמירב האחריות רובצת על אבי, אשר נהג ברכבו של נפתלי ואילו למר טבשי רשלנות תורמת בלבד.

לאחר ששקלתי את מידת שיעור האחריות של כל אחד מהם, אני קובע, שאחריותו של אבי לגרם התאונה תקבע לשיעור של 80% ואילו שיעור רשלנותו התורמת של מר טבשי נקבעת ל-20% - זאת לאור הנימוקים הבאים:

א. התובעת לא הייתה ברכב, עת נגרמה התאונה, אלא אמו של נפתלי נכנסה לביתה של התובעת וסיפרה לה שרכבה נפגע. אמו של נפתלי מסרה לתובעת את פרטי הנהג הפוגע – הוא רכבו של מר טבשי.

בעדותה בבית המשפט, מאשרת התובעת, שהיא פוצתה באופן חלקי על ידי אליהו וקיבלה סך של 7,400 ₪.

ב. א) בעצם, אין חולק בין הצדדים, שהתאונה אירעה עת יצא אבי ממקום חניה, שכן בכתב ההגנה מאשרים נפתלי ואליהו, שטרם התאונה חנה רכבו של נפתלי בצד שמאל של הכביש וביקש לצאת מהחניה ואף אותת על כוונתו זו והיות ולא הייתה מניעה, החל לצאת לעבר נתיב נסיעתו. עוד מציינים נתבעים אלה, שבעת שרכבו של נפתלי היה רובו ככולו בתוך נתיב נסיעתו והיות ומר טבשי נסע במהירות בלתי סבירה, החליט להסיט את רכבו ימינה למקום בו חנה רכבה של התובעת ותוך כדי כך פגע ברכב התובעת.

(ראה העובדות המובאות בכתב ההגנה של מר נפתלי ואליהו).

ב) העובדה, שמר אבי יצא בפתאומיות מהחניה מובאת בעדותו של מר טבשי ולטענתו, הגיח מר אבי בצורה כזאת, שלא הייתה למר טבשי היכולת לבלום או לעצור על מנת למנוע את התאונה והדרך היחידה שנותרה לו, היא להסיט את רכבו לצד ימין ותוך כדי כך פגע ברכב התובעת. (ראה עדותו של מר טבשי בעמ' 3 לפ',ש' 2- 6).

ג. כפי שעולה מדברי מר טבשי, אירעה התאונה בין רכבו ובין רכב התובעת – זאת מבלי שיהיה מגע כלשהו בין רכבו ובין רכבו של מר נפתלי. (עמ' 3 לפ',ש' 20).

ד. א) אני מאמין למר טבשי, שאכן אבי יצא באופן פתאומי מהחניה אל נתיב נסיעתו של מר טבשי ואני קובע, שבעת שאבי יצא מהחניה, הוא לא בדק היטב אם היציאה אפשרית מבלי להפריע או לחסום את דרכם של המשתמשים האחרים בדרך ובמקרה זה את דרכו של מר טבשי.

הנתבעים מר נפתלי ואליהו, מציינים בכתב ההגנה, כי בטרם יצא אבי מהחניה הוא אותת ואף בדק ורק לאחר שראה שאין מפריע – הוא החליט לצאת מהחניה.

גם בעדותו בבית המשפט, מעיד אבי, שהביט במראה ולא ראה רכבים באזור ואז השתלב לתוך הנתיב. (עמ' 4 לפ',ש' 26).

ב) אין להוציא מכלל אפשרות, שאבי אכן אותת בטרם יציאתו מהחניה, אך ממבחן התוצאה עולה, שאבי לא יכול היה לצאת ידי חובה על ידי איתות בלבד, שכן נהג זהיר חייב גם לאחר מתן האיתות לבדוק אם היציאה או הפניה שמאלה או ימינה אפשרית מבלי להפריע למשתמשים האחרים בדרך.

כפי שעולה מהתרשים שהגיש אבי לבית המשפט (נ/2) הרי הוא יצא מחניה אחרי רכב שחנה לפניו ולאור העובדה, שרכבו של מר טבשי היה במקום המסומן 2 בתרשים, הרי אין ספק, שבמקרה כזה, היה חייב אבי להבחין ברכבו של מר טבשי, הנוסע ומתקרב לנתיב ממנו יצא אבי מהחניה והיה עליו להמתין עם היציאה – עד שיחלוף מר טבשי על פניו. ואם אבי טוען בעדותו, שבעת שיצא לא ראה את רכבו של מר טבשי, שמע מיניה שהיציאה הייתה מבלי לבדוק מה נעשה מימינו או מאחוריו. (עמ' 4 לפ',ש' 31- 32).

ג) משאין מחלוקת בין הצדדים, על הצורך שהיה לו למר טבשי לסטות ימינה על מנת שלא לפגוע ברכבו של מר נפתלי, היא הנותנת שאכן מר טבשי כבר היה קרוב – קרוב מאוד- למקום יציאתו של אבי מהחניה ובמצב כזה, פעולותיו של מר טבשי, יכלו למנוע ההתנגשות בין רכבו ובין רכבו של מר נפתלי, אך בניסיון זה למנוע התנגשות בין שני רכבים אלה, העדיף מר טבשי לסטות ימינה – שם חנה רכב התובעת וכתוצאה מאותה סטייה פגע ברכב התובעת.

ה. לכן, יציאתו הפתאומית של אבי, כאשר לפי דברי מר טבשי, המרחק בין הרכב בו נהג אבי ובין רכבו היה 10- 20 מ' הייתה יציאה מסוכנת, בלתי זהירה, אשר גרמה לכך שמר טבשי יסטה מנתיב נסיעתו – כל זאת על מנת למנוע התנגשות בין הרכב שלו ובין רכבו של מר נפתלי.

לכן, לאור הקביעות הנ"ל, אני קובע שמירב האחריות רובצת על אבי ובשל כך ייחסתי לו את שיעור האחריות של 80%.

ו. א) גם אם אקבל את עדותו של מר טבשי, גם אז אופן נהיגתו באותן נסיבות מצביעות על תרומת רשלנות לגרם התאונה, שכן עצם הצורך בסטייה הפתאומית ימינה מצביעה על כך, שמהירות נסיעתו של מר טבשי לא הייתה מהירות סבירה אשר תאמה את נסיבות המקרה. מר טבשי, העיד, שמהירות נסיעתו בעת האירוע הייתה בסביבות 30- 40 קמ"ש והגם שאין זאת מהירות מופרזת, הרי שעצם אי יכולת לעצור והצורך בסטייה, כאמור, מצביעה על העובדה, שגם מהירות זו לא תאמה את הנסיבות ואת המצב אליו נקלע מר טבשי. (ראה בעמ' 4 לפ',ש' 5- 7).

5. א. מהנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל, מקבל אנוכי את טענתו של מר חבר, נציג אליהו, אשר טען בפני טענות ענייניות, שאכן יש לקבוע במקרה זה אחריות משותפת של שני המעורבים בתאונה, ברם לאחר ששקלתי את כל נסיבות המקרה, הגעתי למסקנה, שגם אם יש לקבוע אחריות משותפת, בכל זאת יש לומר שנסיבות המקרה מצביעות על אחריות גבוהה יותר של אבי.

טענתו של מר חבר, שהטענה, שאבי יצא בפתאומיות לא יכולה להתקבל – זאת משום שחנו מכוניות מצד ימין ומצד שמאל – כפי שעולה מתמונות שחזור שהגיש לבית המשפט (נ/1), אינה מקובלת עלי, משום שנהג אשר מתכוון לצאת מחניה, כפי שיצא אבי, אין לו מניעה לצאת בפתאומיות גם אם חונים שם רכבים, שכן רכבים אלה אינם מאיינים את היציאה הפתאומית של נהג זה או אחר. (עמ' 5 לפ',
ש' 24- 26).

ב. התובעת הוכיחה נזקים ברכבה בסך של 17,018 ₪ (בהתאם לחוות הדעת של השמאי). מר חבר טוען, שהיות ורכב התובעת הוא משנת ייצור 2008 לא היה מקום להרכיב בו חלקים מקוריים, אלא ניתן היה להרכיב חלקים משומשים. טענה זו, היא טענה מעניינת כשלעצמה, ברם השמאי מטעם התובעת פרט בחוות דעתו את הסיבה לאישור חלקים מקוריים ולכן, באין חוות דעת הסותרת חוות דעת זו – לא מצאתי שיש מקום לקבל טענה בעל פה של מר חבר כנגד המסמך בכתב – חוות הדעת.

לכן, אני קובע, שיש לשלם לתובעת גם את שיעור ירידת הערך בסך של 3,858.90 ₪ וכן את שכ"ט השמאי בסך של 1,200 ₪.

ג. מהאמור לעיל עולה, שהתובעת הוכיחה נזקיה בסכום של 22,077 ₪. התובעת תבעה סכום נוסף בסך של 1,000 ₪, אך איני נעתר לדרישת סכום זה בהיותו כללי, בלתי מפורט ובלתי מוכח.

6. בהתייחס לסכום הנזק הנ"ל ובהתייחס לשיעור האחריות של כ"א מהמעורבים בתאונה, יש לפצות את התובעת בסכומים כפי שיפורט להלן:

א. א) אני מחייב את הנתבעים: יצחק טבשי ו-איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ, שניהם ביחד ו/או כ"א מהם בנפרד לשלם לתובעת סך של 4,415 ₪ (20% מגובה הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה – 10.7.12- ועד התשלום בפועל.

ב) כמו כן, אני מחייב את הנתבעים הנ"ל, באופן סולידארי, לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 250 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ב. א) אני מחייב את הנתבעים: מרדכי נפתלי ו-אליהו חב' לביטוח בע"מ, שניהם ביחד ו/או כ"א מהם בנפרד לשלם לתובעת סך של 17,662 ₪ (80% מגובה הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה – 10.7.12- ועד התשלום בפועל.

ב) כמו כן, אני מחייב את הנתבעים הנ"ל, באופן סולידארי, לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ג. כל סכום, שכבר שולם על ידי מי מהנתבעים לתובעת, יקוזז מהסכומים בהם חייבתי כ"א מהם בפסק דין זה.

הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

ניתן היום 18.1.13 (ז' בשבט התשע"ג) בהיעדר הצדדים והמזכירות תעביר העתק פסק הדין לכ"א מהצדדים.