כללי

1. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "החברה") הינה חברה פרטית בערבון מוגבל, שהתאגדה ונרשמה (בשנת 1992) כדין בישראל. היא עוסקת במתן שירותי אמבולנסים ליחידים ולמוסדות בישראל. התובע ומר אברהם בן גיגי (להלן: "אברהם"), הינם המייסדים, בעלי המניות, בחלקים שווים, בעלי השליטה והמנהלים במשותף של החברה.

2. התובע יליד 18.9.1954, תושב חיפה ,נפגע ביום 29.4.2007 ולטענתו בתאונת עבודה, במהלך עבודתו במשרדי הנתבעת, והנמצאים ברח' הגנים 17 חיפה. (להלן: "התאונה").

3. בתאונה, נפגע התובע ביד ימינית. הוא נבדק במרכז הרפואי "לין" בחיפה. (להלן: "המרכז הרפואי"). הודגם קרע באורך כ- 4 ס"מ בחלק פנימי של מסת שריר הביצפס (Biceps) בזרוע ימין. טופל במתלה והומלץ על קומפרסים. בהמשך, היה במעקב וטיפול שמרני, אצל הרופא המטפל. היה בחופשת מחלה למשך כחודש ימים.

4. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לתובע דמי פגיעה בהתאם לתקופת אי-כושר מאושרת מיום 30.4.2007 ועד ליום 19.5.2007.

5. וכן, ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית (זמנית ויציבה), כדלקמן:

20% - מיום 20.5.2007 ועד ליום 31.7.2007;

10% - מיום 1.8.2007 ועד ליום 31.1.2008;

10% - (יציבה), מיום 1.2.2008, לפי סעיף 42(2)(א)(I) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), (תוספת), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות").

ועדת הרשות קבעה, כי אין מקום להפעלת תקנה 15 לתקנות.

6. גם פרופ' גרשון וולפין, מומחה רפואי לכירורגיה אורתופדית שמונה על-ידי בית-המשפט (להלן: "המומחה") בדק את התובע וקבע בחוות-דעתו (מיום 14.8.2009), כי לתובע נכות רפואית בשיעור 10%, לפי סעיף 42(2)(א)(I) לתקנות, בגין התאונה. (להלן: "חוות-דעת).

7. לית מאן דיפליג, כי בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה, ביטחה הנתבעת 2 את הנתבעת, בביטוח אחריות מעבידים, על-פי פוליסה בת-תוקף. (מס' 302085759/07) (להלן: "הפוליסה").

טענות התובע

8. התובע טוען, כי הוא נפגע בתאונת עבודה, במהלך וכתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת, ונסיבותיה היו כדלקמן:

"ביום 29.4.07 שעה 07:00, או בסמוך לתאריך ולשעה הנ"ל, התובע עבד בשטח משרדה של מעבידתו "אמבולנט", תפקידו, בין השאר היה לתחזק בניין המשרדים שלה. במהלך ביצוע עבודתו וע"פ הוראות מנהלו בעבודה היה עליו לעלות על גג בניין המשרד לצורך תחזוקה, במהלך עלייתו על סולם המוביל לבניין, לפתע הסולם התנתק מהקיר. התובע החליק. במטרה למנוע נפילתו ארצה, הוא נאחז ביד ימין בסולם, עקב כך נפגע בשריר יד ימינו" (כך!!)

(סעיפים 4 ו- 5 לכתב התביעה. ההדגשות שלי- ש.ס).

9. התובע טוען, כי במקרה דנן חל כלל "הדבר מעיד על עצמו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה"). לחילופין, הוא מבסס את עילת תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה.

10. אליבא דתובע, רשלנותה של הנתבעת התבטאה, בעיקר, במעשים ובמחדלים כדלקמן:

א. לא סיפקה לתובע סולם תקין או פיגום או מנוף מיוחד לשם ביצוע עבודתו בהתאם לדיני הבטיחות בעבודה;

ב. לא דאגה לביטחון ושלום עובדיה, כולל התובע;

ג. לא נקטה באמצעי זהירות המתחייבים לשם מניעת התאונה;

ד. לא דאגה לתחזוקה ראויה והולמת לבניין הנתבעת והרשתה לתובע לעבוד בתנאים מסוכנים ובניגוד לדיני הבטיחות בעבודה;

ה. הרשתה לתובע לעלות על סולם מסוכן.

11. וכן, טוען התובע, כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות, במיוחד פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל – 1970 והתקנות שהותקנו על-פיה ושלעניין. הנתבעת לא מינתה מנהל עבודה מוסמך, שיפקח על עבודתו של התובע.

12. התובע טוען לפיצויים במספר ראשי נזק והם:

נזק מיוחד

א. הוצאות רפואיות ונסיעה;

ב. הפסד השתכרות;;

ג. עזרת צד ג';

התובע אומד את נזקו המיוחד, נכון ליום הגשת התביעה, בסך 80,000 ₪.

נזק כללי

ד. כאב וסבל;

ה. הפסד כושר השתכרות;

ו. הוצאות רפואיות ונסיעה;

ז. עזרת צד ג';

ח. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים;

(סעיף 17 לכתב-התביעה)

טענות הנתבעת

13. הנתבעות מכחישות, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

14. הנתבעות טוענות, כי אינן אחראיות באחריות כלשהי לתאונה, המוכחשת כשלעצמה, והיא ארעה, אם בכלל, עקב רשלנותו הבלעדית של התובע.

15. וכן, במקרה דנן אין תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" והתובע נושא בנטל הוכחת תביעתו.

16. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם ,מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי המדובר בנזקים מוגזמים ביותר, מופרכים וללא כל יסוד עובדתי או משפטי. אין קשר סיבתי בין התאונה המוכחשת לנזקים אלה. התובע לא עשה די להקטנת נזקיו. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים כל תשלום או טובת הנאה שהתובע קיבל או זכאי לקבל בגין התאונה מכל מיטיב כלשהו, לרבות המל"ל.

הפלוגתא

17. הפלוגתא שבין הצדדים, רחבת היקף היא ונסובה על שתי שאלות: האחת, אחריותה של הנתבעת לתאונה ולנזקים הנתבעים; והשנייה, גובה הנזק ושיעור הפיצויים, להם זכאי התובע כדין בגין התאונה. שאלת הכיסוי הביטוי, אינה במחלוקת.

מסכת הראיות

18. התובע העיד לעצמו. הוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (ת/1). לא היו עדים להגנה. מטעמה הוגשו 5 מוצגים: נ/1 – טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה; נ/2 – טופס תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה; נ/3 – סיכום ביקור התובע במרכז הרפואי; נ/4 – שאלון ותצהיר תשובות התובע לשאלון ונ/5 – תיק התובע במל"ל – ענף נפגעי עבודה והעתק מהרשימה של הפוליסה ,הוגש לפי החלטה מיום 31.7.2012.

דיון והכרעה

התאונה – גרסת התובע

19. התובע העיד, בכתב ובעל-פה ולענייננו שלנו, כי הוא ואברהם הינם הבעלים, במשותף ובחלקים שווים, של החברה. בניהול ענייני החברה הם קבעו ביניהם חלוקת תפקידים. הוא עוסק בתור נהג אמבולנס, עוזר לנהג אמבולנס, חובש ומגיש עזרה ראשונה ומנהל מוקדן ויומן האמבולנסים. וכן, הוא רושם את הקריאות למתן שירותי אמבולנסים, מופקד על הנהלת חשבונות החברה ויחסי הציבור וכיוצא באלה.

20. התובע הוסיף, כי אברהם היה המנהל והאחראי על תחזוקת אינוונטר החברה ובכלל זה האמבולנסים ותחזוקת משרדי החברה והבניין בו הם נמצאים. וכן, היה אברהם אחראי על חלוקת המשכורות והתפקידים בחברה, כולל יחסי החוץ וכיוצא באלה. אברהם הוא זה שנתן הוראות ומשימות לעובדים של החברה ובכלל זה התובע, בכל הקשור לעניין התחזוקה האמור. (ת/1, סעיפים 10-7; עמ' 6, ש' 20, עמ' 7, ש' 30-27; עמ' 8, ש' 29-28; עמ' 9, ש' 2-1, ש' 5).

21. באשר לתאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה, העיד התובע, כי:

"כיומיים לפני התאונה נתבקשתי על-ידי אבי בן גיגי [אברהם-ש.ס], לבצע עבודות תחזוקה למבנה המשרד. בין יתר העבודות אשר נתבקשתי לבצען על-ידי מר אבי, היה עליי לעלות על גג בניין המשרד לצורך בדיקה/תחזוקה גג המבנה, הרעפים והמזגן, ניקוי מרזבים. ביום 29.4.07 בשעה 07:00 או בסמוך לכך, התחלתי לבצע את העבודה כמבוקש ממני. תוך כדי עלייתי על הסולם המקובע לקיר לגג הבניין, לפתע הסולם התנתק מהקיר, אני החלקתי והמשכתי לאחוז בסולם ביד ימין כדי למנוע נפילתי ארצה, כתוצאה מכך, נגרם לי קרע בשריר יד ימין".

(ת/1, סעיפים 11 ו- 12; עמ' 6, ש' 20, עמ' 8, ש' 8-3, ש' 23, ש' 29-28; עמ' 9, ש' 28; עמ' 10, ש' 7-3; עמ' 11, ש' 7, עמ' 15, ש' 17-4 .ההדגשה שלי – ש.ס).

גרסת אברהם

22. לית מאן דיפליג, כי אברהם אינו עד ראייה לתאונה ומלבד התובע אין עדים כלל לתאונה. (עמ' 17, ש' 30-29; עמ' 23, ש' 9-7). כאן המקום לציין, כי עדותו של אברהם, בכתב ובעל-פה, באשר לנסיבות קרות התאונה (ת/2, סעיפים 13-11; עמ' 19, ש' 30) אינה מידיעתו האישית, אלא מפי השמועה, כפי שסיפר לו התובע (עמ' 23, ש' 12-8) ובתור שכזו אינה קבילה כלל.

23. אברהם העיד, בכתב ובעל-פה, באשר לחלוקת התפקידים בחברה בינו ולבין התובע, כי עיקר תפקידו התמקד בענייני ניהול תחזוקת האמבולנסים, מבנה המשרד ואינוונטר החברה. הוא גם הממונה על יחסי החוץ. הוא זה שנתן הוראות והנחיות בכל הקשור לתחזוקת האמבולנסים, הציוד ומשרד החברה. (ת/2, סעיפים 10-7; עמ' 19, ש' 30; עמ' 20, ש' 24-22; 23) .בחברה הוא "שר החוץ" והתובע "שר הפנים" (עמ' 20, ש' 24). הוא לקח על עצמו "את הצד הניהולי, יחסי חוץ והשיווק" והתובע "התעסק בצד הביצועי, היה גם נהג אמבולנס וטיפל בצד התחזוקתי במשרד ובציוד עצמו" (עמ' 21, ש' 6-4). הוא הוסיף, כי "תמיד הייתי נותן לו [לתובע] הוראות מה לעשות למחרת. זה היה בהרמוניה של שותפים אבל אני הייתי למעשה המוביל" (שם, ש' 26-25). וכן, "אני הייתי למעשה הממונה שלו [צ"ל על התובע]" (עמ' 22, ש' 2-1).

24. וכן, העיד אברהם, כי הסולם היה תמיד צמוד לקיר החיצוני של הבניין בו נמצאים משרדי החברה וזאת מאז ששכרו את הבניין האמור (עמ' 22, ש' 27-10). מעולם לא השתמשו בסולם האמור ואינו יודע אם ניתן להזיזו ולהעבירו ממקומו למקום אחר (שם, שם).

מהימנות העדים ומשקל הראיות

25. אפתח ואומר, כי על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט וכיוצא באלה, עדויותיהם של עדי התביעה – התובע ואברהם ,לענייננו-שלנו ועם כל הכבוד, אינן סבירות כלל ואינן מהימנות בעיניי וזאת בלשון המעטה. וכן, בעדויות אלה מצאתי אי-דיוקים, תמיהות ואף סתירות מהותיות, פנימיות וחיצוניות, והיורדות לשורשו של עניין, והכל ללא הסבר סביר ומהימן כלשהו. לדאבון הלב ועל-פי התרשמותי, עדי התביעה היו עדים מניפולטיביים ובחרו משיקוליהם, שלא לספר את האמת, רק את האמת וכל האמת.

ראשית, עדויותיהם של עדי התביעה – התובע ואברהם – באשר לחלוקת התפקידים ביניהם בחברה, כביכול, ואשר פשטו צורה ולבשו צורה חדשה ועל כל צורותיהן ומלבושיהן, לפיהן התובע התעסק בצד הביצועי והתחזוקה בחברה ואילו אברהם התעסק בצד הניהולי, יחסי החוץ ושיווק עסקיה (עמ' 21, ש' 4-6, עמ' 18, ש' 17-16) וכי התובע היה ממש עובד בחברה ושותף זוטר ואף פעל, למעשה, לפי הוראות והנחיות אברהם שהיה ממונה עליו (עמ' 9, ש' 5-1; עמ' 22, ש' 2-1) וכי התובע היה "שר הפנים" של החברה ואילו אברהם "שר החוץ" שלה (עמ' 20, ש' 24) ,נסתרו ,מניה וביה ובאופן פוזיטיבי ומוחלט, הן על-ידי עדותו של אברהם, שעה שהעיד במהלך חקירתו שתי וערב, והודה, ברחל בתך הקטנה, כי: "התובע ניהל את החברה מבחינה ניהולית, הנה"ח, הוצאת חשבוניות, תכתובת עם המוסדות והכל. ברגע שהתובע ירד ונעלם לי מניהול החברה, החברה החלה להידרדר" (עמ' 24, ש' 12-11. ההדגשות שלי-ש.ס), הן על-ידי הרישום בפוליסה, לפיה התובע הוא המנהל ובעל השליטה בחברה (עמ' 9, ש' 22-18, נ/5 – הרשימה של הפוליסה – דף 4), הן על-ידי הרישום בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה לפיו התובע הינו "מנהל-נהג אמבולנס" בחברה (נ/1 – סעיפים כ' ו- י') ולבסוף הן לפי עדותו של התובע עצמו, שעה שנחקר והודה, כי הוא גם מנהל בחברה (עמ' 7, ש' 19; עמ' 13, ש' 32; עמ' 14, ש' 1).

26. שנית, בסתירה קוטבית ומוחלטת לעדויותיהם של עדי התביעה, כי עיקר תפקודו של אברהם התמקד בניהול עניין התחזוקה של אינוונטר החברה, משרדיה והבניין בו הם נמצאים (ת/1, סעיפים 10-9; עמ' 6, ש' 20; ת/2, סעיפים 9-8), העיד אברהם, במהלך חקירתו שתי וערב והודה ,כי "אני לא מתעסק בתחזוקה" (עמ' 23, ש' 2-1). וכן, "כל הקשור לתחזוקת המבנה הוא [התובע] יעשה ואני אעשה את עבודות החוץ" (עמ' 20, ש' 23-22).

27. שלישית, התובע מסר, בהזדמנויות שונות, שלל גרסאות סותרות באופן מהותי, פוזיטיבי ומוחלט, באשר לנסיבות קרות התאונה, והכל ללא כל הסבר סביר ומהימן.

הגרסה הראשונה: כמבואר, לאחר התאונה, פנה התובע למרכז הרפואי לשם, קבלת טיפול רפואי. שם, הוא נבדק על-ידי האורתופד ד"ר מלקביץ פרל. התובע סיפר לרופא המטפל את סיבות פנייתו דנן. הרופא המטפל רשם בסיכום הביקור את דבריו של התובע כדלקמן: "הבוקר בעבודתו החליק מהסולם נתפס ביד ימין וחש רעש וכאב בשרירי הזרוע". (נ/3. ההדגשה שלי-ש.ס).

28. הגרסה השנייה: לאחר התאונה, סיפר התובע לאברהם אודות נסיבות קרות התאונה. הוא סיפר לו, כי הוא "התחיל לעלות על סולם, הגיע למעלה ופתאום החליק למטה. נשאר תלוי עם יד אחת...". (עמ' 23, ש' 11. ההדגשה שלי-ש.ס).

29. הגרסה השלישית: כמבואר, התובע הגיש, בזמנו, תביעה למל"ל לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה. בטופס התביעה, תיאר התובע את פרטי הפגיעה. הוא הצהיר וציין, לעניין זה, כי: "עליתי על סולם והחלקתי. נאחזתי בצד ימין ועקב כך נקע לי השריר ביד ימין". (נ/1, סעיף 5; נ/5).

30. הגרסה הרביעית: בתביעתו למל"ל לקביעת דרגת נכות מעבודה, הצהיר התובע וציין, לענייננו, כי "בזמן עבודתי נפלתי מסולם" (נ/2, סעיף ב; נ/5. ההדגשה שלי-ש.ס).

31. הגרסה החמישית: כאמור בכתב התביעה (סעיפים 4-3 לכתב התביעה) ובעדותו של התובע (ת/1, סעיף 12, עמ' 6, ש' 20; עמ' 9, ש' 7, ש' 28; עמ' 10, ש' 7-3; עמ' 11, ש' 7), כאמור ומפורט בסעיפים 8 ו- 21 דלעיל.

32. הגרסה השישית: התובע נבדק על-ידי המומחה. במהלך בדיקתו, הוא סיפר למומחה את נסיבות קרות התאונה והמומחה רשם, בחוות-הדעת, את דבריו של התובע, כדלקמן: "בתאריך 29.4.07, לדבריו תוך עבודתו במשרד חברת האמבולנסים נפגע כאשר החליק מסולם ונתפס ביד ימין וחש לפתע כאב חד בשירי הזרוע הימינית" (חוות-הדעת, עמ' 1, בפרק תולדות המחלה).

33. ויודגש: במהלך חקירתו שתי וערב, עומת התובע עם שלל גרסאותיו באשר לנסיבות קרות התאונה ואף נדרש לתת הסבר סביר ומהימן לסתירות המהותיות שהתגלו בהן. דא עקא, וחרף הזדמנות הפז שניתנה לו, הוא לא עשה כן. (עמ' 10, ש' 32-30, עמ' 11, ש' 11-1; עמ' 15, ש' 8-1) .תחת זאת, הוא העיד, בצורה תמוהה מאוד, מתחמקת ואף מקוממת עד למאוד, כי "אז לא העליתי על דעתי שזה יגיע לבית המשפט" (עמ' 15, ש' 10).

34. רביעית, עדותו של התובע, לענייננו-שלנו, הינה עדות יחידה של בעל דין במשפט האזרחי. וכן, עדותו של אברהם ,שאינו כלל עד ראייה לתאונה, הינה, למעשה, עדות מפי השמועה של אדם המעוניין עד למאוד בתוצאות המשפט, לטובת התובע – שותפו לשעבר לעסקים. כאמור, מסקנתי היא, כי עדויות אלה של התובע ושל אברהם, לענייננו-שלנו ועם כל הכבוד, אינן מהימנות כלל בעיניי. מה עוד, שאין להן סיוע. אין ביכולתי לסמוך עליהן ולבסס אחריות בנזיקין.

35. חמישית, בפניי הוכח כדין, כי במועדים הרלוונטיים לתובענה היה התובע הבעלים של מחצית המניות של החברה. וכן ,הוא היה המנהל ובעל השליטה בה. התובע היה המנהל הבכיר והרוח החיה בחברה. היה מקור חיותה של החברה. הוא ניהל את החברה ביד רמה .החברה שילמה לו שכר מנהלים. וכן, ביחסים שבין התובע והנתבעת (החברה) לא התקיימו יחסי עובד-מעביד. התובע היה האורגן הבכיר של הנתבעת. הנתבעת או אברהם אינם "מעבידיו" של התובע, כהגדרת מונח זה בסעיף 2 לפקודה.

לנתבעת או לאברהם אין שליטה גמורה או שליטה ארגונית-טכנית על הדרך שבה ביצע התובע את תפקידו ועבודתו עבור הנתבעת. פעולות התובע לא היו נתונות לשליטת הנתבעת. התובע הוא שקבע את סדר יום עבודתו עבור הנתבעת והוא שהפעיל שליטה גמורה על האופן שבו ביצע את תפקידו ועבודתו עבור הנתבעת. בעניין זה, רצונו הוא רצון הנתבעת.

36. שישית, התובע נמנע, מדעת, מלציין בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, כי הוא מנהל הנתבעת ובעל שליטה בה. וכן ובניגוד למצופה מתובע סביר, הוא לא תיעד את זירת התאונה ולא שמר על הסולם. התנהגותו המחדלית דנן, מעוררת תמיהה רבה ואומרת דרשני.

37. שביעית להשלמת התמונה ומעל לצורך אוסיף, כי סעיף 41 לפקודה קובע חזקת התרשלות ויסודותיו שלושה המה: הראשון, לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת, בעת המקרה שהביא לידי הנזק, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה האמור; השני, הנזק נגרם על-ידי נכס, אשר לנתבע היתה שליטה מלאה עליו; והשלישי, נראה לבית-המשפט, כי אירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פ"ד כד(2) 229, 260-252 (1970); ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל פ"ד ס (4), 337, 366-358 (2006). בענייננו-שלנו, לא מתקיימים התנאים הראשון והשלישי לתחולת החזקה. אין עמימות ראייתית והתובע הציג בפניי גרסה עובדתית פוזיטיבית ומפורטת באשר לנסיבות קרות התאונה. אין המדובר בגרסה מסתברת או משוערת או מוסקת מראיות חיצוניות. כמו כן, התובע לא הוכיח כדין את קיומו של יסוד האשם שבעוולת הרשלנות. התובע לא הוכיח כדין, כי בין הנתבעת לבינו, בנסיבות המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש הלכה למעשה. לדידי, הנתבעת לא צפתה ולא היתה צריכה לצפות את התרחשות התאונה ונזקי התובע. במהלך חקירתו שתי וערב, העיד התובע והודה, כי לפני התאונה הוא בדק את הסולם (עמ' 10, ש' 11) וכי "על פניו נראה הכל תקין. זה משהו בלתי צפוי" (עמ' 9, ש' 14); וכן: "אבי גיגי לא צפה את התאונה" (עמ' 10, ש' 13). כמו-כן, ולשאלת ב"כ הנתבעת: "כפי שאני מבין ממך, גם אבי בן גיגי לא ראה ולא ידע ולא צפה שהסולם יתנתק מהקיר, נכון" (עמ' 16, ש' 31), השיב התובע: "נכון. אני מניח" (שם, ש' 32).

זאת ועוד, התובע לא הוכיח כדין, כי במקרה דנן קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלות הנתבעת הנטענת לנזק. התובע עלה על הסולם, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי ומוחלט, ללא כל דרישה מהנתבעת. התאונה קרתה, אם בכלל, באשמו הבלעדי של התובע. אשמו של התובע היה הסיבה המכרעת לנזק הנתבע.

38. מן המקובץ עולה, כי התובע לא הוכיח את עילת תביעתו. הוא לא הוכיח כדין את נסיבות קרות התאונה. עדויותיהם של עדי התביעה – התובע ואברהם-לעניין זה, אינן סבירות ואינן מהימנות בעיניי. אין ביכולתי לתת להן משקל ראייתי כלשהו. דין התביעה להידחות. מסקנתי דנן, מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים.

התוצאה

39. התוצאה היא, איפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לנתבעת 2, באמצעות בא-כוחה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 10,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידו, שאם לא כן, יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ב, 15 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.