1. התובע עבד אלקאדר מוחמד ווליד יליד 1989, נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 8.5.03.

התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

אין טענה לנכות צמיתה.

הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות (תאונת "פגע וברח"), החבות על פי חוק הפלת"ד וגובה הנזק.

2. בכתב התביעה נטען כי "בערבו של יום 08/05/03, בהיותו קטין בן 14 שנים, שהה התובע

בביתו, כאשר לפתע שמע סירנת אמבולנס מחוץ לביתו אשר הוזעקה למקום בעקבות תאונת דרכים.

התובע יצא מביתו, מלווה בחברו ששהה עימו באותו זמן, אל הרחוב הראשי של העיר טייבה כאשר לפתע הגיח רכב לא מזוהה, פגע בו והטיח אותו על האדמה ולאחר מכן נס מהמקום" (סעיפים 3 ו- 4 לכתב התביעה).

3. בתצהיר עדותו הראשית שנחתם ביום 7.1.14, מתאר התובע את הנסיבות: "ביום 08/05/03 בשעת ערב ישבתי עם חבר שלי ווסאם ג'אבר בבית שלי שנמצא ליד כביש 444 שהוא הכביש הראשי בעיר טייבה.

פתאום שמענו אמבולנס קרוב ויצאנו לראות מה קרה.

עמדתי על המדרכה מול הבית שלי, שנמצאת מעבר לכביש שהיה בסלילה עדיין, והסתכלתי לכיוון אליו נסע האמבולנס וראיתי שיש שם תאונת דרכים.

התאונה היתה רחוקה אז אמרתי לעצמי שאני כבר אחזור חזרה הביתה.

חציתי חזרה את הכביש, שהיה כביש לא בשימוש, בגלל שהוא עדיין היה בסלילה והיה אמור להיפתח למכוניות רק מאוחר יותר. היחידים שהשתמשו בכביש הזה היו השכנים מהרחוב שהיו צריכים להגיע לבית שלהם, אבל חוץ מזה כמעט לא עברו בכביש הזה מכוניות.

בתקופה הזו גם לא היו פנסים בכביש והיה חושך.

אני חציתי את הכביש חזרה לבית שלי, ופתאום פגעה בי מכונית והעיפה על האדמה וברחה. (סעיפים 2-8 לתצהיר).

התובע טוען בתצהירו כי התעלף והתעורר פעם ראשונה באמבולנס שלקח אותו לבית החולים: "ובגלל זה אני לא יודע איזה אוטו פגע בי". (סעיף 9 לתצהיר).

התובע מדגיש בתצהירו כי אחרי התאונה איבד הכרה: "אני זוכר רק שרגע אחד הייתי באמצע של לחצות את הכביש ורגע אחר כך הייתי באמבולנס ואני לא יודע לאמר מה קרה בין לבין." (סעיף 15 לתצהיר).

4. בחקירה נגדית עומת התובע עם המועדים השונים שבהם טען כי היה פער בין איבוד ההכרה לבין פרטים שמסר, נשאל האם הבחין ברכב לפני התאונה וענה:

"לא יודע הרכב הזה מאיפה בא. לא ראיתי אותו קודם." (עמ' 8 לפרו').

מהחקירה הנגדית עולה עוד כי בפעם הראשונה שהתעורר וזכר פרטים היה בבית החולים מאיר בכפר סבא. לא היה בפיו הסבר לסתירות ולגירסה לפיה הוסע תחילה על ידי אחותו למרפאה בטייבה ואף לא ידע ליתן תשובה לגירסאות שנרשמו בתיעוד מזמן אמת לפיו נדרס כאשר ישב על מדרכה או נפל מרכב בזמן נסיעה (עמ' 9 ו- 10 לפרו').

עד תביעה מטעמו וואסם ג'אבר טוען בתצהירו כי עמד ביחד עם התובע מול ביתו ליד כביש ראשי בטייבה, פתאום שמעו אמבולנס, קמו לראות מה קרה, התובע חצה את הכביש חזרה: "ופתאום פגעה בו מכונית והעיפה אותו על האדמה וברחה."

(סעיף 7 לתצהיר).

העד מתאר כיצד התקשר לאמבולנס שהגיע תוך מספר דקות, הוא סיפר להם כיצד קרתה התאונה והתאור איננו כפי שרשום בדו"ח של מד"א. (סעיפים 9-11 לתצהיר).

בחקירה נגדית התברר כי העד הוא קרוב משפחה של התובע והיה במרחק של כ- 20 מטר ממנו: "... שמענו אזעקות ורצנו, הוא היה אחרי, כשהגענו למקום לא ראינו כלום, כשחזרנו ראיתי את התובע בכביש.

לא ראיתי את האוטו ולא שמעתי את האוטו שאמר שפגע בתובע."

בהמשך החקירה הנגדית התברר עוד כי ממקום התאונה נלקח התובע על ידי אחותו וגיסו למרפאה בטייבה (עמ' 12 לפרו').

5. מטעם ההגנה זומן לעדות ד"ר מאדי טיבי אבו ראס, רופא מומחה ברפואת ילדים בקופת חולים כללית, אשר היה תורן ביום התאונה בשעות הערב במוקד ש.מ.מ "שרות מדיקלי מיידי בע"מ" בטייבה, אליו הובא התובע ומשם הופנה לחדר המיון.

הרופא מאשר בחקירתו את כתב ידו באישור הרפואי מיום 8.5.03 לגבי סיבת ההפניה למוקד - נפילה מהאוטו ואת פרטי הבדיקה: "נפילה מהאוטו – לא הקיא ולא איבד הכרה. בבדיקתי: בהכרה ללא סימנים ... אישונים שווים, אינם מוגדלים ומגיבים לאור. יש שפשופים בפנים, בידיים ...

הורכב עירוי נוזלים

(לפי דברי שהביאו אותו היה בהתחלה בהכרה מעורפלת)" ...

עד ההגנה מתייחס לנתונים שנרשמו על ידו במסמך ומדגיש כי מדובר במידע שהתקבל ונרשם בזמן אמת, לגבי מצבו של התובע בעת שהובא בפניו: "... אבל אצלי במרפאה היה בהכרה. הביאו אותו כנראה, לא זוכר, היה בהכרה שאלתי אותם איך היה כנראה נפל מהאוטו אמרו והיה בהכרה מעורפלת, התעורר כנראה בדרך ואצלי במרפאה כבר היה בהכרה. אם היה בהכרה כן דיברתי איתו אז.

היו לו שיפשופים בידיים ברגליים בפנים, על סמך מה שאמרו לי שהיה בהכרה מעורפלת הרכבתי לו עירוי ושלחתי אותו למיון במאיר." (עמ' 12 לפרו').

בחקירה נגדית הבהיר הרופא כי כל מה שנרשם משקף את שארע, שכן אינו זוכר את הפרטים, אך הוא מדגיש כי בהתאם לרישום כאשר נלקח התובע מהמוקד למיון הוא היה בהכרה (עמ' 13 לפרו').

6. בשלב הסיכומים טען ב"כ התובע כי יש לקבל את הגירסה לפיה התובע נפגע על ידי רכב נוסע שנעלם מבלי להשאיר פרטים וכי התובע שהיה כבן 14 בעת האירוע, תאר בהזדמנות הראשונה "מצב של תאונת דרכים".

לעניין גובה הנזק, העתירה היא לכאב וסבל בסך 18,400 ₪, הוצאות עזרה ונסיעות בסך 8,000 ₪.

ב"כ הנתבעת מתמקד בסיכומיו בטענה כי העדויות אינן תומכות בהתרחשות אירוע של תאונת דרכים.

התובע אינו יודע כלל כיצד וממה נפגע וגירסת החבר נסתרה בחקירה נגדית.

לפיכך, עותר ב"כ הנתבעת לדחיית התביעה ולחיוב בהוצאות.

7. בתום שמיעת הראיות, עיון בכתבי בית דין על נספחיהם וסיכומי הצדדים, נדרשת הכרעה בתשתית העובדתית בבסיס נסיבות האירוע על פני ציר הזמן.

בגירסת התובע קטין כבן 14 בעת אירוע התאונה כמו גם בגירסת העד מטעמו, נתגלו סתירות, פריכות ואי דיוקים, אשר לא ניתן ליישבם עם התיעוד מזמן אמת, ההגיון והשכל הישר.

בראיות התביעה לא נמצאה עדות למעורבות של רכב בזירה.

התובע והעד מטעמו לא ראו רכב, לא הבחינו באורות של רכב, לא שמעו רכב מתקרב ולא ברור מנגנון הפגיעה.

התובע נמנע מהבאת עדות שניתן היה בנקל להביאה על מנת לתמוך בגירסתו לעניין אופן הפינוי וסיבת הפגיעה (עדות אחותו וגיסו שהוזעקו למקום).

התובע מדגיש באופן מגמתי בתצהירו את המהלך לפיו איבד הכרה והתעורר לראשונה באמבולנס ואין כל הסבר, בוודאי לא הסבר מניח את הדעת למגוון הגירסאות שנרשמו בתיעוד מזמן אמת.

התיעוד הראשוני (מוקד רפואי בטייבה), אינו מוזכר כלל בגירסת התובע.

בנקודה זו לא מצאתי להטיל דופי במהימנות עדותו של הרופא והרישום המשקף ומתעד את מצב הדברים, מקום בו אליו הובל התובע לראשונה.

בתיעוד של מד"א – אמבולנס אשר זומן על מנת להעביר את התובע מהמוקד בטייבה לחדר המיון של בית החולים מאיר בכפר סבא נרשם: "נפילה מרכב ...

בן 14 לדברי קרוב משפחה הוא נפל מרכב בזמן נסיעה עם סיפור של איבוד הכרה. הפצוע לא זוכר מה קרה איתו ..."

בתעודת חדר המיון של בית החולים מאיר בכפר סבא נרשם: "בן 14 ש, בריא בד"כ היום בערב בסביבות 21:00 ישב עם חבר על המידרכה מול ביתו כשרכב הגיע במהירות דרס אותו וברח ..."

8. בשיקלול כל הנתונים, לא מצאתי כי הוכחה תשתית עובדתית אמינה באשר לנסיבות אירוע התאונה, עליה ניתן לבסס גירסה ואף לא מצאתי כל דרך ליישב בין ההסברים שניתנו מפי התובע לאופן התרחשות התאונה, אם בכלל כמו גם לאופן התנהלותו לאחר האירוע.

ההסדר המיוחד שנקבע בחוק הפלת"ד, תוך זניחת עקרון האשם והמרתו במשטר פיצויים ביטוחי והאחדה חלקית של הפיצוי – מחייב בראש ובראשונה הוכחת אירוע התאונה והזכאות בהתאם להגדרות בסעיף 1 לחוק הפלת"ד.

הכרעה שיפוטית אינה תחליף להנחת התשתית העובדתית ו/או חקר צפונות ליבו וכוונותיו של תובע.

בסופו של יום, בהעדר הוכחת גירסה עובדתית אמינה לנסיבות אירוע התאונה נשוא התביעה, לא הורם נטל הראיה ברמת ההסתברות הנדרשת בהליך אזרחי.

התביעה נדחית.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ה, 28 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.