מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (המחזיקה)

מחלוקת בין הנאמן לבין המחזיקה, בשאלה כלום קנויים כספים צבורים בשתי קרנות השתלמות שאצל המחזיקה לנאמן (היינו לקופת הנשייה) או שמא ליורשיו של המנוח (החייב ז"ל). שני הצדדים נסמכים, איש לשיטתו, על ההלכה שניתנה ברע"א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ' רחלה שחר (7.9.2016) (להלן "הלכת שחר"). היורשים לא התייצבו לישיבה שנקבעה כדי לאפשר להם מתן עמדה, ולא הגיבו בכתב.

אפתח בתיאור תמציתי של העובדות והקביעות המשפטיות בהלכת שחר, ולאחר מכן אצליב לעובדות בענייננו, כדי להגיע למסקנה בדבר התוצאה הנגזרת.

העובדות והקביעות המשפטיות בהלכת שחר

1. המנוח, בעודו שכיר, פתח ב 1996 קופת גמל, וקבע בקופה את רעייתו גב' רחלה שחר, כמוטבת. בשנת 2003 הגיש נושה (המוסד לביטוח לאומי) תביעה נגד המנוח. בגדר אותה תביעה הטיל עיקול על כספי הקופה.

ב 2008 נפטר המנוח.

כספי הקופה הפכו נזילים ב 2009.

או אז הגישה האלמנה המוטבת תביעה להצהיר שכספי הקופה שייכים לה, שכן אין הם באים בגדר העזבון, לאור סע' 147 של חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן "סעיף 147") הקובע:

"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון."

2. בית המשפט העליון עמד על כך שמכוח סע' 34 של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ניתן ליצור חוזה לטובת צד שלישי. סוג מסוים של חוזים לטובת צד שלישי הנו כזה בו קובע עמית מוטב למקרה של פטירתו, בקופת תגמולים או קופה לקצבה. זה חוזה לטובת צד שלישי מותנה בתנאי של פטירת העמית. לעת פטירת העמית נוצרות למוטב זכויות ממון הנובעות ממות העמית, ולאור סע' 147 מצויות זכויות אלה מחוץ לזכויות העיזבון. לפיכך, זכותו זו הנה זכות עצמאית, שלא באה לו מכוחו של הנפטר, היינו אין המוטב נכנס בנעלי הנפטר (גם אם במקרה הנו יורשו), אלא הנו בעל זכות עצמאית מכוח קביעתו כמוטב בקופה.

3. באותו מקרה, עמדה למנוח הזכות למשוך כספי הקופה עוד בחייו. לפיכך טען הנושה כי סעיף 147 אינו חל על כספי הקופה (שכן כביכול אין לראות בהם כספים שיש לשלם עקב המוות, כדרישת הסעיף). טענה זו נדחתה, שכן בלשון הסעיף אין אבחנה בין רכיבי חסכון, שכביכול מוקנים למנוח בחייו ולא יבואו בכלל הסעיף, לבין רכיב ריסק שהזכאות לו קמה רק מעת פטירת העמית. המלה "עקב" בסעיף 147 פורשה כפשוטה, היינו כמתייחסת לסיבתיות עובדתית בין הפטירה לבין הזכאות לכספים, בלי להבחין בין רכיבי חסכון לעומת ריסק. זאת גם בזיקה לקביעות ע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר (27.7.1981), והלכות קודמות שקבעו שזכויות בקופ"ג לתגמולים אינן באות בכלל העיזבון. הלכת בכר הנ"ל פירשה הביטוי "קופת תגמולים" ככספים הנחסכים בקרן ויכול שישולמו לעמית בחייו, כתלות בתקנון הקופה, או לשאריו. והזכויות בקופה אינן מועברות לשאריו אלא למוטביו, כפי שנקבעו בחוזה שבין העמית לבין קופת הגמל.

מטעמים פרשניים שונים והתחקות אחר לשון החוק ותכלית החקיקה, בא ביהמ"ש העליון בהלכת שחר לכלל מסקנה כי סעיף 147 אינו מבחין בין סוגים של קופות הגמל השונות המנויות בו. משכך גובר המוטב שנקבע על ידי העמית על יורשי העמית (בין ירושה מכוח דין, ובין מכוח צוואה). וממילא גובר המוטב על הנושה, שכן נושה של המנוח יכול שיפרע רק מנכסי העיזבון. לא מנכסים שהוחרגו ממסת העיזבון.

4. נקבע כי הדין (כיום) אינו אוסר על הטלת עיקול על קופ"ג לתגמולים. אולם העיקול אינו אלא כלי דיוני לייחד נכס לפירעון חוב, ואין הוא משעבד לבעל החוב את הרכוש שעוקל, אף לא מקנה לו זכות קניינית בנכס המעוקל. הוא בסה"כ מונע דיספוזיציה בנכס המעוקל. ממילא עיקול אין בכוחו לתפוס יותר זכויות משהיו לחייב בנכס המעוקל, לעת רישום העיקול.

5. עיקול יכול שיתפוס גם זכות עתידית. אך הכוונה בכך הנה לזכות שמועד התגבשותה הנו בעתיד, אך ודאי שתתגבש, שכן הזכות המשפטית קמה כבר בהווה, אם כי במועד התגבשות עתידי. אין הכוונה לזכות שלא ברור אם תהא קנויה בשלב כלשהו בעתיד. אם עיקל נושה זכות עתידית אין הוא רשאי להקדים מועד פירעונה (התגבשותה) ולממש העיקול. וממילא כאשר בעיקול זמני עסקינן, כל עוד לא הפך קבוע, אין לדבר על אפשרות מימושו.

6. עם זאת המצב שונה בהליך פשיטת רגל (סע' 14 של פסה"ד): שם פעילות החייב או אי פעילותו לא מונעת מן הנאמן להגיש תביעה בשמו. בענין שחר כזכור, לא דובר בהליך פשיטת רגל.

7. לעמית בקופ"ג לתגמולים זכות עתידית ודאית למשיכת הכספים הצבורים בקופה. ניתן אפוא לעקלה. אך לא ניתן להקדים מימוש העיקול , לפני התקיים התנאים הקבועים בדין לנזילות הקופה. גם העובדה שעמית יכול למשוך הכספים בקופה בטרם נזילותם, כנגד תשלום "קנס" בדמות אחוז מס גבוה, אינה הופכת זכותו בכספים מזכות עתידית לזכות קיימת. שכן אין בסמכות המעקל להיכנס בנעליו ולבצע בשמו פעולות (כזכור – התייחסו הדברים למקרה של עיקול "רגיל", ולא לכוחות המוקנים לנאמן בפשיטת רגל – הערה שלי י.פ).

8. כל עוד לא ניתן לממש העיקול, הרי שלא שינה הוא מצבת הזכויות המהותיות בכספים. לעת פטירת העמית, פקעה זכותו בכספי הקופה, ונדדה למוטב, כאשר עם הפטירה מתגבשת זכות המוטב, כזכות עצמאית. ומשכך, משאין שוני במצבת הזכויות המהותיות, פוקעת גם הגבלת העיקול שהטיל הנושה. למרות שקדם לפטירה. זכות המעקל אינה מהותית אלא דיונית, וזכות המוטב – קניינית. לפיכך כאמור, יגבר המוטב על הנושה המעקל.

ומכאן לעובדות בענייננו

9. צו כינוס לחייב ז"ל ניתן באוקטובר 2011.

10. החייב פתח שתי קרנות השתלמת אצל המחזיקה (מגדל מקפת קרנות פנסיה).

11. לא נקבעו מוטבים בקרנות.

12. צו הכינוס הומצא למחזיקה בחיי החייב, לכל המאוחר ב 21.5.2012 (שאז ניתנה לכונס הרשמי תשובתה בכתב ביחס לאחת מהקרנות, לפיה רשמה הערה שהכספים בקרן כפופים לצו. יוער שלא הוגשה תגובה מקבילה ביחס לקרן השנייה, כאשר יכול וזו נפתחה בהמשך. אולם משצו הכינוס הומצא למחזיקה, אמורה היתה להירשם הערה מקבילה אף ביחס לקרן השנייה, כך שאין מקום לאבחנה בין השתיים) .

13. החייב נפטר ב 8.8.2021.

14. צו ירושה אחר החייב ניתן ב 8.3.2022. על פי הצו יורשותיו הנן אלמנתו ובנו בחלקים שווים (בתגובת המחזיקה צוין בשגגה שמדובר בבת, אך בישיבה הובהר כי מדובר בבן).

15. המחזיקה סבורה כי מכוח הלכת רחלה שחר וסעיף 147, גם בענייננו, לא מוקנים כספי הקרנות לעיזבון, כי אם ליורשות, מעת הפטירה. מעבר להפניה להלכת שחר לא ראתה המחזיקה לתן פירוט לעמדתה.

עם זאת הפנתה גם להחלטה בפש"ר 4789-12-09 איטונג נ' לביא. באותו נקרה נקבע בהליך פש"ר כי משעה שנותרו הכספים בקופה, ולא מומשו לטובת קופת הכינוס בחיי החייב, הרי משעה שנפטר, חל סע' 147 כדין ספציפי, המפקיע זכויות היורשים ומוציא נכסי הקופה ממסת נכסי העיזבון. ולפיכך גוברת ידה של המוטבה. ראוי לציין כי החלטה זו ניתנה ביום 13.2.2012 בטרם באה לעולם הלכת שחר.

הנאמן אינו חולק בתגובתו על כך שהלכת שחר היתה חלה לו נקבעו מוטבים בקופה. אולם לטעמו, באין מוטבים – לא חלה הלכת שחר. הוא ציין בתגובתו כי באין מוטבים, משולמים הכספים ליורשיו על פי דין, היינו העזבון, ולפיכך לא חל סע' 147. משכך הכספים בקופות מוקנים לקופת הנשייה שבהליך הפש"ר.

16. לאחר עיון, בהחלטה מ 31.10.2022 אפשרתי ליורשי המנוח לתן עמדה, וחייבתי את המחזיקה לפרט האם מדובר בקרנות שתקנונן כולל הוראה בדבר תשלום לשארים באין מוטבים, במקרה של פטירה, או שמדובר לטעמה של המחזיקה רק על דין הירושה הכללי מכוחו סבורה היא שהקופות אמורות לעבור ליורשים. הוריתי לצרף ההוראות הרלבנטיות מתקנון הקרנות.

בתגובה צירפה המחזיקה הסעיפים הרלבנטיים מתקנון הקרנות עליהן היא נסמכת. הסעיף הרלבנטי לענייננו הנו סע' 15.5 הקובע כי כאשר העמית לא נתן הוראת מינוי מוטבים (לרבות בצוואה בה מינה מוטבים ביחס לקרנות), כי אז יחולקו כספי הקרן בהתאם להוראות המפורטות להלן:

א. במקרה שהותיר העמית צוואה – יחולקו הכספים בין היורשים לפי חלקם בצוואה. ואם הורה העמית בצוואתו על חלוקה ספציפית של כספי הקרן – יחולקו הכספים לפי ההנחיות הנ"ל. אין טענה שהחייב ז"ל הותיר צוואה.

ב. אם ניתן צו ירושה אחר עמית שנפטר יחולקו כספי הקרן ליורשים כפי חלקם היחסי המפורט בצו הירושה (המצב בענייננו – י.פ).

דיון והכרעה

17. הצדדים בענייננו לא ביקשו לחלוק על כך ששתי קרנות ההשתלמות באות במניין הקופות הנזכרות בסעיף 147 (להבדיל ממחלוקת כלום חל הסעיף לגופו). קרן השתלמות היא סוג ספציפי של קופת גמל וככזו באה במניין "קופת תגמולים", כפי שפורש הביטוי בהלכת בכר.

18. במקרה דנן לא נקבעו מוטבים. תקנון הקרנות לא שתק, אלא קבע בסע' 15.5, שבמקרה אשר כזה, יוקנו כספי הקרנות ליורשים, היינו לעזבון. בין ליורשים על פי צוואה, ובין כמו בענייננו משאין צוואה – ליורשים על פי דין. ראוי היה שהמחזיקה תפרט עוד במקור הסעיפים הרלבנטיים בתקנונה, גם בלי החלטה מפורשת של בית המשפט.

אשוב ואזכיר נוסח סעיף 147 –

"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון."

וכך אכן הותנה. לפיכך לא מובנת עמדת המחזיקה. כאמור, מכוח תקנון הקרנות בענייננו, מוקנים הכספים לעזבון. להבדיל מן התוצאה שנגזרה בהלכת שחר, שם מונתה מוטבה. העובדה שהמוטב, אם וכאשר מונה, עשוי להיות במקרה גם יורש, אינה מעלה או מורידה. בענייננו לא מונה מוטב. ותקנון הקרנות עצמו קבע כי באין מוטבים – יועברו הכספים ליורשים, היינו לעזבון.

משכך גוברת ידו הנאמן, לו מוקנים נכסי החייב (לפי סע' 42 של פקודת פשיטת הרגל). ומשעה שהלך החייב לעולמו, רשאי הנאמן לפרוע חובותיו בני התביעה לנושים מתוך עזבונו, ואך היתרה שתיוותר בעיזבון ככל שנותרה כזו לאחר שכ"ט , הוצאות הליך ותשלום דיבידנד - תחולק ליורשיו.

19. שאלה היא מה היה הדין במצב בו קובע התקנון קביעה אחרת, לפיה אם יש מוטבים – יזכו המוטבים. ואם אין – יזכו שארי החייב לפי קביעה זו או אחרת שבתקנון (להבדיל מקביעה, כמו בתקנון בענייננו, לפיה מגיעים הכספים ליורשים, היינו לעזבון).

טול למשל הדוגמא הבאה: התקנון קובע שבאין מוטבים, יזכה בן הזוג ובאם יש ילדים – אף האם, בחלוקה זו או אחרת. העמית נפטר בלא שקבע מוטבים אך הותיר צוואה בה קבע יורשים שהנם אחרים מרעייתו וילדיו (לצורך ניקיון הדוגמא אניח שהצוואה לא התיימרה לקבוע ספציפית מוטבים בקרן). בדוגמא זו, תקנון הקופה אינו קובע כל קביעה ביחס לזכאות יורשים, אך כן קובע כאמור זכאות שארים במקרה של פטירת העמית. או אז השארים – האלמנה והילדים הנם "צד שלישי" בחוזה לטובת צד שלישי. באין הוראה אחרת בתקנון לא מוקנים כספי הקרן לעזבון. ובאין עזבון מוקנים הם אפוא לשארים.

אלא שגם בדוגמא זו, דומה שנגזרת תוצאה אחרת מזו שבהלכת שחר. נראה שגם בדוגמא תגבר ידו של הנאמן. שכן קיים שוני בין הליך פשיטת רגל בו התחרות הנה בין נאמן לבין צד שלישי נהנה בקופת תגמולים (בין אם הצד השלישי הוגדר כמוטב ובין אם הנו אחר מכוח הגדרות התקנון), לבין המצב שנדון בהלכת שחר בו היתה התחרות בין נושה של החייב שהטיל עיקול, לבין מוטב שהוגדר ככזה בקופה. כאמור בהלכת שחר עצמה (סע' 14 לפסק דינו של השופט הנדל):

"אף במצב שניתן להטיל עיקול משום שמדובר בזכות עתידה כדת וכדין, חובה לדייק בדבר מועד המימוש. הנפקות המעשית של עיקול זכות עתידה היא הטלת עיקול שמימושו נדחה. כאמור, העיקול לא יכול לתפוס מעבר לזכויות שעליהן הוטל. משכך, כשם שהזכויות טרם ניתנות למימוש, כך גם העיקול עליהן (עניין בר חן, בעמ' 326). העיקול יוכל להיות ממומש רק כאשר תתגבש הזכות ותהפוך לבת מימוש. והעיתוי לכך - המועד הקובע למימוש - אינו בידי המעקל. דהיינו, אם עיקל הנושה זכות עתידה, אין הוא רשאי להקדים את מועד פירעונה ולממש את העיקול. גם אם מימוש הזכות תלוי במעשה של החייב, כגון נקיטת הליכים משפטיים, ידי הנושה כבולות והוא אינו רשאי לנקוט באמצעים משפטיים בשם החייב. המצב שונה בהליך של פשיטת רגל, בו פעילותו של החייב או אי פעילותו אינה מונעת מן הנאמן להגיש תביעה בשם החייב (לרנר, בעמ' 531). אולם בעניין שלפנינו אין אנו עוסקים בהליך פשיטת רגל." (הדגשה לא במקור – י.פ)

20. ואלו ענייננו שלנו כן בהליך של פשיטת רגל, בו כאמור מוקנים נכסי החייב לנאמן, לפי סעיף 42 של פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן "הפקודה"). זה נוסח סעיף 42 לפקודה:

"ניתן על חייב צו כינוס והחליטו הנושים באסיפתם בהחלטה רגילה שהחייב יוכרז פושט רגל, או שלא קיבלו כל החלטה או לא נתכנסו, או שפשרה או הסדר לא אושרו לפי סימן ג' בפרק זה תוך מועד שקבע בית המשפט, יכריז בית המשפט בצו שהחייב פושט רגל, ומשעשה כך יהיו נכסי פושט הרגל ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן."

על כך יש להוסיף סע' 85(1) לפקודה הקובע:

" נכסי פושט רגל יכללו, בכפוף להוראות סעיף 86 –

(1) כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו"

משכך מוקנים כספי הקרנות לנאמן וניתנים לחלוקה בין נושיו לפירעון חובות בני תביעה, כהגדרתם בסעיף 71 של פקודת פשיטת הרגל. זאת בשונה ממצב בו כל שעומד לנושה הנו עיקול, כאמצעי דיוני שאין בו כדי לשנות מזכויות הקניין, ולכן ניגף הוא מפני זכותו המהותית של מוטב, המתגבשת לעת פטירת העמית. פועלו של סע' 42 בצירוף סע' 85(1) לפקודה אינו עיקול גרידא אלא הקניית הנכסים לנאמן, למטרה של פירעון חובות בני תביעה. ההקנייה בשונה מעיקול , היא קניינית באופיה. היינו היא כן משנה מזכויות מהותיות בנכסים, וקדמה כמובן למועד הפטירה של העמית-החייב, כמועד בו מתגבשת זכותו המהותית של המוטב או הנהנה מכוח הגדרות תקנון הקופות. מקל וחומר כאשר המחזיקה אישרה עובר לפטירת החייב, שצו הכינוס הומצא לה, והיא רשמה הערה מכוחו.

לשלימות התמונה אזכיר סע' 85 (1א) הקובע –

" (1א) הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופת גמל כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, אלא לאחר שקיבל את אישורו של בית המשפט לכך; בית המשפט רשאי להורות על פדיון הכספים האמורים, כולם או מקצתם, ובלבד שאם כספי קופת הגמל הינם למטרת קצבה, וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית המשפט על העברתם לנאמן;"

אלא שענייננו אינו בקופה משלמת לקצבה, שבעניינה חלה הסיפא של סע' 85(1א) הנ"ל. ולא הומחשו שיקולים מכוחם מוצדק למנוע מקופת הנשייה להיפרע מקרנות ההשתלמות בשלימותן.

21. ניתן לכאורה לנסות ולטעון שיש להשקיף במקרה המתאים על יורשים, מכוח הוראות התקנון, כעל "צד שלישי" בחוזה לטובת צד שלישי, כתלות בנוסח זה או אחר של "חוכמת מנסחים" בתקנון. ולא להשקיף על המצב כעל התניה בתקנון שהכספים מגיעים לעיזבון. לטעמי אין מקום לאבחנה כזו החותרת תחת סע' 147 סיפא, בבחינת אבחנות "דקות מן הדק". בענייננו אמור לחול במישרין הסיפא של סע' 147, המחריג תחולת הסעיף, והכספים שייכים לעיזבון.

היינו שיכול הנאמן להיפרע מהם לטובת פירעון חובות בני תביעה. אולם גם אם תרצה לומר אחרת, הדוגמא בסע' 19 ממחישה שגם במצב דברים זה – תגבר ידו של הנאמן.

22. סיכומו של דבר, אני מורה שהכספים בשתי קרנות ההשתלמות של החייב המנוח מוקנים לקופה. אני מורה למחזיקה להעביר אותן לקופת הפש"ר של החייב המנוח בפשיטת רגל, שאצל כונס הנכסים הרשמי.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשפ"ג, 08 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.