רקע

לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת הבכירה יפעת אונגר ביטון בת"ט 20139-06-12 מיום 18.4.13 (להלן: "ההחלטה").

בהחלטתה החליטה כב' הרשמת שלא להיענות לבקשת ההתנגדות לביצוע שטר שהגיש המערער.

ההתנגדות לביצוע שטר

1. המערער הגיש התנגדות לביצוע שטר על סך של 150,000 ₪ בו אוחזת המשיבה (להלן: "הבקשה").

השטר נחזה כחתום ע"י המבקש, כערב להתחייבויותיה של חברת מייסטר הבשר בע"מ (להלן: "החברה").

2. הבקשה נידונה ביום 10.4.13 ובמסגרתה נחקר המבקש על תצהיר התמיכה שצירף לבקשה.

3. בבקשה טען המערער, כי שטר החוב ניתן במסגרת ערבותו לחברה לחובותיה רק עד לסוף שנת 2009 ומשפרעה החברה את כל חובותיה בסוף שנת 2009, פקעה ערבותו.

משמע, שתי טענות הגנה עיקריות עמדו למערער:

האחת – טופס ההערבות הוגבל בזמן, והשנייה – כי החברה פרעה את חובותיה.

4. כב' הרשמת נתנה החלטתה בהתבסס בין היתר על כך:

א. שבשטר לא נרשם שהערבות תקפה עד סילוק החוב בשנת 2009 וכי טענה זו נטענה ע"י המערער בעל פה;

ב. שגם לאחר שנת 2009 המשיכה החברה להזמין טובין מהמשיבים וקיימת אפשרות שנערכו הסכמים נוספים בשנים 2010 ו-2011.

5. בחקירתו הנגדית הוצגה למערער כרטסת החברה על פיה נותרה החברה חייבת 112,000 ₪ והמערער השיב כי אינו מכיר כרטסת זו וכי לא ניתנה לו האפשרות לבדוק את הנהלת החשבונות של החברה המצויה בהליך של פירוק וכי לחברה מונה כונס נכסים שבידיו מלוא המסמכים הקשורים להנהלת החשבונות.

יתר על כן, בהתאם לכרטסת הנהלת החשבונות שהוצגה למערער במהלך החקירה הנגדית, עלה כי בסוף שנת 2009 נותרה החברה חייבת סך של 180,848 ₪ ומכאן הגיע בית משפט קמא למסקנה כי טענת המערער כי החוב נפרע בסוף שנת 2009 עומדת בספק ולא הובאה כל ראייה או פירוט לכך שאכן החוב נפרע בסוף שנת 2009.

6. המערער העלה טענה נוספת שנדחתה ע"י בימ"ש קמא, כי קיימת אי התאמה בין הסכום המפורט בבקשה לביצוע לבין סכום השטר ולכן נסתרת האפשרות לדון בתביעה בסדר דין מקוצר.

בימ"ש קמא קבע כי, מחזיק בשטר יכול להגיש בקשה לביצוע שטר בסכום הנמוך מסכום השטר ולפיכך נדחתה טענתו של המערער גם בעניין זה וכעילה למתן רשות להתגונן.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בטענות המערער, אני סבור כי יש מקום לבטל את החלטת כב' הרשמת וליתן למערער רשות להתגונן.

הגנת המבקש מעוררת תמיהות וסימני שאלה אך בשום פנים לא ניתן לומר כי מדובר בהגנת בדים הנטולה כל בסיס ואם יוכיח שתי טענותיו (כי ערבותו הוגבלה וכי לא היה חוב לחברה לסוף שנת 2009) הרי שקיים לו סיכוי ממשי להתגונן.

ככלל, בית המשפט נוטה להיעתר לבקשת רשות להגן במקרה בו תצהיר ההגנה או הטיעונים בבקשה (למשל טיעונים משפטיים גרידא), מגלים הגנה אפשרית אפילו בדוחק.

בשלב זה של הדיון, בית המשפט אינו בודק את אמיתות הטענות המפורטות בתצהיר והוא יוצא מתוך הנחה כי אם הן לא נסתרו באופן ברור בחקירת המצהיר, הן אמת (ראה ע"א 544/81 קיהל נ' סוכנויות מכוניות לים התיכון, פד"י לו(3)518).

8. ההליך נשוא ערעור זה תחילתו בבקשה לביצוע שטר.

הבקשה לביצוע שטר הופכת לכתב התביעה ובפני ביהמ"ש הדן בבקשת ההתנגדות מונחת אך ורק הבקשה לביצוע שטר ובקשת הרשות להתנגדות.

במהלך חקירתו הנגדית הוצגו למערער מסמכים שונים והוא לא הודה בנכונותם.

כך למשל, הוצגו למערער שיקים של החברה שחזרו (ושלא היוו חלק מעילת התביעה), וכך גם הוצגה לו לראשונה במהלך חקירתו הנגדית כרטסת הנהלת חשבונות שהמשיב התבקש להתייחס אליה והשיב מפורשות:

"אני לא מכיר את הכרטסת שאתה מפנה אליה. צריך לראות את הכרטסת שלנו".

אין חולק, כי אילו היה המערער מודה בנכונות המסמכים שהוצגו לו במהלך החקירה הנגדית, הרי שאלו יכלו להוות בסיס למסקנות ולהחלטת בימ"ש קמא בדבר יתרת החשבון שנותרה לחברה בכלל ולשנת 2009 בפרט.

גם אם לבית המשפט קמא היה ספק כלשהו בקשר לגרסת המבקש כי ערבותו הוגבלה לסוף שנת 2009 או כי החוב לא נפרע, אין די בכך שכן אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה אינו יוצר, כשלעצמו, בסיס לאי מתן הרשות להתגונן.

"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין... הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע." [ ראה ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 25.11.93)]."

המסמכים שהוצגו למבקש ע"י ב"כ המשיבה במהלך החקירה הנגדית (כמו הכרטסת, השיקים האחרים של החברה שחזרו וההסכם), לא הוגשו כראיה או כמוצג והצגתם שלא באמצעות עד מטעם המשיבה, וכשהמערער לא הודה בהם, לא ניתן לראותם כראייה קבילה בשלב זה עלייה ניתן לסמוך את החלטת ביהמ"ש.

בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו וזה אינו המקרה בעניננו:

"התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו [ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390, 400 (1999)].

יוצא אפוא, כי בפני בימ"ש קמא לא היו נתונים לשלול את טענת המערער כי החוב לשנת 2009 שולם במלואו.

9. נותר אפוא, לדון בשאלה האם נשללה טענת המערער, כי ערבותו בגינה ניתן השטר, הוגבלה בזמן עד לסוף שנת 2009.

המערער טען, כי ערבותו הוגבלה בשנת 2009 ובפני בימ"ש קמא לא היו כל נתונים כדי לשלול טענה זו.

אומנם, הטענה נטענה בעל פה כנגד השטר שלא צוין בו דבר לגבי מגבלות תקופת חלותו, אולם מאידך, הטענה בעל פה שטען המערער, גם היא לא נסתרה. אומנם, במהלך הדיון הוגש לביהמ"ש הסכם ממנו עלה כי ערבותו חלה גם מכח ההסכם, אך זה לא הוגש כמוצג לתיק, וגם במהלך הדיון בפניי התעוררה מחלוקת בין הצדדים איזה הסכם הוצג ואיזה חלק מההסכם הוצג למערער' כשהוא אישר במהלך חקירתו, את חתימתו על גבי אותו הסכם.

ברור, כי משלא הוצג ההסכם, לא ניתן לבסס עליו את המסקנה כי ערבותו של המערער לא הוגבלה עד לסוף שנת 2009 .

בית המשפט אינו מקפיד עם הנתבע על "קוצו של יוד" בעניין דיני הראיות בשלב זה של דיון ברשות להתגונן, וייתן רשות להתגונן אפילו מקום בו המתגונן מעלה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב (ראה ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל, פד"י מ(2) 333).

המערער בתצהיר התמיכה הציג גרסה מפורטת ומנומקת מתי, כיצד ועם מי סוכם לטעמו המגבלה של הערבות עד לסוף שנת 2009. טענותיו בתצהירו של המערער (סעיף 3.6-3.12) לא נסתרו וברור כי יש ליתן לו את יומו כדי להוכיח טענות אלו ובכלל זה לשמוע את העדים ואת הנציגים שהוזכרו באותם הסעיפים איתם סוכם עניין מגבלת הערבות (כמו העד למשל אורי כהן).

החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן.

"החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 46 (2004)]. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו(4) 193, 196 (1992); זוסמן, בעמוד 678]."

בית המשפט קמא לא קבע כי גרסת המערער שפורטה בתצהירו הינה שקרית ולכן בלאו הכי לא קבע בי הינה בגדר הגנת בדים.

ספקות שהתעוררו אצל בית המשפט או העובדה כי בשלב זה לא הוכיח המערער טענותיו, אין בהם די כדי לשלול ממנו בשלב זה את זכותו להתגונן ולהוכיח טענותיו.

בשולי החלטתי זו יש עוד להעיר, כי עיון בבקשה לביצוע מעלה תמיהות מסוימות שגם אותן יהיה מקום לברר, כמו למשל כשהמשיבה כתבה בבקשה לביצוע(בפרק ד') כי היא מחזיקה בשטר חוב של 112,521 ₪, בעוד שאין חולק כי היא מחזיקה בשטר חוב על סך של 150,000 אלף ₪, ובסעיף 6 בפרק 7 לבקשה היא טענה שמגיע לה סך של 114,148.7 ₪ מבלי שיהיה כל הסבר לפער הסכומים הנ"ל.

די למערער שהציג בבית המשפט קמא טיעון המהווה והמגיע לכדי "בדל ראיה" לביסוס טענותיו ודי בכך על מנת להעניק למערער רשות להתגונן ואין למנוע הזכות להוכיח הגנתו על סמך טענות פרוצדוראליות ופורמאליו.

10. בשולי החלטתי זו אני מוצא לנכון להאיר ולהעיר, כי במהלך הדיון בפניי עלתה עובדה חדשה שאיננה מהווה בסיס להחלטתי זו אך גם אותה יצטרך ביהמ"ש שידון בתובענה לקחת בחשבון.

מסתבר, כי לכאורה קיבלה המשיבה מחברת הביטוח שלה כ-80% מהסכום שנפסק לטובתה ולחובת המשיב על פי החלטת בימ"ש קמא.

עובדה זו לא מצאה ביטויה בתיק ההוצל"פ ולא הובאה לידיעת בית המשפט קמא בטרם נתן החלטתו.

שאלת מערכת היחסים שבין המשיבה לבין חברת הביטוח והשפעתה על חבותו של המשיב, מן הדין שגם היא תילקח בחשבון קודם לפסיקת בימ"ש קמא, לזכות את המשיבה בסכום החוב, שכן מן הדין הוא שתובע לא יזכה פעמיים באותו החוב.
נתבע יכול להיתבע פעמיים בגין אותו החוב, אך הוא אינו אמור לשלם או לעמוד בפני סיכון כפול בגין אותו החוב ובוודאי שגם הזוכה אינו אמור להתעשר שלא כדין.

למניעת כל ספק, איני קובע דבר וחצי דבר לעניין זה, שכן לא היו בפניי נתונים מספקים כדי לדון בשאלה זו שהתעוררה אגב הדיון בערעור שבפניי.

11. סוף דבר, נינתנת למבקש רשות להתגונן, תצהירו ישמש ככתב הגנה

התיק יוחזר לבימ"ש קמא לצורך שמיעת התיק.

אין צו להוצאות בשלב זה.

הוצאות הליך זה יילקחו בחשבון בעת מתן פסק הדין בתובענה.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ד, 14 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה