1. בשנת 1973 אושרה תכנית מתאר ג/303, במסגרתה הותוו כבישים ברמת ישי. בתוך אלה נכללה דרך, שתוכננה לעבור לאורכו של הישוב, מצפון לדרום (להלן - הדרך). כעשרים שנה אחר כך, בשנת 1993, הופקעו חלקים ממספר חלקות שבישוב (על פי פקודת הקרקעות (רכישהלצרכי ציבור) 1943 ), בהן עתידה היתה הדרך להיסלל. העותרים הינם בעליהן של אי אילו מבין החלקות המופקעות. בעתירתם מבקשים העותרים לבטל את ההפקעה, הואיל ועד היום, וחרף העובדה שחלפו כמעט ארבעים שנה מיום שאושרה התכנית, וכמעט עשרים שנה מיום שהופקעו המקרקעין, טרם נסללה הדרך במלואה, כי אם בחלקה בלבד (החלק שטרם נסלל עובר בחלקותיהס של העותרים).

2. בעתירתם טוענים העותרים, כי המשיבה 1 (להלן – המועצה) נטשה את התכלית שלשמה הופקעו המקרקעין, וחלוף הזמן הרב מעיד על כך. בכך יש כדי לבטל את ההפקעה, כך העותרים.

3. המשיבים טוענים, בתורם, כי הדרך המתוכננת עתידה להוות ציר תנועה מרכזי בישוב, וככזו היא חיונית על מנת לאפשר גישה ראויה לתושבים, ואספקת שירותים של המועצה לתושבים, כמתחייב מתהפתחותו של הישוב וגידול האוכלוסיה שבו. הם טוענים, כי המועצה לא זנחה את כוונתה לסלול את הכביש. הם מסבירים את העיכוב בסלילתו בקשיי תקציב של המועצה.

4. לעתירה זו קדמה עתירה שהוגשה בשנת 2005, ועניינה זהה. באותה עתירה פרשתי בהרחבה את השיקולים הצריכים לשם הכרעה בסוגיה מן הסוג שהונח לפניי. הקורא מופנה לדברים דשם, אותם הנני מאמץ אל תוך פסק הדין הנוכחי. סופו של יום קבעתי, כי בהתחשב בחלוף הזמן מאז אושרה התכנית (33 שנה בשעתה), מחד, ובחשיבות הרבה שרואות רשויות התכנון לסלילתו של הכביש, כמו גם הנטל הכלכלי הכרוך בסלילת הדרך, מאידך, המועצה לא זנחה את כוונתה לסלול את הדרך. עם זאת הוספתי את הדברים הללו:

"קשה לראות בהתנהלותה של המועצה בכל הקשור למימוש תכלית ההפקעה, כשקידה ראויה בה היא מחויבת – כנאמנה של הציבור. מהירות סבירה במימוש התכנית לסלילת הדרך ודאי אין לנו כאן. עם זאת, הרושם המתקבל הוא, כי בעת האחרונה מבקשת המועצה לעשות למימוש התכנית, שבחשיבותה היא רואה, ולו מכיוון שגבר הצורך בסלילת הדרך, נוכח הגידול במספר התושבים, ונוכח הגידול הצפוי במספר זה בעתיד הקרוב. ההחלטות מן השנים האחרונות מלמדות על כך, ועמדתן של המשיבות בעתירה זו תומכת אף היא במסקנה זו. בנסיבות אלה נראה, כי המוצא הנכון יהא בהותרת ההפקעה על כנה בעת הזו, אך לא בלי שנאמר, כי לא לאורך זמן תוכל המועצה להחזיק בעמדתה הנוכחית, בלי שתממש, משמע בעתיד הקרוב, את תכניתה לסלול את הדרך."

5. הואיל וכך דחיתי את העתירה, כפוף להערה שהערתי במובאה שלמעלה. כחלוף עוד כשש שנים מאז ניתן פסק הדין (9/2006) שָבוּ העותרים והגישו את עתירתם, באשר הדרך טרם נסללה.

6. אכן, מאז ניתן פסק הדין ועד היום חלפו כשש שנים, והדרך טרם נסללה. ואף על פי כן, ואף שדעתי אינה נוחה מהתנהלותה של המועצה, לא ראיתי להיעתר לעתירה. השתכנעתי, כי המועצה ושאר גופי התכנון לא זנחו את התכנית לסלילת הדרך. הכל רואים בה חשיבות תחבורתית רבה. ביסודה של החלטתי עומדת חשיבות זו של הדרך, העתידה להוות ציר תנועה בעל חשיבות תחבורתית ציבורית רבה לישוב ולעוברים דרך הישוב (דרך מרכזית העוברת ממערב למזרח חוצה את הישוב, לשימושם של עשרות ישובים). הדברים לא נסתרו, ומכל מקום הינם מבוססים מתוך עמדותיהם של כלל המשיבות, ובהן ועדות התכנון, בעלו הכישורים המקצועיים הצריכים לעניין. הדברים מתבססים גם מחוות הדעת של המומחה מטעם המועצה. על כך אוסיף, כי אמנם הדרך טרם נסללה, אלא ששני קצותיה נסללו זה מכבר (רחובות דקל ואחירותם), ועבודות פיתוח וסלילה של כבישים אחרים מבוצעים בשטח שיפוט המועצה. על פי התכנון עתידה הדרך בה עסקינן, לעת שתיפרץ ותיסלל, להתחבר לרחובות דקל ואחירותם, כמו גם לרשת הכבישים הנ"ל ולהוות, כאמור, ציר תחבורה חשוב.

7. משום הטעמים הללו, וחרף אי הנוחות שהנני חש מהיתלותה של המועצה בשיקולי תקציב, שיקולים שקשה לקבלם לאחר עשרות שנים של המתנה, לא ראיתי, כאמור, להיעתר לעתירה, על מנת ליתן בידיה שעת כושר לקיים את אשר נתנה בידיה תכנית המתאר לעשות, משמע לסלול את הדרך. אני שב על הערתי, ועל ההערה שהובאה לעיל מתוך פסק הדין הראשון. לא לאורך זמן תוכל המועצה להיאחז בשיקולי תקציב, וסופו של יום, בתקווה שסוף זה הינו קרוב, יהא עליה לעשות לסלילת הדרך, שאם לא כן תיראה כמי שזנחה את כוונתה לעשות כן.

8. סוף דבר הנני דוחה את העתירה. בנסיבות העניין לא ראיתי ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ג, 04 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.