<#2#>

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד ארז צברי

ב"כ המשיבה עו"ד ינאי גורני

פרוטוקול

ב"כ המערער: חוזר על הודעת הערעור. אני סבור שהערעור הזה הוא ייחודי, אמנם זה ערעור על הכרעת הדין אבל אין כמעט או בכלל מחלוקת עובדתית והשאלה היחידה היא משפטית, מבחינת הענישה גם אם נזוכה מעבירה של התפרצות עדיין היה לו מאסר על תנאי בקשר להחזקת הסמים.

לכל אורך המשפט גם בערעור ואני כתבתי בצורה תמציתית וצירפתי גם ציטוטים ממאמר.

אני סבור שביהמ"ש טעה בשני מובנים, המובן האחד שנתן משקל ואולי משקל יתר לבטחון של המתלוננת בדיון שלה, ואני סבור שאין ליתן משקל לבטחון שלה ובטחון שלא במקרה זה ואני מפנה לסעיף 2 סיפא, ובסוף שביהמ"ש קובע שעל פי מסכת הראיות יש בה כדי להטיל את הנטל המוטל.

צירפתי לערעור מקרה שזיהתה אותו גברת פנים מול פנים וטוענת שזה היה במאה אחוז זיהוי, המחקרים מעלים שאין קשר בין רמת הבטחון לבין הזיהוי, מפנה לעמ' 12 למטה. מצטט.

אני שואל אותה אם היה אדם שדומה לו אחיו עם אותו כובע היית יודעת שזה לא הוא, היא אומרת אחיו זה קצת בעיה יש לו צורת עיניים בדיוק כמו שלו.

ביהמ"ש אומר בעמ' 13 למעלה ומתייחס לבעיה הזו, מצטט. כלומר, זה שלא הבאתי את אחיו ביהמ"ש אילו בא ואומר שיצא העוקץ. היא אומרת שיש אפשרות שהיא תטעה כי הם עם עיניים דומות.

היא אומרת בפירוש לגבי הכובע שעל ראשו, היא נשאלת עד כמה המצח שלו היה חשוף והיא אומרת אני לא יכולה להגיד בסנט' אבל אני יכולה להגיד שהכובע שלו היה בדיוק. היא זיהתה אותו לפי העיניים ואומרת איך העיניים שלו נראו ביום שהיא זיהתה אותו בחוץ בקיוסק ויום לפני כן כשהיה בבית, והיא אומרת שבבית הוא היה כל כך בהלם, ופתח את העיניים שלו כשראה אותי.

אנו נמצאים במצב לדעתי משפטי שהוא לא פשוט, יש פה זיהוי ספונטני של אישה שבטוחה לפי הכובע שזה הבן אדם, אין לנו ראיה תומכת משום סוג, בבית לא מצאו רכוש, עשו חיפוש טביעות אצבעות שלו ולא מצאו. הראיה העומדת לבדה בדרך כלל יש דברים נוספים ופה אין כלום.

אם ביהמ"ש אומר שיש לנו זיהוי של כובע ושל העיניים, היא לא נחקרה בזמן אמת לעניין הכובע. ביהמ"ש התייחס לכך שזו ההודעה הראשונה שלה היתה לאחר שהיא זיהתה אותו בחוץ. היא לא נתנה דעתה לגוף.

אני התייחסתי לעניין של אליבי, המשטרה צריכה להפריך, הוא דיבר איתה בטלפון וזה הכול. אם היו חוקרים אותה רואים שלמעשה האישה לא יכולה לחזק או להחליש.

האליבי לא הופרך. אנו נמצאים ברמת סיכון שאנו נטעה בזיהוי של הבן אדם. היא אומרת שמה שהסיט את תשומת לבה זה העיניים. לא לחינם ציטטתי בתוך הערעור שלי את אותו מאמר שמדבר וגם בזיהוי ספונטני צריך להתייחס למשך הזמן שבו יכול האדם לראות את הפורץ, היא ראתה עיניים וכובע והיא בטוחה שזה הוא במאה אחוז.

עדיין היא לא יכולה לזהות שום דבר בפנים שלו, היא זיהתה רק עיניים וכובע.

לפעמים יש סימנים מיוחדים כמו צלקת. אני אגיד למה יש סיכוי לטעות, אם יש סימן של צלקת הבן אדם יכול לתאר איך נראית הצלקת. עיניים אפשר לזכור אבל זה הביטחון שלה.

מפנה לפס"ד 2660/06 (בימ"ש שלום). שופט עם גישה כזו אני מניח שגם היה מזכה, שם היא ראתה אותו בכל הפנים, ראתה אותו גם בעינית וגם אחרי זה ראתה אותו כשהוא נכנס אליה הביתה.

מפנה לעמ' 9, הנאשם שיקר, הוא אמר אני עבריין, יש לי תיקים. ביהמ"ש צריך לשאול עצמו האם בתיק כזה בימ"ש אם היה יושב במקום בימ"ש קמא, אין פה הבדל, אנחנו מאמינים לה, ואני גם מאמין לה שהיא בביטחון לא משקרת ואני גם השתכנעתי שהיא מדברת מתוך האמת שלה, אבל עדיין במיוחד כשהבאתי את השאלה הזו האם הייתה רואה עיניים דומות אז הייתה לה בעיה.

אנו ראינו ערעור בביטחון שלה ולכן אי אפשר להסתכל על הביטחון שלה כמשקל ראייתי כדי להרשיע, עדיין בימ"ש רואה זה מה שיש לנו בתיק, לא ראו שום דבר נוסף, גם מלכתחילה אנחנו אמרנו שאנחנו לא יכולים להוכיח אליבי. המשטרה לא פעלה לבדוק את האליבי שלו.

בשלב זה הוצא המערער מאולם ביהמ"ש לאחר שהפריע לדיון.

ב"כ המערער: אני טוען שבימ"ש קמא היה צריך לבדוק את העדות שלה באופן אובייקטיבי, האם מבחינת הזמן שהיה לה זמן לצפות בו, האם יש אפשרות שהיא עברה את המבחן האובייקטיבי הזה ואני סבור שבתיק כזה יש בהחלט סיכוי שיש פה טעות בזיהוי, טעות בתום לב כמובן.

לאחר ששמעתי דברים מפי בית המשפט, אני חוזר בי מהערעור.

<#3#>

פסק דין

בהסכמת ב"כ המערער, שקיבל את המלצת בית המשפט, לאחר שקרא את הודעת הערעור ואת פסק הדין נושא הערעור ושמע טיעונים מפיו, אנו דוחים את הערעור.

ב"כ המערער יודיע למערער.

<#4#>

ניתן והודע היום כ"ז ניסן תשע"ג, 07/04/2013 במעמד ב"כ הצדדים והמערער.