בפני: כב' הנשיאה דבורה ברלינר

כב' השופט ג'ורג' קרא

כב' השופטת מרים סוקולוב

1. בשנת 2009 או סמוך לכך, שירת המשיב כשוטר סיור במרחב יפתח במשטרת ישראל. על-פי העובדות הנטענות בכתב האישום, בתאריך 14.7.09 נעצר המתלונן בתיק זה ביפו. כתב האישום אמנם אינו מפרט את נסיבות המעצר, אולם בתיק זה נשמעו ראיות והכרעת הדין ניתנה לאחר שמיעתן. מהראיות עולה, כי המתלונן נעצר לאחר מרדף שהתנהל לגביו על-ידי שוטרים, לרבות המשיב שבפנינו, בעקבות נהיגה פרועה של המתלונן ותאונה שנגרמה כתוצאה מכך. המתלונן נעצר, נכבל, הוכנס לניידת, או אז, לאחר שכבר היה כבול, כאמור לעיל, וכשידיו לאחור, היכה אותו המשיב, סטר לו, נתן אגרופים בפניו ובעט בו.

אנו רואים לציין כבר בשלב זה, כי המתלונן לא הגיש תלונה מלכתחילה. סיפור הפרשה הגיע לידיעת המשטרה משום שאזרח עובר אורח ראה את המעשה והתקשר, וכך נכנסה לתמונה המחלקה לחקירות שוטרים. בעקבות אותה פנייה, אותר המתלונן, נגבתה הודעתו ובדיעבד העיד המתלונן וכן שני עדי ראייה נוספים בפני בית-משפט קמא.

2. לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט את המשיב בעבירות שיוחסו לו בהכרעת דין מנומקת. בשלב מאוחר יותר, לאחר ההרשעה, נשלח המשיב לקבלת תסקיר שירות המבחן. בעקבות האמור בתסקיר והתרשמותו של בית המשפט, ניתנה, ביום 16.5.12, ההחלטה שהיא נושא הערעור בפנינו. בהחלטה זו נעתר בית-משפט קמא לבקשתו של המשיב וביטל את הרשעתו. על דרך הנמקה אמר בית-משפט קמא כדלקמן: "הכאתו של אדם כשהוא כבול באזיקים הוא מעשה חמור, ובדרך כלל מחייב הרשעה בדין וענישה הולמת. למרות האמור לעיל יש לבחון כל מקרה לגופו ואין להתעלם משירותו הארוך של הנאשם בתפקידי שטח למשך שנים רבות ... וכן מהתנהגותו הפרועה ומסכנת חיים של המתלונן ... אני מחליט לבטל את הרשעתו של הנאשם בדין". על החלטה זו מערערת המדינה בפנינו.

3. לטענת המדינה (המחלקה לחקירות שוטרים) לא יתכן כי תיק מסוג זה יסתיים באי-הרשעה. שני ראשים מרכזיים בטיעונה של המדינה: האחד – המעשה נושא הדיון, דהיינו – התנהגותו של המשיב בזמן מעשה. העובדה שהיכה אזרח כאשר זה האחרון כבול באזיקים. תהא התנהגותו של האזרח מקוממת ככל שתהא, לא יתכן ששוטר ינהג בדרך זו. התנהגות כזו מחייבת "הטלת כתם" על המשיב, ושגה בית-משפט קמא כאשר נמנע מהרשעה, כאשר המשמעות היא הימנעות מהטלת אותו כתם.

עוד טוענת המדינה בראש זה, כי "התופעה של אלימות שוטרים היא רחבת-היקף ... לפיכך, להרשעה בדין משקל סגולי גבוה וההשפעה היחסית שיש לכל אחד מהתיקים בהתוויית מדיניות הענישה הראוייה היא נכבדה".

בראש השני טוענת המדינה, כי גם התנהגותו של המשיב לאחר מעשה, איננה תומכת בהחלטתו של בית-משפט קמא לביטול ההרשעה. המשיב לא נטל אחריות, ניהל הוכחות בבית-משפט קמא, שיקר בהודעתו במשטרה ובדיעבד גם בבית המשפט. אכן, ככלל לא נזקפת לחובתו של נאשם עמדתו בבית המשפט, עדיין בשאלת אי הרשעה – כך לטענת המדינה, צריך גם להתנהגות זו משקל. עוד מפנה המדינה לתסקיר שירות המבחן, שמדבר על-כך שהמשיב מצמצם בלקיחת אחריות.

4. הסניגורים, מטבע הדברים, עותרים להותרת החלטתו של בית-משפט קמא בעינה. הטיעון המרכזי הוא, כי המשיב משרת 16 שנה במשטרת ישראל, לא סתם משרת, אלא משרת במסירות והצטיינות, והראיה שאף נשלח על-ידי המשטרה לווינה בשל הצטיינותו. תיק בית-משפט קמא, ובדיעבד התיק שפנינו, מלא וגדוש במכתבי הערכה, שכולם מציינים את התפקוד החיובי של המשיב במהלך כל אותן שנים רבות שבהן הוא משרת במשטרה. המשיב היום הוא כבן 41, הרשעתו תוליך, קרוב לוודאי, להוצאתו משירות המשטרה. הוא לא יוכל לשקם את חייו אם כך יקרה, שעל-כן ערך בית-משפט קמא את האיזון הראוי כאשר קבע מה שקבע.

דיון והכרעה

5. שקלנו את טיעוני הצדדים וכמעט לצערנו הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס מקבלת ערעור המדינה לענין ההרשעה.

ושוב לצערנו, פעמים רבות, רבות מדי, מזדמן לנו לדון בתיקיהם של שוטרים בנסיבות דומות וכך קרה, שאת דעתנו בנושא זה כבר הבענו לא אחת. ההרשעה היא הכתם המוסרי והערכי שמוטל באדם בשל מעשי שעשה, ודעתנו היא כי כתם זה מן הראוי שיוטל גם במקרה הנוכחי. אנו יוצאים מנקודת הנחה, שהתנהגותו של המתלונן במקרה זה היתה מקוממת. המתלונן נהג באופן פרוע, סיכן את המשתמשים בדרך, גרם לתאונה, לא נעתר לבקשה לעצור וככלל, אינו ראוי לשום מילה טובה באשר להתנהלותו. הראייה הניצחת לכך מצוייה בעצם העובדה, שהמתלונן מלכתחילה לא הגיש את התלונה. המשטרה היא שהגיעה אליו ולא היפוכו של דבר. אלא שצידה השני של המטבע מצוי בעובדה, שעובר אורח הזדעזע עד כדי כך ממראה עיניו, שמצא לנכון מיוזמתו לדווח על מה שראה. והרי לך התמונה שהציבור נחשף לה. התמונה היא של שוטר המכה אדם כבול, שאיננו מהווה שום סיכון עבורו וברור כי ניתן להעמידו לדין, אם כך יוחלט, שהרי הוא מצוי ברשות המשטרה וניתן למצות את ההליך לגביו. אמון הציבור במשטרת ישראל מותנה, בין היתר, בכך שהציבור יוכל להיות משוכנע ששוטרים יוכלו לרסן את עצמם ולהתנהג באופן מקצועי, גם כאשר התנהגות האזרח שמולם מקוממת ומרגיזה במיוחד.

6. אמרנו לא אחת כי שוטרים ראויים להגנה. אזרח שהתפרץ כלפי שוטר, יקלל, יבזה או יפגע בשוטר בכל דרך אחרת, יועמד לדין, וממילא יובן כי מן השוטר תידרש התנהגות שאיננה נופלת ברמתה ובמוסריותה מזו שנדרשת מהאזרח. התנהלותו של המשיב, במקרה זה, מכתימה ציבור שלם של שוטרים. אנו מדגישים שוב, כי אזרח הוא שפנה למשטרה, ואין צורך בדימיון רב כדי להבין מה יסבור אותו אזרח על התנהגות השוטרים ככלל.

לטיעון הנוסף של המדינה, באשר לכך שהמשיב הכחיש את המעשה גם בחקירתו וגם בבית המשפט, אנו מייחסים משקל נמוך יותר, עדיין, למשיב לא שמורה הזכות ליהנות מהתחשבות הנובעת מהודייה והכרה בחטא.

7. כפי שפתחנו ואמרנו, ליבנו למשיב. אנו ערים לכך שהוא משרת בשירות ישראל 16 שנה והתנהלותו לאורך השנים משתקפת במכתבי הצטיינות הרבים, המדברים בעד עצמם. דא עקא, מכתבי ההצטיינות אינם מהווים מענה להתנהגותו ולצורך להרתיע שוטרים נוספים מהתנהגות אלימה.

8. התוצאה היא, כי אנו מקבלים את הערעור ומרשיעים את המשיב. איננו רואים לנכון להטיל מאסר על תנאי ולהחלטתנו זו, כך אנו מקווים. תהיה משמעות והשלכה כאשר תעמוד על הפרק שאלת המשך שירותו של המשיב במשטרה. התובעת הביאה לידיעתנו (כמו גם לידיעתו של בית-משפט קמא) הנחיות בנושא זה של אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל / מחלקת משמעת של משטרת ישראל, מהם אלנו למדים כי שאלת המשך השירות במשטרה היא שאלה הטעונה דיון והרשעה היא אחד השיקולים.

בכפוף להערה זו, כאמור, אנו מרשיעים את המשיב. השל"צ יישאר בעינו וכך גם ההחלטה לפצות את המתלונן בסכום שנקבע על-ידי בית-משפט קמא.