הנאשמת גב' חיאת עלמי (להלן: "הנאשמת"), הואשמה בגרימת תאונה, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); רשלנות, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"); סטייה מנתיב, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה ומהירות, עבירה על תקנה 51 לתקנות התעבורה.

כבר בשלב זה אומר כי החלטתי לזכות את הנאשמת מעבירת הרשלנות ולהרשיעה ביתר העבירות המיוחסות לה בכתב האישום.

בישיבת ההקראה שנערכה בתאריך 24.09.12 כפרה הנאשמת, באמצעות ב"כ עו"ד מזאוי, בהאשמות המיוחסות לה בכתב האישום. נקבע כי הכרעת הדין תינתן ביום 08.11.12 בשעה 09:00.

הצדדים הסכימו בהתאם להוראות סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 כי כל החומר יוגש לבית המשפט שיחליט על פיו.

הטענה העובדתית קשורה לתאונת דרכים שאירעה ביום 29.02.2012 בשעה 07:35. על פי הנטען הנאשמת נהגה ברכב מסוג "פולקסווגן" מ"ר 38-928-60 ונסעה בכביש מס' 458 מכיוון כללי ירושלים לכיוון יריחו. מדובר בכביש בינעירוני, דו סיטרי, מופרד על ידי קו הפרדה רצוף, כאשר בצידו האחד של הכביש מעקה בטיחות מברזל (כיוון נסיעת הנאשמת) ואילו בצדו השני – השמאלי של הכביש יש תעלה וצלע הר.

על פי המתואר בהגיע הנאשמת בסמוך לק"מ 15.5 , התרשלה, עת נסעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הכביש : עקומה, מזג האוויר והמקום, סטתה שמאלה מנתיב נסיעתה, תוך חציית קו הפרדה רצוף, התנגשה בצלע ההר, הרכב הסתחרר ואיבד שליטה עד שנעצר בחלקו בתעלה הנמצאת במקום וחלקו בכביש.

על פי טענת המאשימה רשלנותה של הנאשמת מתבטאת בכך שנסעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, סטתה מנתיב נסיעתה, איבדה שליטה וגרמה לתאונה. כתוצאה מהתאונה נחבלה הנאשמת בגופה וכלי רכבה ניזוק.

גדר המחלוקת וגרסאות הצדדים

למעשה במקרה שלפנינו אין מחלוקת באשר לתיאור העובדתי של התרחשות התאונה, כך שהמחלוקת בין הצדדים נעה סביב שאלת הסטייה שבעקבותיה קרתה התאונה; קרי, האם התאונה אירעה בשל רשלנות הנאשמת?

לגרסתה התביעה, סטיית הנאשמת מנתיב נסיעתה, איבוד השליטה והתאונה נגרמו כתוצאה מנהיגתה הרשלנית של הנאשמת והמהירות הגבוהה הבלתי מותאמת לתנאי הכביש ביום גשום ובעקומה. וכל זאת למרות שקיימים בכיוון נסיעת הנאשמת תמרורים המזהירים על סכנת החלקה באזור בו התרחשה התאונה.

לגרסת ההגנה, הנאשמת נסעה במהירות של 50-60 קמ"ש, מהירות פחותה מהמהירות המותרת במקום (80 קמ"ש) ולא היה כל פגם בנהיגתה של הנאשמת. לטענתה, מאחר שביום התאונה ירד גשם, כשהרגישה הנאשמת כי הרכב מתחיל להחליק, לחצה בחוזקה על דוושת הבלם, הסיטה את ההגה שמאלה (כדי לא ליפול לוואדי), איבדה שליטה ונעצרה בצל ההר משמאל לנתיב נסיעתה.

למעשה ההגנה מסכימה (בעל כורחהׂ עם הקביעה כי הנאשמת אשמה בתאונה. וזאת בהתאם לפסיקה הקובעת כי חובת ההוכחה על הנהג במקרים מעין אלו. אלא שלטענתה לא הוכח מדוע החליקה הנאשמת וייתכן כי החליקה פשוט מחוסר מיומנות מספקת, או סיבות אחרות האפשריות.

על מי נטל ההוכחה בטענת סטייה מנתיב?

ההלכה ידועה היא כי סטיית נהג מנתיבו יש בה הוכחה לכאורה לעובדת התרשלותו של הנאשם ועל הנאשם הנטל להוכיח כי גורם אחר שלא בשליטתו גרם לסטייה האמורה. ראו לעניין זה דברי בימ"ש בע"א 446/82 שמשון בלגשווילי בר- ריס נ' אלגברין, פ"ד (2) 737:

"אמת נכון הדבר, שההחלקה על הכביש אינה, כשלעצמה, מהווה ראיה ניצחת בדבר רשלנותו של הנהג. יכול להיות שהיה במקום כתם של שמן, או שהיה מכשול אחר בכביש, או שנגרם הדבר על ידי גורם חיצוני זה או אחר, אך אינני מוכן לומר, שההחלקה אינה מהווה ראיה כלשהיא בדבר רשלנות הנהג, משמע שהיא עובדה נויטראלית לחלוטין. אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו'...". (ההדגשות שלי- א. ט. )

עוד ראו בעניין זה ע"פ (י-ם) 1713/93 בוקובזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.06.93, וכן ראו ת"ד (חי') 30749/04 מדינת ישראל נ' רפאל (לא פורסם, 04.01.2006) עוד ראו את הכרעת דיני בת"ד (ירושלים) 2828/97 מדינת ישראל ע"י לשכת תביעות את"ן ירושלים נ' חגי (לא פורסם, 28.05.08).

במקרה שלפנינו, סטיית הנאשמת מנתיב נסיעתה והתנגשותה בצל ההר בנתיב השמאלי יוצרת חזקת אשמה. הנאשמת בעדותה מיום 29.02.12 בשעה 11:00 אמרה כי "בזמן התאונה הכביש היה רטוב" (ש' 39 להודעתה במשטרה). ובאשר לנסיבות התרחשות התאונה אמרה כי מאחר שהרגיש שהאוטו מחליק לחצה על הברקס חזקה , הסיטה את ההגה שמאלה מאחר שפחדה ליפול לוואדי (ש' 41- 52).

הנאשמת בעדותה ציינה חזור ושנה כי נסעה במהירות של 60-50 קמ"ש, ולא יותר (ש' 35 להודעתה).

לאור האמור הגעתי למסקנה כי הנאשמת לא הרימה את הנטל הרובץ עליה ולא הביאה כל ראיה אשר לנסיבות שיכלו לגרום להחלקה.

האם יש הוכחה כלשהי מדוע סטתה הנאשמת?

הבוחן ציין כי התאונה אירעה לדעתו בגלל מהירות מופרזת. זאת משום שחישב שרק במהירות של 78 קמ"ש מי שנוסע בעקומה מחליק על הכביש. אולם זאת בהנחה כי מדובר בנהג מיומן. ייתכן מאוד כי הנאשמת טעתה בעצם הלחיצה על דוושת הבלימה ומה שהייתה צריכה לעשות למעשה היה להמשיך לנוע. ייתכן גם כי טעתה בדרך אחרת (למשל בהיגוי מוטעה). החזקה מעבירה את נטל ההוכחה על הנאשמת אולם לא קובעת את הסיבה המדויקת שבעטיה אירעה התאונה. אם התביעה טוענת לסיבה ספציפית, צריכה היא לנמק את טענתה זו.

אציין בשאלה זו עסקתי בהחלטתי בת"ד 2136/05 פרקליטות מחוז ירושלים נ' שוויקי מוחמד, לא פורסם (מיום 05.04.2005), והנימוקים המפורטים כאן מצטרפים להחלטתי דשם.

סוף דבר

לאחר עיון במכלול חומר הראיות, החלטתי להרשיע את הנאשמת בעבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה (גרימת נזק לרכוש או לאדם), בעבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה (סטייה מנתיב), ולזכותה מעבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (רשלנות), ולזכותה גם מעבירה על תקנה 51 (מהירות) לתקנות התעבורה.

אשר לכן אני קובע כי הנאשמת עברה את העבירות של גרימת נזק, וסטייה מנתיב. אולם, בנסיבות התיק, אין הוכחה על רשלנותה ועל מהירות נסיעתה.

המועד הקבוע להכרעת הדין ביום 08.11.12 בשעה 09:00 נותר בעינו ועל הצדדים להיות מוכנים לכך. המזכירות תחזיר את תיק התביעה לתביעה.

המזכירות תשלח העתק הכרעת הדין ותודיע עליה טלפונית לב"כ הנאשמת עו"ד מזאוי ולתביעה, ותזמינם לטעונים לעונש ועליהם להיות מוכנים לכך.

ניתנה היום, ‏יום ראשון 28 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.