1. תביעה זו עניינה נזקי רכוש שנגרמו למכוניתו של התובע בתאונת דרכים שאירעה ביום 7.5.11 (להלן: "התאונה").

2. התובע בעל רכב מספר רישוי 2304162 נהג ברכב בעת התרחשות התאונה (להלן: "רכב התובע").

הנתבע מס' 1 נהג ברכב מספר רישוי 9855415 (להלן: "רכב הנתבע").

הנתבעת מס' 2 מבטחת רכב הנתבע , בבטוח צד ג', בעת התרחשות התאונה.

3. התובע טוען בעדותו בפניי כי פנה מרחוב הספנים בעכו לרחוב יהושפט, פנייה ימינה. לפני ביצוע הפנייה ראה מרחוק, לפחות 500 מטר את מכונית הנתבע משתלבת ברחוב יהושפט. התובע ביצע כאמור את הפנייה ימינה ולגירסתו החל לנסוע בנתיב הימני. לאחר כ-200 מטר, החל בפנייה ימינה לעבר רחוב משה צורי. בעת שביצע את הפנייה, מכונית הנתבע פגעה במכוניתו בצד ימין מאחור. על פי ההדגמה שביצע בתמונות מכוניתו, ניתן ללמוד כי על פי גירסתו, מכונית הנתבע, למעשה נדחפה בין מכוניתו לבין המדרכה הימנית ואף עלתה על המדרכה הימנית. הכל בדיוק בפנייה ימינה.

4. הנתבע טוען כי נסע בנתיב הימני של רחוב יהושפט, חלף על גבי הצומת עם רחוב הספנים, מכונית התובע יצאה מרחוב הספנים ונסעה ברחוב יהושפט בנתיב השמאלי, כשהיגעו לפניה לרחוב משה צורי, לפתע מכונית הנתבע פנתה מן הנתיב השמאלי ימינה, חתכה א נתיב נסיעתו והוא פגע בה ונדחק ועלה על המדרכה.

5. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים בפניי, עיינתי במסמכים שהוגשו ובכללם, חקירות הצדדים במשטרה, תצלום אווירי של מקום האירוע, תמונות רכבי הצדדים, עדות הנוסע במכונית הנתבע, הדגמות ותשריטי ההדגמות של התאונה ששערכו הצדדים לפני, הנני קובעת כי דין התביעה להידחות, בין היתר מהטעמים הבאים:

א. טוען התובע כי נסע בנתיב הימני. "נכנסתי לצד הימני. נסעתי כל הזמן בצד ימין... נסעתי בנתיב הימני ביהושפט." (פרוטוקול עמ' 2 ש' 7-9). הפגיעה במכוניתו אינה בחזית האחורית כי אם בחלק האחורי של החזית הצדית הימנית. כלומר, מכונית הנתבע נדחקה בין הצד ימני של מכוניתו לבין המדרכה. כלומר, היה רווח בין הצד הימני של מכוניתו לבין המדרכה. נכון הוא כי כל הצדדים והתמונות העידו כי מכונית הנתבע עלתה על המדרכה, אולם התמונות מלמדות כי החלק הקדמי הימני של ממכונית הנתבע עלתה על המדרכה ולא כל המכונית. לפיכך מקובל עלי כי היה רווח בין מכוניתו של התובע לבין המדרכה ברווח של מכונית שלמה או כמעט מכונית שלמה.

מסיקה אני מכך כי מכונית התובע לא הייתה בנתיב הימני או לפחות סטתה ממנו שמאלה בעת ביצוע הפניה או לפניה.

ב. ניתן לטעון כי מכונית התובע נפגעה היכן שנפגעה לא כי הייתה בנתיב השמאלי ופנתה ימינה אלא בגלל שבמהלך הפניה ימנה החזית הימנית אחורית שלה הייתה חשופה לנתיב הימני ולא החזית האחורית.

מקבלת אני את הטענה כי בשעת פניה לא הייתה נפגעת החזית האחורית. אולם, דומה בעיני כי יש לצפות לפגיעה בפינה הימנית אחורית ולא באזור הגלגל האחורי, בכיוון לעבר מרכז הרכב.

ג. עוד אוסיף כי גם אם אקבל את גרסת התובע כי הנתבע הגיע עם מכוניתו במהירות, לא שם לב למכוניתו של התובע והתקשה לעצור או להאט, אזי מיקום הפגיעה מלמד כי דביר יותר כי התובע לא החל את הפניה מן הנתיב הימני.

ד. נמצא אם כן כי מאזן ההסתברויות נוטה לקביעה כי התובע נסע בנתיב השמאלי וממנו החל את הפניה ימינה.

ה. טוען התובע כי אם כך הוא אזי הנתבע ביקש לעקוף אותו מצד ימין. איני מוצאת כי כך הוא. העובדה כי מכונית התובע כבר החלה בפניה, מלמד כי הקדימה בנסיעתה את מכונית הנתבע.

ו. אכן קיימות סתירות בין עדות הנתבע והעד מטעמו במשטרה וכן בין עדות הנתבע במשטרה לעדותו בפני, האם חלפה כבר מכוניתו על פני הצומת עם רח' הספנים בטרם פנה התובע מרחוב הספנים לרח' משה צורי אם לאו. איני מוצאת כי סתירות אלו יורדות לשורשה של המחלקות או שיש בה כדי להשפיע על קביעותי לעיל.

6. נוכח האמור לעיל הנני מואצת לנכון לדחות את התביעה.

יחד עם זאת איני מוצאת לנכון לחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעים. התרשמתי כי הנתבעים נושאים באחריות כלשהיא להתרחשות התאונה בשעור העולה כדי 10-20% נוכח העובדה כי נהיגה זהירה יותר, בהתאם לתנאי הדרך ובמהירות מופחתת הייתה מאפשרת להגיב טוב יותר ולהמנע מן התאונה.

7. כאמור, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.