לפני תביעה נזיקית אשר במוקדה עלות בנית קיר תומך במקרקעי התובע, שלטענתו נאלץ להקים עקב עבודות רשלניות שבוצעו על ידי הרשות המקומית.

רקע וההליך שלפני

1. התובע הינו הבעלים של קרקע הידועה כחלקה 6 בגוש 11526 בשכונת "אלרנדה" בדלית-אלכרמל (להלן: "המקרקעין"). הנתבעת הינה הרשות המקומית (להלן: "המועצה המקומית") בשטחה נמצאים המקרקעין.
2. התביעה סבה סביב טענה לביצוע עבודות על יד המועצה המקומית בכביש הסמוך למקרקעין שגרמו למספר מפולות עפר לאורך הגבול עם המקרקעין. כתוצאה מהמצב שנוצר היה צורך בהקמת קיר תומך (להלן: "הקיר") במקרקעין. בתחילה הובטח לתובע על ידי המועצה כי הלה תקים את קיר התומך אולם לאחר מספר שנים משלא הקימה המועצה את הקיר התומך התובע הקים את הקיר התומך על חשבונו. מכאן תביעתו של התובע כנגד התביעה היא בגין עלות הקמת הקיר.

טענות הצדדים בתמצית

1. התובע טוען במסגרת תביעתו כי לאחר ביצוע העבודות בשנת 2001 על ידי המועצה המקומית נוצר מצב מסוכן והיו מספר מפולות עפר במקרקעין. עוד נטען כי פנה לראש המועצה ולאחר שהלה נועץ עם הגורמים המקצועיים במועצה הוחלט להקים קיר תומך במקרקעין כאשר מנגד התובע התבקש לתרום 2 מטרים לטובת הרחבת הכביש הגובל עם המקרקעין וכן יבצע חפירה להכנה ויישור השטח כפועלת הכנה להקמת הקיר. למרות שהתובע ביצע חלקו בהבנה זו המועצה המקומית לא קיימה חלקה במשך שנים למרות תלונות מצד שכנים של המקרקעין על מפגע בטיחותי ולמרות החלטה של המועצה להקים את הקיר לאור שהעניין נידון בפורום ההנדסה במועצה. לאחר אין ספור פניות ולאחר שמטיל שפנל לתהום הפעורה בין הכביש למקרקעין שבמזל לא נפגע הקים התובע בשנת 2011 את הקיר על חשבונו. לכן התובע טוען כי המועצה המקומית התרשלה בסלילת הכביש והן לאחר מכן בטיפולה בנושא הקיר התומך. עוד טען התובע כי הקים קיר שחובת הקמתו היא על המועצה המקומית מאחר ומדובר בקיר בכביש ציבורי השייך למועצה המקומית או בשל כך שהקמתו הייתה כורח שנוצר עקב העבודות לכן המועצה המקומית התעשרה על חשבון התובע עת הוא שילם מכיסו בעבור ההקמה.
2. המועצה המקומית טוענת כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות או שיהוי ניכר. עוד נטען כי בשנת 2013 ביצע התובע עבודות חפירה במקרקעין ללא היתר אשר יצרו מפגע בטיחותי ובעקבות כך הוצא לו מנהלי להפסקת עבודות. המועצה המקומית מכחישה כי ביעה עבודות להרחבת הכביש במקום. מכל מקום אין קשר בין עבודות שבוצעו בשנת 2001 להקמת הקיר בשנת 2011.

דיון והכרעה

סלילת הדרך

1. שאלה ראשונה שיש צורך להכריע בה האם המועצה המקומית סללה והרחיבה דרך בסמוך למקרקעין של התובע?
2. לאחר שעיינתי בראיו שהונחו לפני נחה דעתי כי בנת 2001 המועצה המקומית ביצעה עבודות של הנחת מצעים ואספלט באותו מקום. התובע הציג במסגרת ראיותיו הוראת ביצוע שניתנה על ידי המפקח מגדי אבו מפלח לקבלן אחים סמי כמאל מיום 30.9.2001 (נספח ב' לתצהיר התובע) לבצע עבודת בכביש שכונה "מדחת חסון" הכולל הנחת מצעים ואספלט. העתק מהוראת הביצוע נשלחה למהנדס עאמר עיסמי מנהל אגף הנדסה במועצה כאשר מהנדס המעוצה מר סולימאן נסראלדין (להלן: "מהנדס המועצה") אישר בעדותו לפני כ מי שטיפל בסלילת הדרכים מטעם המועצה היה מר עיסמי.

כמו כן הוצג לפני חשבון ששלח הקבלן למועצה המקומית ביום 30.11.2001 בגין העבודות שבוצעו בכביש "מדחת חסון" על סך של 5,618 ₪ כולל מע"מ. מהנדס המעוצה אישר בחקירתו החוזרת כי הדרך נשוא התובענה מכונה "מדחת חסון" (עמ' 16).

תמוהה בעיני כי על אף שמסמכים אלו צורפו לתצהירו של התובע מהנדס המועצה לא התייחס בתצהירו כל לאותם מסמכים ואף הכחיש את ביצוע העבודות (סעיף 6 לתצהירו). לא זו אף זו, מהנדס המועצה מסר כימי שטיפל בסלילת הכביש על פי המסמכים שהוצגו לו היה המהנדס עאמר עיסמי אך למרות זאת המועצה המקומית מטעמים השמורים עמה בחרה שלא להביא לעדות את מר עיסמי דבר האומר דרשני ועומד לה לרועץ.

1. לסיכום אני קובע כי התובע הוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי את הטענה כי בוצעו על ידי המעוצה המקומית עבודות בכביש נשוא התביעה.

טענת התיישנות

1. התובע מבסס את תביעתו על עוולת הרשלנות כאשר עיקר טענתו היא להתרשלות בסלילת הכביש (ראו לעניין זה סעיפים 20, 21 , 22 23). סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה מיום שנולדה עילת התביעה. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע כי תביעת נזיקין שעילתה מעשה או מחדל שבצידה נזק המהווה חלק מעילת התביעה מתגבשת ביום שנתגלה הנזק (ראו: ע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) עמ' 535, 541 [2000]).

השלב של התגלות הנזק הוגדר בפסיקה על ידי מבחן אובייקטיבי והוא אירוע של נזק פיסי שכל בר דעת היה מגיש תביעה בעניינו. במקרה כזה מתחיל שעון העצר של מרוץ ההתיישנות (ראו: ע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 [1984]).

בבואי ליישם את העקרונות הנ"ל על המקרה הניצב הגעתי למסקנה כי התביעה אכן התיישנה.

בכתב התביעה ובתצהיר התובע נטען כי העבודות בוצעו בסמוך לחודש אוקטובר 2001 ובמהלך העבודות עקרה המועצה המקומית עצים שהיו בצד הכביש והרסה טרסות. עוד נטען כי בעקבות העבודות נוצרה תהום לצד הכביש ואירעו מספר מפולות. התובע נשאל מתי אירעה הסכנה שתוארה על ידו בכתב התביעה, הכוללת בין היתר את הטענה למפולות, ועל כך השיב בעמ' 4 ש' 24 – עמ' 5 ש' 3:

"ש. מפנה לסעיף 6 לכתב התביעה ומצטט. מתי התגלתה הסכנה?

ת. אחרי תקופה. לא זוכר. לא מדדתי בימים, אבל זה בסמוך. חודש-חודשיים.

ש. עדיין בשנת 2001?

ת. נכון.

ש. תתאר מה הייתה הסכנה לה אתה טוען?

ת. אחרי שהתברר שהם עקרו את כל העצים ועשו שם זפת, ואני לא זוכר מתי זה קרה בול, היו 2-3 מפולות. החלק העליון בכביש הגובה שלו 7 מ' מהקרקע שלי ומהצד התחתון זה קרוב ל-3 מ'. מהצד העליון קרוב ל-6.5 מ' הייתה מפולת. לא מדדתי את זה, אבל ראו בעין." (ההדגשה שלי – א.כ.)

לאור האמור לעיל הרי הנזק התגלה כבר בשנת 2001 עם המפולות. הראיה התובע מצא לנכון לצלם תמונות כחודשיים לאחר תחילת העבודות ולאחר המפולות (עמ' 5 ש' 7 – 8) דבר המלמד כי התכונן לקראת הליכים משפטיים אפשריים. לכן באותו שלב בו נוצרה סכנה בעקבות המפולות כל בר דעת היה מבין שיש להגיש תביעה כנגד הגורם העוולתי שלדעתו גרם לנזק.

1. בשים לב לכך, התביעה הוגשה לאחר שחלפו 7 שנים מיום גילוי הנזק והתביעה התיישנה בעילה של רשלנות. התובע טען בתביעתו כי היה הסכם בינו לבין ראש המועצה לפיו הוא יתרום שני מטר לאורך גבול החלקה עם הכביש ויישר את השטח ואילו המועצה המקומית התחייבה להקים את הקיר. יחד עם זאת, התובע לא ביסס את הסעד שהתבקש על העילה של אכיפת הסכם (עילה חוזית) אלא הסתפק בבקשה לסעד נזיקי מכוח עוולת הרשלנות.

גם כאשר ביקש התובע במסגרת תביעתו סעד בעילה של עשיית עושר לא טען שהמועצה המקומית התעשרה בשל כך שהוא קיים התחייבות חוזית שהייתה מוטלת עליה. אלא הוא קיים חיובה של המועצה המקומית שהוטל עליה כחיוב נזיקי בשל התרשלותה. וכך טען בסעיף 24 לכתב התביעה:

"התובע יוסיף ויטען כי הוא הקים קיר תומך שחובת הקמתו מוטלת על הנתבעת, מאחר והנו קיר התומך בכביש ציבורי השייך לנתבעת ו/או בשל כך שהקמתו הייתה כורח שנוצר עקב וכתוצאה של עבודות סלילת הכביש שבוצעו ע"י הנתבעת. לפיכך, התובע יטען כי הנתבעת התעשרה על חשבונו שלא כדין ועליה להשיב לו את סכום השקעתו בהקמת הקיר, בין השאר, מכח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979."

על פי טיעון זה עילת התביעה היא עדין נזיקית אך מאחר והתובע שילם והקטין את נזקיו הוא מבקש כי יושב לו הסכום ששילם. עצם העובדה כי התובע טוען כי נשא בנזק אינו משנה את עילת התביעה או מקימה מועד חדש למרוץ ההתיישנות. כך לדוגמא לניזוק בתביעה לנזקי גוף הנושא בעצמו בהוצאות מסוימות הקשורות בתאונה, כפי שקורה לעיתים תדירות. גם אם הוא מבקש במסגרת התביעה הנזיקית שהמזיק ישפה אותו בגין אותן הוצאות הדבר אינו משנה ממהות התביעה כנזיקית. מרוץ ההתיישנות יחל מיום גילוי הנזק ולא מיום תשלום כל הוצאה והוצאה.

גם אם עילת התביעה היא חוזית, כפי שנראה להלן, הגעתי למסקנה כי לא נכרת הסכם מחייב בין התובע למועצה המקומית ולכן התובע לא יכול להיבנות מהטענה כי מרוץ ההתיישנות החל בשנת 2011 לאחר שקיים בעצמו חיוב חוזי שהיה מוטל על המועצה המקומית

1. לסיכום האמור יש ממש בטענת המועצה המקומית לפיה תביעת התובע התיישנה. הסעדים הגלומים בכתב התביעה נסמכים אך ורק על עילת תביעה אחת והיא העילה הנזיקית. משעברו יותר משבע שנים ממועד גילוי הנזק ועד הגשת התביעה נמצא כי עילת התביעה התיישנה ויש לדחות את התביעה מטעם זה. אולם גם לגופו של עניין דין התביעה להידחות כפי שאפרט בהמשך.

התרשלות

1. התובע לא הרים את נטל ההוכחה והראה כי נגרם נזק בשל רשלנות המעוצה המקומית או כי סלילת הכביש שנעשתה בפועל היא שיצרה את המפגע בגינו מבוקש הפיצוי. תחילה אציין כי עדות התובע הייתה עדות יחידה וככזו על בית המשפט להזהיר את עצמו כי מדובר בעדות יחידה ובמידה והחליט בכל זאת לקבל את התביעה לנמק מדוע הוא עושה כן (ראו: ע"א 224/78 ‏ ‏ חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ''ד לג(2) עמ' 90).

התובע נמנע מהבאת עדים חשובים כגון הקבלן שביצע את העבודות למרות שזהותו ידועה לו (עמ' 6 ש' 27 – 28). התובע טען בתלונתו למבקר המדינה כי אותו קבלן שעבד עבור המועצה בסלילת הכביש הוא שביצע לו את עבודות יישור הקרקע. עוד טוען בפני המבקר כי ביצע בקרקע חפירה. התובע לא הביא עוד מי מהשכנים שהתלוננו לטענתו על מפגע שיצרה המועצה המקומית על מנת שיתמוך בעדותו. עדויות אלו היו אמורות לתמוך בטענה כי הקבלן אכן עקר עצים והרס טרסות. הן היו אמורות לתמוך בטענתו כי המועצה ביצעה חפירות ולא רק הנחת אספלט ומצעים. הן היו אמורות לתמוך בטענה כי עבודות המועצה הן שיצרו את התהום והמצב המסוכן.

אי הבאת העדים על ידי התובע מתחדדת ונדרשת נוכח כך שהתובע מסר דברים שונים בתלונתו למבקר המדינה כדלקמן:

"המתלונן מבהיר כי עוד שקנה את החלקה הגבול בין חלקתו לכביש היה תלול ומורכב משני מפלסים, על שפת הכביש מצד החלקה הוצבו עצים לאורך כל החלקה. המפלס הראשון בתהום המתואר היה משופע באופן סביר טבעי...והעצים תמכו בכביש. הוא מבהיר כי גובה השיפוע של המפלס הראשון נע בין 2.5 ל- 3 מטרים. לדבריו, המפלס השני היווה תהום תלול שנחפר עוד קודם לרכישת החלקה וגובהו דומה לגובה המפלס הראשון אולם המתלונן מבהיר כי בחלקים מסויימים של התהום נעלם השיפוע ההררי וכל ששת המטרים היו תהום חפור כבר אז."

בהמשך עדותו בפני המבקר הוא לא טוען כי עבודות המועצה המקומית יצרו את התהום (כפי שטוען בסעיף 7 לתצהירו) אלא הנחת האספלט גרמה למפולות. יתרה מכך התובע אינו טוען בפני המבקר כי היו טרסות שנהרסו אלא כל שטוען הוא שהמועצה המקומית עקרה עצים שהיו בצד הכביש והניחה אספלט. עוד הוסיף התובע בפני המבקר כי לדעתו עבודות היישור שהוא ביצע לא הוסיפה סיכון לקיומן של מפולות. יתרה מכך, התובע ניסה לפני לצייר תמונה כאילו תוואי השטח המקורי, בטרם עבודות הסלילה, הגיע לגובה מסוים (הסימון שסימן התובע על התמונה מגיע לכדי שני שלישי בערך מגובה החפירה בת/2). אולם מצג זה אינו תואם את דברי התובע בפני מבקר המדינה לפיהם הייתה תהום עמוקה מקדמת דנא.

אינני מקבל את הטענה כי המועצה ביצעה חפירות בשולי הכביש בשטחו של התובע. כל שנעשה הוא סלילת כביש אספלט, כפי שמסמכי הקבלן מראים. גרסת התובע לפיה נעקרו עצים לא נתמכה בשום ראיה אחרת למעט דבריו שלו לפני המבקר המהווים סיוע עצמי.

1. בשים לב לאמור לעיל, התובע לא הניח תשתית ראייתית נאותה להראות כי עבודת הסלילה הן שגרמו למפגע הבטיחותי. התובע לא מצא לנכון להביא חוות דעת של מומחה מטעמו שיראה שהעבודות שביצעה המעוצה המקומית הן שגרמו למפגע הבטיחותי או שיראה כי הסרת העצים כפי שנטען על ידו היא שתרמה באופן מכריע למפולת ולא החפירה המקורית או המאוחרת שביצע התובע במקרקעין. תיאוריו של התובע לפני המבקר על מצב השטח לפני העבודות מלמדות שמדובר בשטח מסוכן מלכתחילה והתהום המסוכנת כבר הייתה פעורה אז ולא נגרמה כתוצאה מעבודות המעוצה המקומית.

לכן משלא קיבלתי את הטענה שהמועצה היא שיצרה את התהום אזי נופלת הטענה כי סלילת הכביש על ידי עיבודו היא הנסיבה שתוצאותיה מחייבות הקמת קיר תומך. מדובר במצב שכבר היה קיים וטבוע בשטח וחייב ככל הנראה הקמת קיר תומך ללא קשר לעבודות שביצעה המועצה המקומית. המצב נוצר כתוצאה מחפירה שביצע הבעלים הקודם כאשר התובע בחפירות המשלימות העמיק את התהום.

1. במאמר מוסגר אפנה להוראות סעיף 48א לפקודת הנזיקין קובע:

"היה במקרקעין משום תמיכה למקרקעין שכנים, תהא עשיית דבר המונע או שולל תמיכה זו – עוולה."

על פי הפסיקה על מנת שתובע יוכל לזכות בפיצוי עליו להוכיח שני תנאים והם עשיית דבר השולל תמיכה ותנא נוסף שהמקרקעין בהם נעשה הדבר הם מקרקעין התומכים למקרקעין שכנים (ראו: ע"א 513/88 שאה נ. שני [פורסם בנבו]). התובע לא הראה כי אובדן התמיכה נוצר עקב מעשה או מחדל של המעוצה המקומי או מטעמה שהיווה את הסיבה הדומיננטית.

כפי שקבעתי המעשה או המחדל הוא של הבעלים הקודמים של המקרקעין שהתובע נכנס בנעליו או של התובע בעצמו ועל כן האחריות במקרה זה תהיה דווקא על התובע.

1. התובע אף לא הצביע מה ההתרשלות שהייתה בעבודות הקבלן שביצע את העבודה. מה החובות שהפר ואילו אמצעי זהירות היה עליו לנקוט ולא נקט. נקודות אלו נותרו עמומות לכן לא הוכח כי המועצה התרשלה בהתרשלות שגרמה לנזק בדמות הצורך בהקמת קיר תומך.

הסכמה חוזית

1. למעלה מהצורך אדון בטענות התובע העובדתיות כי היה הסכם עם ראש המועצה דאז מר רמזי חלבי לפיו המועצה תקים את הקיר על חשבונה, למרות שכאמור לעיל לא התבקש סעד מכוח הפרת הסכם.

ראשית, כפי שציינתי לעיל בעת הדיון בטענת ההתיישנות התובע אינו מבסס את הסעדים שהתבקשו על יסוד הסכם שנכרת אלא הסעדים שהתבקשו מבססים כולם על העילה הנזיקית. משכך אין להעניק לתובע סעד מכוח הסכם מקום שלא ביקש זאת במסגרת כתב התביעה.

שנית, לא הוכח כדבעי כי נכרת הסכם בין התובע למועצה המקומי. על פי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (להלן: "הצו") על מנת שהתחייבות כספית תחייב את המועצה המקומית דרוש הסכם בכתב עליו יופיע חותמת המועצה, חתימת ראש המועצה וגזבר המועצה. אין מחלוקת שאין הסכם כאמור. עד התביעה ד"ר רמזי חלבי ניסה לשכנעני כי החלטה שהתקבלה בפורום התכנון שפעל בזמנו ואיגד בתוכו את כל הגורמים המקצועיים במועצה (כגון ראש הרשות מהנדס המעוצה, גזבר המועצה ועוד) יש לה תוקף מחייב כלפי המעוצה. אולם עדות זו נסתרה בעדות עד התביעה מר שריף אבו חמד שהובא מטעם התובע במסגרתה מסר כי מדובר בפורום מייעץ והוגה רעיונות (עמ' 11 ש' 26 ואילך). על מנת שהחלטותיו יקבלו תוקף מחייב דרוש כי תתקבל החלטה רשמית של המועצה ויש צורך לתכנן ולתקצב (עמ' 11 ש' 7-8). גם מהנדס המועצה שהעיד לפני הדגיש בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי הפורום אינו מחליף את בעלי התפקידים ברשות לקבל החלטות תקציביות שהם ראש הרשות, גזבר וחשב מלווה (ראה סוף עמ' 11 תחילת עמ' 12).

אמנם ד"ר חלבי טען כי להחלטות הפורום יש תוקף מחייב יחד עם זאת עדותו הייתה עדות מוקשית בעניין זה. הוא לא ידע להסביר כיצד טענה זו מתיישבת עם הוראות החוק והוראת הצו. לאחר מספר שאלות בעניין זה הודה ד"ר חלבי כי כל שקל שהמועצה אמורה להוציא אמור להיות באישור ראש המועצה והגזבר (עמ' 23 ש' 13 – 14). אם כי בהמשך טען כי מאחר וראש הרשות והגזבר הם חברים בפורום אזי הדבר ממלא אחר דרישת סעיף 193 לצו. אולם אין בידי לקבל טענה זו. הדרישה הקבועה בצו היא דרישה קונקרטית של כתב בצירוף חתימות וחותמת. ייתכן שהחלטה בפורום התקבלה ברוב דעות כנגד דעתם החולקת של הגזבר או רשות הרשות או שניהם ביחד. לא ברור אם הגזבר וראש המועצה חותמים על החלטות הפורום ומוסיפים את חותמת המועצה. האם במקרה כזה החלטה זו מחייבת. יתרה מכך ד"ר חלבי הודה בעצמו שהפורום אינו גוף סטטוטורי והוא הוקם מכוח נוהל פנימי (עמ' 22 ש' 1 – 2). לכן לא ברור כיצד החלטות הפורום גוברות על הוראות הצו.

משההתחייבות הנטענת לא לבשה את הלבוש הפורמאלי הדרוש על פי הוראות הצו הרי אין לתת לה תוקף משפטי. מדובר בטענה להתחייבות שמשמעותה הכספית היא הוצאה של מאות אלפי שקלים מכספי הציבור ויש להקפיד על הוראות החוק. ער אני לשינויי ההלכה שבא לידי ביטוי בע"א 5210/08 רוזנבלום נ. מועצה אזורית חבל מודיעין [פורסם בנבו] לפיהן ניתן להתגבר על הדרישות הפורמאליות הקבועות בצו במקרה של חוסר תום לב שנפל בהתנהלות המועצה. אולם הדבר יעשה רק במקרים נדירים כאשר הכלל הוא הקפדה על הדרישות הצורניות הקבועות בחוק. אולם התובע לא טען כי יש לחרוג מהכלל לפיו יש להקפיד על הוראות הצו. יתרה מכך, הוא לא מצביע על שום נסיבה שיש בכוחה להוביל לסטייה מהכלל.

רביעית, לא השתכנעתי כי במקרה זה הייתה התחייבות של ראש הרשות או פורום התכנון כפי שהתובע מנסה לטעון. התובע הגיש את תצהירו של ד"ר חלבי בו טען בסעיף 6 כי למיטב זכרונו היה סיכום עם התובע כפי שהוא טוען. אולם במסגרת חקירתו הנגדית לא עמד עוד אחרי טענה זו באופן מלא וטען: "אני אומר שזה יתכן" (עמ' 20 ש' 31). יתרה מכך ד"ר חלבי טען בעדותו לפני כי לאחר החלטה פורם תכנון בדרך כלל נשלח מכתב לאזרח המידע אותו מה הייתה החלטת הפורום (עמ' 22 ש' 27). במקרה זה לא הוצג כל מכתב על ידי התובע המאשש את טענותיו כמו שלא הוצג פרוטוקול הפורום.

העד מר שריף שהובא מטעם התובע אף הוא לא תמך באופן מלא בטענת התובע. אמנם עד זה מסר כי זכור לו שהיה דיון בעניינו של התובע בפורום , לאחר שפנה בתלונה, כאשר מתוקף תפקידו הוא משתתף בדיוני הפורום. אולם כל שהעיד בעמ' 9 ש' 21 – 23:

"...היה נושא בניית הקיר, אבל לא הייתי בקיא בנושא על המפגע הבטיחותי עצמו, אלא הייתי חבר בפורום תכנון. שם הייתה כוונה או החלטה שהתברר בדיעבד שלא התגבשה לביצוע...." (ההדגשה שלי – א.כ.)

יוצא אפוא שגם עד זה אינו בטוח אם הייתה כוונה לאשר את התווה או שהייתה החלטה המאשרת אותו. עד זה אף מסר כי התובע הגיע למפגש הפורום ושטח את תלונתו (עמ' 9 ש' 21). בשים לב לכך התובע ידע שיש צורך באישור של מוסדות המועצה ואין די בהסכם הג'נטלמני עם ראש הרשות שנעשה בעל פה. לכן אם בחר בהמשך לפעול על דעת עצמו ללא שהיה אישור סופי הוא אינו יכול לטעון כי יש הסכם מחייב.

1. לסיכום עניין זה התובע אינו מבסס את עילת תביעתו והסעדים הנובעים מכך על קיומו של הסכם אלא הוא מסתמך על העילה הנזיקית. לחילופין לא שוכנעתי כי היה הסכם ג'נטלמנית שכן מר חלבי לא העיד על כך באופן נחרץ. לחילופי חילופין אם היה הסכם ג'נטלמני הוא אינו מחייב את המועצה מאחר ואינו מקיים אחר דרישות החוק כאשר התובע היה מודע שיש צורך לקבל את האישורים הנדרשים. עוד לא שוכנעתי כי פורום התכנון קיבל החלטה לפיה יש להקים את הקיר על חשבון המועצה וגם את התקבלה החלטה כזו היא נעדרת תוקף מחייב מאחר והפורום אינו הגורם המוסמך להתחייב בשם המועצה.

סיכום ותוצאה

1. לסיכום דין התביעה להידחות מכמה סיבות: ראשית, הגעתי למסקנה כי התביעה התיישנה. שנית, התובע לא הוכיח התרשלות של המועצה המקומית שגרמה לנזק הנטען. שלישית, התובע לא ביסס את תביעתו ובעיקר הסעד המבוקש על עילה חוזית וגם אם עילת תביעתו הייתה מבוססת על הסכם הוא לא הוכיח כדבעי קיומו של הסכם או לחילופין קיומו של הסכם מחייב.
2. למעלה מהצורך אציין כי גם בכל הקשור לנזק התובע לא הוכיח את תביעתו כדבעי. לא הוכח באמצעות חוות דעת מה עלות הקמת הקיר. כל שהובא הוא הזמנה וחשבון עסקה של הקבלן נאטור פאקר. כן צורפו חשבוניות ולא צורפו קבלות המעידות על תשלום עצמו.
3. לאור זאת אני מורה על דחיית תביעתו של התובע. התובע יישא בהוצאות המועצה המקומית לרבות שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לתובע ולבא כוח הנתבעת.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ו, 14 יוני 2016, בהעדר הצדדים.