לפניי בקשה לדחיית ו/או מחיקת כתב התביעה המתוקן על הסף, שהגישו הנתבעים, ליצי אהליאב ויהודית (להלן: "המבקשים").

נימוקי הבקשה:

המבקשים טענו כי בכתב התביעה המתוקן עתר התובע, מר רפאל מרדכי טולדנו, (להלן: "המשיב"), בין היתר, לסעדים הבאים:

להצהיר כי שווי הדירה כפי שנקבע בהסכם המכר מיום 15/09/11 אינו ריאלי ועל הנתבעים להחזיר לתובע את סכום ההפרש בין המחיר הריאלי שייקבע על ידי בית המשפט לתמורה המוסכמת בהסכם אשר שולמה על ידו. (סע' 39(א)).

להצהיר כי רישום התובע כבעלים של הדירה בהתאם להסכם המכר נעשה בתמורה לא ריאלית בניגוד למחיר השוק ויש לרשום שווי תמורה כפי שייקבע על ידי בית המשפט. (סע' 39(ב)).

המבקשים טענו כי בכתב התביעה פירט המשיב כי מחיר הדירה שנקבע בהסכם המכר הינו 1,810,000 ₪ וכי המחיר הריאלי שלה הינו 825,000 ₪ בלבד. לטענתם, הן מחיר הדירה, כפי שהוסכם בהסכם המכר, והן המחיר הריאלי, הנטען על ידי המשיב, מצויים בתחום סמכותם העניינית של בתי משפט השלום ואינם מצויים בתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה.

המבקשים טענו כי התביעה המתוקנת אינה תביעה לבעלות בנכס מקרקעין, אלא תביעה לקבלת סעד הצהרתי בעניין שווי כספי ותביעה שכזו איננה בתחום סמכותו של בית משפט זה. כמו כן, לטענתם, המשיב עתר לקבלת סעד כספי במסווה של תביעה לפסק דין הצהרתי. על כן, יש לדחות ו/או למחוק את התביעה על הסף.

טענות המשיב:

המשיב טען כי בכותרת כתב התביעה המתוקן נכתב כי "מהות התביעה: פס"ד הצהרתי בעניין שווי דירה/חלקה בחוזה רכישה במקרקעין, תיקון רישום שווי תמורה בעסקה בבעלות במקרקעין רשומה בלשכת רישום" וכי בסעיף 38 לכתב התביעה המתוקן הוא טען כי לבית המשפט המחוזי בנצרת הסמכות המקומית והעניינית לדון בתביעה ולחילופין, אם כב' בית המשפט יראה אחרת, אין לו התנגדות להעביר את התיק לבית משפט השלום בנצרת.

המשיב טען כי הסעד הנתבע על ידו בתביעה המתוקנת נוגע וקשור למקרקעין, כיוון שעל פי פקודת הפרשנות [נוסח חדש], "מקרקעין" – קרקע, כל הבנוי והנטוי עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע..." ועל פי חוק הפרשנות, התשמ"א-1981, "מקרקעין קרקע, כל הבנוי והנטוע בה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע,...".

המשיב טען כי בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע את גדר סמכותו של בית משפט השלום בענייני מקרקעין, הבחין המחוקק בין תביעות שהסעד הנתבע בהן הוא חזקה/שימוש/חלוקה במקרקעין, שהסמכות בהן נתונה לבית משפט שלום, ותביעות של חכירה לדורות וכן תביעות לסעדים אחרים הנוגעים למקרקעין הינן בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי.

המשיב טען כי המבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד וכי אין קשר אם התביעה היא לגבי מקרקעין רשומים או לגבי זכויות אובליגטוריות במקרקעין. לטענתו, הסעד שנתבקש בתביעתו המתוקנת אינו נוגד לחזקה/שימוש/חלוקה במקרקעין, אלא עניינו פסק דין הצהרתי בעניין שווי הדירה/תמורה לא ריאלית או תיקון רישום שווי תמורה בעסקה בבעלות במקרקעין, ועל כן מוגדרת תביעתו כתביעה אחרת הנוגעת למקרקעין, אשר הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי.

המשיב טען כי הסעדים הנתבעים על ידו, המפורטים בסעיף 39 לכתב התביעה, אינם סעדים כספיים כטענת המבקשים, אלא שבית המשפט נתבקש להצהיר, בין היתר, כי רישומו כבעלים לדירה בוצע בלשכת רישום המקרקעין בהתאם לחוזה/הסכם הרכישה בתמורה לא ריאלית בנגוד למחיר השוק עקב פגיעה בנוף המשקיף מאותה דירה.

המשיב טען כי לדעתו הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי, אולם לחילופין בלבד ומטעמי זהירות הוא הסכים שאם בית המשפט יראה אחרת, לא תהא כל התנגדות מצידו להעברת התיק לבית משפט השלום בנצרת ללא צו להוצאות.

תשובת המבקשים:

המבקשים טענו כי המבחן המקובל לקביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי הינו מבחן הסעד. בחינת הסעדים המבוקשים בכתב התביעה מגלה כי מדובר בסעדים כספיים. אמנם, המשיב עתר לקבלת סעד הצהרתי, אולם גם כאשר הסעד המבוקש הוא סעד הצהרתי נפסק כי הסמכות לדון בתביעה נקבעת על פי שווי הזכות אליה מכוונת ההצהרה. לטענתם, הסעדים הכספיים המבוקשים מסתכמים בסכום ההפרש שבין מחיר הדירה על פי ההסכם (1,810,000 ₪) לבין המחיר הריאלי של הדירה, כנטען על ידי המשיב (825,000 ₪). ההפרש מסתכם לסך של 985,000 ₪ וסכום זה נמצא בסמכותו של בית משפט השלום, על כן, אין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעה המתוקנת.

המבקשים טענו כי התוכן האמיתי של הסעדים להם עתר המשיב בתביעתו הינו סעד כספי והלכה היא שאין להתיר לתובע לפצל את סעדיו לסעד הצהרתי בתביעה אחת ולאחר פסק דין לסעד כספי, כאשר הוא יכול להגיש בד בבד הן את התביעה לסעד ההצהרתי והן את התביעה לסעד הכספי.

לפיכך, לטענתם, יש לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת התביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית. כמו כן, יש לקבוע כי התביעה אינה ראויה להתברר כתביעה למתן פסק דין הצהרתי.

דיון:

אבן הבוחן לקביעת הסמכות העניינית היא הסעד המבוקש בכתב התביעה (ר' ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3)1). בית משפט השלום מוסמך לדון בתובענה שהסעד הנתבע בה בהתייחס למקרקעין הוא שימוש וחזקה או חלוקתם בלבד. תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין מצויות בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית.

הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסעד המבוקש בכתב התביעה המתוקן. בעוד שהתובע טען כי תביעתו הינה לסעד הצהרתי הנוגע למקרקעין, טענו המבקשים כי מדובר בתביעה לקבלת סעד הצהרתי בעניין שווי כספי, אשר אינה בתחום סמכותו של בית משפט זה וכי התובע אף עתר לקבלת סעד כספי במסווה של תביעה לפסק דין הצהרתי.

על פי האמור בכתב התביעה המתוקן מהות התביעה הינה "פס"ד הצהרתי בעניין שווי דירה/חלקה בחוזה רכישה במקרקעין, תיקון רישום שווי תמורה בעסקה בבעלות במקרקעין רשומה בלשכת רישום". ברם, אין להסתפק רק בבחינת כותרת התביעה ו/או מהותה אלא יש לבחון מבחינה מהותית מהו הסעד האמיתי הנתבע במסגרת התביעה. משכך, יש לבחון מהם הסעדים האמיתיים להם עותר התובע בתביעתו.

עיון בכתב התביעה המתוקן מלמד כי בסעיף 39 עתר התובע לפסוק ולהצהיר כדלקמן:

"א. להצהיר כי שווי מחיר הדירה ברחי זגגי 4 בצפת , שלמות חלקה 24 גוש 13071 אשר נקבע בחוזה/הסכם הרכישה מיום 15/9/11 נספח א הנ"ל הנו לא ריאלי והנתבעים חייבים להחזיר לידי התובע את סכומי ההפרש בין המחיר הריאלי שייקבע ע"י כב' ביהמ"ש בפסק דינו לבין התמורה המוזכרת בהסכם הרכישה נספח א הנ"ל אשר שולמה ע"י התובע.

ב. להצהיר כי רישום התובע כבעלים לדירה הנ"ל בוצע בלשכת רישום המקרקעין בהתאם לחוזה/הסכם הרכישה נספח א הנ"ל בתמורה לא ריאלית בניגוד למחיר השוק עקב הפגיעה בנוף המשקיף מאותה דירה לקבר הרשב"י ולשמורת טבע הר מירון ויש לרשום שווי התמורה אשר יקבע ע"י כב' ביהמ"ש במסמכי העסקה של הבעלות במקרקעין אשר רשומה ע"ש התובע בנסח הרישום במשרד רשם המקרקעין נצרת חלקה 24 גוש 13071 צפת.

...".

לאור נוסח הסעיף האמור, הנני סבור כי אין מדובר בתביעה לסעד הצהרתי על בעלות במקרקעין, אלא מדובר בתביעה לסעד הצהרתי אשר מסתתר בה סעד כספי אופרטיבי שניתן לכמתו בסכום. התביעה אמנם מנוסחת כתביעה למתן סעד הצהרתי, אך לא כל סעד אשר מגולמת בו קביעה לגבי זכות כלשהי מהווה סעד הצהרתי.

כך, בעניינו, הגם שהסער הוגדר כסעד הצהרתי, ברי שהסעד בו מעונין המשיב הינו הסעד הכספי. על פי האמור בכתב התביעה, מבקש התובע למעשה לקבל החזר של ההפרש בין מחיר הדירה ששילם על פי ההסכם לבין המחיר הריאלי של הדירה שייקבע על ידי בית המשפט.

נפסק כי הסמכות לדון בסעד הצהרתי שניתן להעריך ערכו, נקבעת על פי שווי הסעד. על פי האמור בכתב התביעה המתוקן, מחיר הדירה על פי ההסכם הינו 1,810,000 ₪ והמחיר הריאלי של הדירה הינו 825,000 ₪ וההפרש ביניהם מסתכם לסך של 985,000 ₪. סכום זה מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, על כן, הנני קובע כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה המתוקנת.

המשיב ציין בתגובתו לבקשה כי אם בית המשפט יראה אחרת, לא תהא כל התנגדות מצידו להעברת התיק לבית משפט השלום בנצרת ללא צו להוצאות.

הלכה היא כי מקום שניתן לתקן את הפגם ולא לסלק על הסף את התובענה יש לעשות כך. מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה ודי בכך שקיימת אפילו אפשרות קלושה שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שאותו הוא מבקש כדי שהתביעה לא תימחק באיבה. לפיכך, ומאחר שבענייננו ניתן בנקל לתקן את הנדרש בדרך של העברה שיפוטית, אני מורה על העברת התובענה לבירור לבית משפט השלום בנצרת לו נתונה הסמכות העניינית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' אדר תשע"ג, 12 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.

יוסף בן-חמו, שופט
רשם בית המשפט המחוזי - נצרת