בפני תביעה בגין נזקי גוף.

התובע טוען כי ביום 25/5/10 , בעת שמילא את תפקידו כסדרן אצל הנתבעת, הוביל משטח מים, נפל, רגלו נכנסה בתוך מגבה וכתוצאה מכך נפגע בכף רגלו ונגרם לו שבר זעיר, נפיחות ורגישות בכף הרגל. התובע טוען כי שהה באי כושר עבודה למשך 25 יום ונאלץ להיעזר בבני משפחתו ובחבריו לצורך תנועה. בדיון אשר נערך בבית המשפט הוסיף התובע טענה אשר לא בא זכרה בכתבי טענותיו עד כה, לפיה האירוע נגרם כתוצאה מהוראות מנהל הנתבעת, אשר לא תדרך אותו כיצד לבצע עבודתו, לא צייד אותו בציוד המתאים ולא צירף לתובע אנשי צוות נוספים.

התובע טוען כי יש לפסוק לו בגין הוצאות רפואיות, עזרת צד ג' , אובדן השתכרות וכן כאב וסבל ומכאן תביעתו זו.

הנתבעת טוענת כי אין קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים של התובע לאירוע התאונה וטוענת אף כי לא הוכח כל נזק בידי התובע. הנתבעת טוענת כי כתב התביעה אינו מגלה כל עילה כנגדה באשר לא נטען דבר בכל הנוגע לאשם הנתבעת או מי מטעמה, באופן העשוי להקים לנתבעת חבות.

הנתבעת טוענת כי בהיות התאונה תאונת עבודה – וודאי מיצה התובע סעדיו אל מול המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת טוענת כי טענותיו של התובע אשר הועלו אך במהלך הדיון בפני בית המשפט, דינן דחיה ומשכך, בהעדר הוכחת נזק כמו גם העדר אסמכתאות על הפסדים נטענים ובהעדר חבות של הנתבעת, יש לדחות את התביעה כנגדה.

הצדדים מילאו ידיי להכריע בסכסוך על דרך הפשרה בהתאם לסמכותי לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי טענותיהם, אני מורה על דחיית התביעה ולפנים משורת הדין ואך בשל אופן ניהול ההליך ואופן סיומו, איני עושה צו להוצאות.

פסק הדין ניתן לאחר שקילת טענות הצדדים ללא נימוקים כפי המקובל והראוי בפסיקה על דרך הפשרה.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ג, 16 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.