עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין.

נתונים כלליים והמחלוקת אודות נסיבות התאונה:

התובע יליד 11.5.85 ובזמנים הרלוונטיים לענייננו, עבד כמפעיל מכונת קנטים במפעל של הנתבעת 1 (להלן – "המפעל" או "המעבידה" בהתאמה) אשר היתה מבוטחת בפוליסת ביטוח מעבידים אצל הנתבעת 2.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 11.6.06 ובזמן שהתובע עבד על מכונת קנטים חדשה אשר הובאה למפעל, לפתע קיבל מכת חשמל חזקה והועף אחורנית. לטענת התובע, לאחר התאונה נמסר לו ע"י המעבידה, כי היא ארעה כתוצאה מהעדר הארקה למכונה.

במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו, חזר התובע על הגרסה שבכתב התביעה והוסיף, כי המכונה שבנדון הובאה למפעל במקום מכונה ישנה מספר ימים בלבד לפני התאונה, וחשמלאי מטעם המעבידה הוא אשר חיבר אותה לחשמל והנחה אותו לגבי אופן הפעלתה. כמו כן, טען התובע כי היה היחיד במפעל אשר עבד על המכונה, הגם שבאותו יום קיבל עזרה מעובד נוסף בשם דורו. מכוח תפקידו, היה התובע מכניס את העצים למכונה ודורו היה מקבל אותם לאחר שנעשו בהם קנטים, מבלי שהאחרון יבוא במגע עם המכונה. לטענת התובע, ביום התאונה וגם יום לפני כן, הוא התריע בפני החשמלאי אודות הרגשתו בחשמל סטטי כל פעם שבא במגע עם המכונה, ואולם החשמלאי הודיע לו כי אין מה לדאוג. בהתאם לכך, התובע אכן עבד על המכונה כשלפתע קיבל מכת חשמל והוא עף אחורה.

לפיכך טוען התובע, כי על הנתבעות לפצות אותו בגין נזקיו משום שהועסק על מכונה מסוכנת שלגביה לא נעשו כל הפעולות הנחוצות לשם הבטחת שלום המשתמשים בה.

לעומת זאת, הנתבעות חולקות על נסיבות התאונה המפורטות לעיל וטוענות כי התובע כלל לא התחשמל, ומכל מקום אחריותן לתאונה לא הוכחה.

ניתן לומר כי הצדדים חלוקים ביניהם לאורך כל החזית: החל מנסיבות אירוע התאונה, המשך בשאלת האחריות וכלה בשאלת הנזק.

דיון בשאלת האחריות ונסיבות התאונה:

אקדים את המאוחר ואציין כי אני מקבלת את טענותיו של התובע לגבי נסיבות פגיעתו ולגבי אחריותן של הנתבעות לפצות אותו בגין נזקיו.

בטרם אדון בטענות הצדדים גופן יובהר, כי המסקנה אליה הגעתי אינה נסמכת כהוא זה על טענת התובע בתצהירו כי התריע קודם לאירוע התאונה בפני החשמלאי שהוא מרגיש בחשמל סטטי כל אימת שהוא נוגע במכונה החדשה – טענה שלגביה טוענות הנתבעות כי היא בגדר הרחבת חזית אסורה משום שלא נטענה בכתב התביעה – ולו משום שאינה רלוונטית לצורך ההכרעה במחלוקת.

מכל מקום, התובע מסר בעדותו כי ההרגשה אשר חווה ביום בו נפגע מהתחשמלות היתה שונה מהתחושה של חשמל סטטי אותה חווה קודם לכן, ומכאן שכל נושא החשמל הסטטי אינו בעל השפעה על נושא הדיון.

לגופו של עניין, גרסת התובע לגבי התחשמלות מהמכונה מקובלת עליי במלואה. גרסה זו נתמכת על ידי מספר נתונים, כגון האמור בגיליון חדר המיון שם נמסר בסמוך מאוד לאחר התאונה כי התובע התחשמל במהלך עבודתו. אגב כך אוסיף, כי גם ביתר המסמכים הרפואיים נטענה אותה טענה אודות פגיעה כתוצאה מהתחשמלות.

לא זו אף זאת, גרסת התובע נתמכת בעדותו של עובד הנתבעת לשעבר מר אברהם פחימט (להלן – "מר פחימט"), אשר מסר בתצהירו ובעדותו לפניי כי לא היה עד לתאונה, ואולם גם התובע וגם "בעל הבית מר אלישע" מסרו לו מיד לאחר התאונה ועוד קודם שפינה את התובע לקבלת טיפול רפואי לפי הוראת מר אלישע, כי התובע התחשמל בזמן העבודה.

גרסתו של העד לא נסתרה והיא מקובלת עלי במלואה. לא זו אף זאת, ניסיונן של הנתבעות לפקפק באמינותו של העד לנוכח פיטוריו ממקום עבודתו במפעל אינו מקובל עלי. העד עשה רושם של עד אמין וניטרלי ובדבריו הוסיף כי חרף פיטוריו הוא שמר על יחסים תקינים עם מנהל הנתבעת, עמו הוא נפגש באקראי מדי פעם.

לעומת זאת, גרסתו של מנהל הנתבעת אשר הגיש תצהיר והעיד לפניי בחקירה נגדית, היא גרסה שאינה נתמכת בראיות כלשהן. ויודגש, מר רוזנר לא היה עד לתאונה וכל הידוע לו נסמך על הדברים אשר נמסרו לו למחרת יום התאונה, לפיהם התובע אמר "שנפגע ממכת חשמל כאשר נגע במכונה. דובר על חשמל סטטי ולא על זרם חילופין של חברת החשמל" (סעיף 8 לתצהירו). אלא שלא ברור מתוך האמור בתצהיר מי דיווח לו זאת, והאם הדיווח נסמך על דברי התובע ישירות לאותו 'מדווח' או שמא ממקור שני או שלישי.

יתרה מזאת, לא ברור לי מדוע לא זומן החשמלאי מטעם הנתבעת אשר הרכיב את מכונת הקנטים על מנת להעיד אודות חיבור המכונה לכבל ההארקה, כפי שנטען על ידי מנהל הנתבעת מר רוזנר בתצהירו, ובדרך זו לנסות להפריך את גרסתם של התובע והעד מטעמו אודות חיבור כבל ההארקה רק לאחר התאונה.

אשר לטענת הנתבעות כי הפגיעה ממנה סבל התובע אינה אופיינית להתחשמלות, משום שלא אובחנו אצלו כוויה או פצע חריכה - טענה זו דינה להידחות. אומנם התובע לא אובחן כסובל מתסמינים אלה, שהם אכן תסמינים האופייניים להתחשמלות, ברם החשיפה הרבה למקרי התחשמלות למדוני כי קיים מגוון של תסמינים, כאשר בין הקשים ניתן למנות הפרעות בקצב הלב או דום לב, ובין הקלים ניתן למנות פגיעה קלה ברקמות. כמובן שאין באמור כדי להיות נתונים המצויים בידיעה שיפוטית, ואולם מעניין לגלות, כי כל הרופאים אשר נחשפו לסיפור המעשה וטיפלו בתובע, בין בחדר המיון, בין בקופת חולים והמרפאות השונות, ובין אצל המומחים הרפואיים אשר הגישו חוות דעת לתיק, כל אלה לא גילו שום תהייה לגבי סוג התסמינים מהם סבל התובע לבין גרסתו אודות התחשמלותו, ללמדנו כי התסמינים מהם סבל התובע אינם זרים למקרי התחשמלות.

די באלה כדי להביא אותי להעדיף את גרסת התובע אודות התחשמלותו בזמן העבודה.

בהינתן הדברים הנ"ל ברי כי הנתבעת נושאת באחריות לנזקי התובע בגין התאונה בהיותה מעבידתו, ובתור שכזו עליה החובה לדאוג להעסיק את התובע על מכונות בטוחות לשימוש מבלי לחשוף אותו לסכנת התחשמלות – סכנה הטמונה בכל מכונה הנסמכת על זרם החשמל לשם הפעלתה.

אעבור כעת לשאלת האשם התורם. התובע הוא איש צעיר ובמועד קרות התאונה היה בן 21 שנים בלבד אשר החל את עבודתו במפעל 4 חודשים בלבד לפני קרות התאונה והספיק לעבוד קודם לכן לתקופה קצרה לפני שהתגייס לצבא. בנסיבותיו של המקרה דנן לא נטען כי במהלך עבודתו חרג התובע מההנחיות או ההוראות אשר ניתנו לו על ידי הממונים עליו.

בנסיבות העניין, לא מצאתי אשם תורם כלשהו מצד התובע לקרות התאונה.

הטיפולים הרפואיים:

התובע הובהל לבית חולים רמב"ם באמצעות עובד הנתבעת לשעבר מר פחימט, שם נבדק ואובחן כסובל מנפיחות בכף יד שמאל ואמה שמאלית (לא הצלחתי לפענח את השאר – ג'.ט.) ולאחר סדרת בדיקות שוחרר עם המלצה לנטילת משככי כאבים, קבלת טיפולים רפואיים ומנוחה.

לאחר מכן המשיך התובע לקבל טיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים שכללו, בין השאר, טיפולים פיזיותראפיים, שימוש בכפפת לחץ, וטיפולים במרפאה לריפוי בעיסוק ובמרפאת כאב, כאשר התובע מאובחן כסובל לאורך זמן מכאבים בכף היד עם הגבלה בתנועות, שינוי צבע עדין בעור של כף היד, וחולשה בכף היד.

ההליכים במוסד לביטוח לאומי:

התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסך לביטוח לאומי (להלן – "המל"ל"), וועדות רפואיות קבעו לתובע נכות צמיתה ונכויות זמניות כמפורט להלן:

נכות זמנית בשיעור של 50% שהועלתה ל-100% מיום 11.9.06 ועד ליום 28.2.07;

נכות זמנית בשיעור של 30% מיום 1.3.07 ועד ליום 31.8.07;

נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 1.9.07 ועד ליום 31.12.07;

נכות לצמיתות בשיעור של 7.5% (5% רפואי + 2.5% לאחר הפעלת תקנה 15) החל מיום 1.1.08.

כמו כן, המל"ל אישר את תקופת אי הכושר שהומלצה על ידי הרופאים המטפלים למשך 3 חודשים, מיום התאונה ועד ליום 10.9.06, ובגין תקופה זו שולמו לו דמי פגיעה.

חוות הדעת הרפואיות:

התובע הגיש חוות דעת של מומחה אורטופד מטעמו, של פרופ' שלום שטהל, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין חולשה והגבלה בקמיצת אגרוף וכיפוף אצבעות כף יד שמאל.

גם הנתבעות הגישו חוות דעת של מומחה אורטופד מטעמן, של ד"ר נמרוד רוזן, אשר קבע כי לתובע נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה בשיעור של 5% בגין הגבלה בתנועות כיפוף של אצבעות כף יד שמאל.

המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, פרופ' וולפין, קבע כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור של 5% בגין הגבלה בתנועות אצבעות כף יד שמאל.

דיון בשאלת הנזק:

מפאת הנוחיות אדון בכל אחד מראשי הנזק בנפרד.

הפסדי שכר לעבר:

לתובע אושרה תקופת אי כושר מלא למשך 3 חודשים, מיום התאונה ועד ליום 10.9.06 – תקופה שאושרה גם ע"י המל"ל.

לטענת התובע, בשל הפגיעה ממנה סבל וכן הכאבים והמגבלות שנותרו אצלו, הוא לא חזר לעבודתו או לכל עבודה אחרת מאז התאונה.

השכר הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה עמד לפי אישור המל"ל על סך של 18,095 ₪, קרי סך של 6,031 ש"ח לחודש (נומינאלי).

בנסיבות אלה, יש לפסוק לתובע פיצוי מלא בגין תקופת אי הכושר שעומד לפי הנתונים הנ"ל על סך של 25,000 ₪ במעוגל (לפי 6,031 ₪ לחודש למשך 3 חודשים ובתוספת שערוך וריבית מאמצע תקופת אי הכושר ועד היום).

כמו כן, יש לפצות את התובע בהפסדי שכר חלקיים בגין תקופת הנכות הזמנית שנקבעה ע"י המל"ל המהווה אינדיקציה לגבי הפגיעה בכושרו של התובע לעבוד באותה תקופה. לפיכך, עבור התקופה הראשונה שבה היה בנכות של 50% (כך לפי סיכומי התובע. ראו הערה שלי בפרק הרלוונטי אודות קביעת נכות של 100%), הפיצוי עומד על סך של 23,000 ₪ במעוגל (לפי 6,031 ₪ לחודש למשך 5.5. חודשים כפול 50% ובתוספת שערוך וריבית מאמצע תקופת הנכות ועד היום).

בגין התקופה השניה שבה הנכות היתה 30%, הפיצוי עומד על 15,000 ₪ במעוגל (לפי 6,031 ₪ לחודש למשך 6 חודשים כפול 30% ובתוספת שערוך וריבית מאמצע תקופת הנכות ועד היום).

בגין התקופה השלישית שבה הנכות היתה 20%, הפיצוי עומד על 6,000 ₪ במעוגל (לפי 6,031 ₪ לחודש למשך 4 חודשים כפול 20% ובתוספת שערוך וריבית מאמצע תקופת הנכות ועד היום).

אשר לתקופה שנמשכה מתום תקופת הנכות הזמנית ועד היום ובה הנכות הרפואית עמדה על 5%, טוען התובע כי יש לפסוק לו פיצוי לפי נכות תפקודית של 10% - כפול משיעור הנכות הרפואית. לעומת זאת טוענות הנתבעות, כי התובע לא עשה כל מאמץ להקטנת נזקיו ותחת זאת בחר, ללא כל הצדקה, לשבת בחיבוק ידיים מבלי לעשות מאמץ כלשהו לחזור לעבודתו או לכל עבודה אחרת. מכל מקום, אין בשיעור הנכות שנותרה אצל התובע כדי למנוע ממנו לעבוד בכל עבודה, ובפרט שמדובר בנכות ביד שאינה ידו הדומיננטית.

ואכן, איני מוצאת כל צידוק המניח את הדעת, לכך שהתובע לא חזר לעבודתו או לכל עבודה אחרת, אף שחלפו למעלה מ-5.5 שנים מתום תקופת הנכות הזמנית החלקית, ואף יותר מכך אם נחזור לנקודה שבה הסתיימה תקופת אי הכושר והנכות הזמנית המלאה.

הגם שהתובע טען, כי ניסה להשתלב בשתי עבודות במהלך התקופה הנ"ל ללא הצלחה, לא התרשמתי כי התובע עשה את כל הדרוש באמת על מנת להקטין את נזקיו. כמו כן אין להתעלם מהעובדה כי מדובר בנכות שלא בידו הדומיננטית של התובע.

במצב דברים זה, אין בפניי נתונים מלאים לגבי מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על כושר העבודה של התובע.

באותה מידה, אין להתעלם ממאפייניה של הנכות כנכות המשפיעה על תפקודו של התובע בהיותה גורעת מכושר התנועה של אצבעות כף היד – כדרכן של נכויות בתחום האורטופדי.

לפיכך ובאיזון הראוי, אני קובעת כי הנכות התפקודית היא נכות שתואמת את הנכות הרפואית שנקבעה לתובע.

אשר על כן, ובשים לב לקביעתי אודות התמונה המעורפלת באשר להשפעת הנכות על יכולת ההשתכרות של התובע אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי עבור הפסדי שכר לעבר בגין התקופה שמתום הנכות הזמנית ועד היום בסך של 21,000 ₪ במעוגל המבוסס על 80% מהחישוב האריתמטי (לפי 6,031 ₪ לחודש למשך 67 חודשים כפול 5% כפול 80% ובתוספת שערוך וריבית מאמצע התקופה ועד היום).

לסיכום, בגין תקופת העבר אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 90,000 ₪.

פיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד:

התובע טען כי יש לפסוק לו פיצוי גלובאלי בגין העזרה שקיבל בעבר ולה יזדקק בעתיד.

לעומת זאת טוענות הנתבעות, כי אין כל הצדקה לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה שממילא לא הוכח, וגם אין הצדקה לפסיקתו לנוכח שיעור הנכות הנמוך שנותר אצל התובע.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מוצאת כי קיימת הצדקה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין תקופת העבר, וזאת לנוכח הפגיעה ממנה סבל בעקבות התאונה. מהתיעוד הרפואי שצורף ניתן להתרשם, כי התובע התלונן משך חודשים רבים על כאבים בכף יד שמאל והגבלה מסוימת בתנועת האצבעות. בהתאם לכך יש להניח כי התובע אכן נזקק לעזרה מוגברת מבני המשפחה באופן החורג מגדר העזרה שניתנת ע"י בני משפחה דרך כלל.

לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין עזרה בעבר.

לנוכח הנכות הנמוכה שנותרה אצל התובע, אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עזרה בעתיד.

הוצאות רפואיות ונסיעות:

התובע טען כי יש לפצותו בגין ההוצאות שנגרמו לו בראש נזק זה בסכום גלובאלי, הן לעבר והן לעתיד.

מנגד טוענות הנתבעות כי אין כל הצדקה לפסיקת פיצוי כאמור, שכן התובע לא הוכיח את הוצאותיו, בפרט לנוכח העובדה כי כל הטיפולים הרפואיים להם נזקק עד כה הושטו לו במסגרת שירותי הבריאות הממלכתיים, ואם לא די בכך, הרי שמדובר בתאונת עבודה וכל הוצאותיו של התובע בגין כך מכוסות ע"י המל"ל.

יש ממש בטענותיהן של הנתבעות, מה גם שהתובע בעצמו לא ידע לנקוב או להעריך בתצהירו באיזה סכומים מדובר.

לפיכך איני מוצאת מקום לפסוק סכום כלשהו בראש נזק זה.

פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד:

כפי שציינתי מקודם בפרק המתייחס להפסדי שכר בעבר, התובע לא חזר לעבודתו או לכל עבודה אחרת, ולכן אין בפניי נתונים מדויקים על מנת ללמוד על מידת ההשפעה של הנכות על כושר עבודתו של התובע.

בפרק הנ"ל קבעתי, לאחר שקלול כל הנתונים הרלוונטיים, כי נכותו התפקודית של התובע תואמת את נכותו הרפואית. לפיכך, ולאור חוסר הבהירות האופף ראש נזק זה אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי לעתיד המבוסס על 80% מהחישוב האריתמטי עד הגיעו לגיל 67 ולפי בסיס שכר של
7,034 ₪ נכון להיום (לפי האמור בסיכומי התובע), היינו, סך של 78,000 ₪ במעוגל.

כאב וסבל:

בהתחשב בנכות שנותרה אצל התובע, מחד גיסא, והתקופה הארוכה שבה היה מטופל בטיפולים שונים ובמהלכה סבל מכאבים והגבלות בתנועת כף היד כמתועד במסמכים הרפואיים, מאידך גיסא, אני פוסקת לתובע סכום של 35,000 ₪ בגין כאב וסבל.

ניכוי תשלומי המל"ל:

אין מחלוקת כי התובע קיבל תשלומים שונים מהמל"ל בגין דמי פגיעה ובגין גמלת נכות.

לפי האמור בסיכומי הנתבעות, סכומים אלה עומדים על 99,000 ₪ במעוגל, כולל הפרשי הצמדה וריבית.

ברור שסכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

בגין הפסדי השתכרות לעבר: סך של 90,000 ₪;

בגין עזרה בעבר: סך של 10,000 ₪;

בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד: סך של 78,000 ₪;

בגין כאב וסבל: סך של 35,000 ₪

סה"כ: 213,000 ₪

מהסכום הנ"ל יש לנכות את תשלומי המל"ל בסך של 99,000 ₪, כך שסכום הפיצוי לתשלום יעמוד על סך של 114,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ, וכן החזר עבור הוצאותיו של התובע בגין אגרה (ראשונה) ושכר טרחה למומחה מטעמו (בכפוף להצגת קבלה) ולמומחה מטעם בית המשפט, כאשר סכום ההוצאות משוערך מיום ההוצאה ועד היום.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ג, 22 יולי 2013, בהעדר הצדדים.