מבוא:

1. לפני תביעה שהוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 6.12.70, עקב תאונת הדרכים נשוא התביעה, מיום 10.7.11 (להלן: "התאונה"). התאונה אירעה כאשר רכב שהיה נהוג אותה עת ע"י הנתבעת 1 ומבוטח בביטוח חובה ע"י הנתבעת 2 , בו נסעה התובעת, התנגש בפרה. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכיסוי הביטוח ולעצם חבותה של הנתבעת 2 לפצות את התובעת על נזקיה , כי אם בשאלת הנזק וגובה הפיצוי המגיע לה בגינה.

הפגיעה, הנכות הרפואית

2. לאחר התאונה נבדקה התובעת בחדר המיון של בית החולים כרמל, ושוחררה לביתה עם המלצות לאנלגטיקה, מעקב ומנוחה.

המשך הטיפול נעשה בעיקר בקהילה, כמפורט בתצהיר התובעת ובחוו"ד מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי- ד"ר אילן כהן (להלן: "המומחה").

3. המומחה, בחוות דעתו מיום 3.1.13, לאחר שהתייחס לתלונות התובעת בפניו, למסמכים רפואיים שהוצגו בפניו ולממצאי הבדיקה, ציין בפרק הסיכום ומסקנות, בין היתר, כדלקמן:

"צוואר: נמצאה הגבלה קלה בתנועות הצוואר ללא סימני קיפוח נוירולוגיה שאירית. בבדיקת CT הודגם כאמור בלט דיסק בין – חולייתי בגובה C4-C5 עם לחץ עצבי מתון. מצב עמ"ש הצווארי בהווה לפיכך סופי ומתאים לפיכך ל- 10% נכות צמיתה לפי סעיף 37 (5) א' של תקנות המ.ל.ל ברם לאור סיפור קודם של חבלת ראש עם כאבים ממושכים בעורף אשר עלול היה לתרום את חלקו בהתפתחות בלט הדיסק (אין לדאבוננו רישומת ביחס לטווחי התנועה של הצוואר בעקבות אותו אירוע), יש ליחס רק מחצית מן הנכות הנ"ל, קרי 5%, לתאונה הנדונה מחמת הספק. כ"כ היעדר כאבי צוואר על רקע לא- חבלתי בעבר איננו תומך באטיולוגיה ניוונית במקרה הנדון. כתף שמאל: אין תלונות על כאבים בכתף שמאל, לא נמצאו הגבלה בתנועות, דלדול שרירים או סימני אי – יציבות קלינית. לפיכך לא נותרה נכות צמיתה בכתף לפי סעיף 35 (1) א' מותאם".

4. בתשובה לשאלת הבהרה מטעם ב"כ התובעת, שב המומחה והסביר שייחוס מחצית הנכות לעברה הרפואית של התובעת, הינו מחמת הספק.

5. המומחה לא נחקר על חוות דעתו והצדדים לא הפנו אליו שאלות הבהרה.

אני ערה לכך שזקיפת מחצית הנכות לעבר נעשתה מחמת הספק, אך ספק זה לא הוסר ע"י מי מהצדדים- לא לחיוב ולא לשלילה.

לאחר שבחנתי את טענותיהם בראי עדות התובעת וכלל הראיות שהובאו, מצאתי שחוות הדעת לא נסתרה.

הנכות התפקודית

6. ערב התאונה הייתה התובעת כבת 41, כיום היא כבת 44.5 שנים. התובעת מתגוררת במצפה אביב והינה אם לשלושה ילדים קטינים שבמועד התאונה, היו כבני 5,10,13.

לתובעת תואר בהוראת תיאטרון ספרות ואומנות והיא מציירת. אין חולק שערב התאונה – התובעת לא עבדה באופן מסודר.

בתצהירה מפרטת התובעת, כי עובר לתאונה- היא נהגה לצייר. לטענתה, עקב נכותה, נבצר ממנה לשאת ולסחוב את ציוריה הגדולים, ולנסוע עמם נסיעות ארוכות לאזור המרכז, שם לגרסתה הצליחה למכור ציורים מפרי ידיה, כנגד תשלום גבוה. לשיטתה , "אלמלא התאונה אני סבורה שהייתי יכולה להמשיך לצייר, ולרכוש מוניטין ואולי אף להצליח לפרוץ לתודעה הציבורית בישראל ולהשתכר בכבוד רב מציוריי" (סעיפים 22-24 לתצהירה ת/1). עוד סיפרה בתצהיר שלאחר התאונה החלה ללמוד הוראת יוגה, בה עסקה לפני כן כתחביב. לטענתה, המטרה ללמד יוגה לפרנסתה. ברם, עקב מצבה (נכון לאותה עת), היא מצליחה להעביר רק שיעור אחד לשבוע, ולא בהיקף גדול יותר, כפי שתכננה. לזכותה של התובעת ייאמר שהדברים נוסחו על דרך של השערה, הנחה, ודומה שגם המצהירה ו/או הכותב, ידעו שמדובר בסבירה ומשאלת לב, וכמוה גם חלקים נוספים בתצהירה, שעניינים עוסקים, תבניות ותקוות ו/או הנחות באשר למה היה מתרחש אלמלא התאונה (סעיפים 25-30 לתצהירה).

בפתח ישיבת ההוכחות, ביקשה התובעת לפרט את הקורות עמה מאז נכתב תצהירה וסיפרה שהחלה לעבוד כציירת עצמאית, עם מעצבת פנים וכי פתחה תיק ע.מ בסוף שנת 2014. עוד הוסיפה פרטים לאמור בתצהירה ת/1 ביחס לעבודה כמורה ליוגה: סיפרה שסיימה את לימודי היוגה בסוף שנת 2012, הסבירה שעל פי הנהוג – בשנה הראשונה אסור להרוויח כסף ולכן יש קופה ש'כל אחד שם כמה שהיא רוצה להוצאות וכי לכן למעשה בשנת 2013 היא עבדה ללא רווח כספי, בשנת 2014 היו לה הכנסות מעיסוק זה, וכי מאז פתחה את תיק הע.מ לטובת העיסוק בציור, כבר אינה מלמדת יוגה (עמ' 5 ש' 30 – עמ' 6 ש' 5).

1. אין בידי לקבל את טענותיה ודרישותיה המפליגות של התובעת בכל הנוגע להשפעות התאונה על מהלך חיי התעסוקה שלה. בחנתי את עדויות התובעת ובעלה בעניין זה, בראי כלל המסמכים והראיות שהובאו. מצאתי אותן מפליגות בקיצוניותן, מעבר לנטיה הטבעית של מי שמעוניין בתוצאות ההליך.

לא שוכנעתי שהתאונה עיכבה את התפתחותה התעסוקתית של התובעת. התאונה אירעה ביום 10.7.11. לא נקבעה נכות זמנית. הנכות הרפואית שנזקפה לתאונה הינה בשיעור של 5%, מתוך 10% נכות רפואית כוללת, המתבטאת בהגבלה קלה בחלק מתנועות עמ"ש צווארי (ראו הפרט פרק הבדיקה בעמ' 2 לחוות הדעת של המומחה).

כך- בכל הנוגע לטענות שעניינו העיסוק בהוראת יוגה: התובעת ובעלה סיפרו שהיא השתתפה בחוגי יוגה ומדיטציה עובר לתאונה. כבר בשנת 2012, דהיינו זמן לא רב אחרי התאונה, פנתה התובעת ללימודי יוגה והשלימה אותם ובשנת 2013 היא כבר עבדה בהוראת יוגה. טענתה כי תכננה לעסוק בהוראת יוגה מורכבת הדורשת מאמצים גופניים פיזיים, אך בחרה בתחום "רך"- לא הוכחה.

לא שוכנעתי שאלמלא התאונה היתה בוחרת ללמוד ולעסוק בהוראת תחום אחר, ואף לא שהיתה נוסעת ללימודים בחו"ל, כטענת בעלה, למרות שלא עשתה כן עד שנפגעה, כשהיא בת 41 ובעלת משפחה. לא שוכנעתי כי ההיקף המצומצם של הוראת יוגה, כאשר עסקה בכך, קשור במצבה הגופני לכאורה ולא בצרכי השוק והסביבה. לשיטת התובעת, היא עוסקת בתחום "רך" המתאים למגבלותיה, ולכן, אין מניעה לטעמי כי תעסוק בו באופן רב ותדיר יותר. אף לא הונחה בפני תשתית ראייתית לקיומו של הפרש בכל הנוגע לפוטנציאל ההכנסות בין סוגי יוגה שונים. בנוסף, לא הוכח (למשל) כי הוצע לתובעת להעביר שיעורים נוספים וכי היא דחתה את ההצעה מפאת מצבה, ו/או שיש באזור מגוריה אפשרות ודרישה להיקף גדול יותר של שיעורים מאשר פעם בשבוע. לא למותר לציין, כי התובעת לא זימנה לעדות גורמים שיכולים היו לתמוך בטענותיה בנושא זה, כמו- מורים שאצלם למדה הוראת יוגה (שיכלו למשל להסביר מהם ההבדלים בין סוגי היוגה השונים), תלמיד, תלמידה או את אותו גורם שלטענתה הזמין אותה להעביר שיעורים נוספים, מעבר לפעם בשבוע.

8. בכל הנוגע לעיסוק בציור: בחקירתה הנגדית של התובעת הוברר שבניגוד ל"תמונה הוורודה" שביקשה לצייר (תרתי משמע) בתצהירה, עיסוק זה לא הניב לה הכנסה קבועה ואף לא גבוהה, ואף כי הרווח שלה, כאשר נמכר ציור שלה, היה מינורי. התובעת טענה בהקשר זה כי: "באם הייתי מתנהלת נכון זה היה הופך לכלכלי ולכן הלכתי ללמוד שיווק לפני כחצי שנה" (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 1-11). אני מוצאת שלא היה בנכות האורתופדית בשיעור של 5% שזקף המומחה לחובת התאונה ואף לא בנכות הכוללת של 10% שהתובעת לוקה בה, כדי למנוע ממנה ללמוד בכל עת. התובעת פנתה אחרי התאונה ללמוד הוראות יוגה, עיסוק הכרוך בפעילות פיזית מסוימת, לטענתה. ברור איפוא שלו רצתה, יכולה היתה לפנות ללימודים עיוניים ולהקדים את לימודי השיווק לטובת פיתוח יכולות הניהול העצמי שלה את עיסוקיה ועסקיה.

9. בניגוד לתחזית השחורה שבתצהיר התובעת בכל הנוגע לפגיעה בעיסוקיה ובכושרה לעבוד, הוברר בעדותה המשלימה ובחקירתה, כי חל שיפור במעשיה ובמצבה בנושא התעסוקה, כי היא ממשיכה לעסוק בציור, בהיקף רב מאשר עובר לתאונה, ואף כי מצאה דרך להפקת הכנסות גבוהות, בעוד שבעבר, במשך שנים, כאשר השתכרה, היה זה כאמור באופן רנדומלי ולא קבוע ובשיעור נמוך ביותר (ראו בהקשר זה למשל את הפירוט בסיכומי ב"כ הנתבעת). התובעת מתעלמת מכל אלה ואף מכך שנכותה הכוללת נמוכה, גם לפני הפחתת חלקו של העבר מן הנכות שמצא המומחה לזקוף לחובת התאונה. שוכנעתי, כי התובעת יכולה להמשיך ולצייר בכישרון רב כמקודם ואף יותר. הא-ראיה, שלאחר שעד גיל 41 התובעת לא הצליחה "לעשות לביתה", היא הקימה עסק, למדה שיווק, נכנסה למחויבות "לספק את הסחורה", ואף רואה בכך ברכה. התובעת יכולה לטעמי להמשיך וללמד יוגה, כפי שעשתה בשנים 2013-2014 והיא חדלה מכך רק משום שהרחיבה את עיסוקה בציור. התובעת יכולה לשמש כמורה לאומנות, כפי שעשתה בעבר הרחוק, שנים רבות לפני התאונה.

כדי שלא להחמיר עם התובעת, אוכל להניח לזכותה שלא ביקשה לכזב, אלא כי הלכה שבי אחר חלומותיה בתחום הציור וכי ברבות השנים, היטשטש הגבול בינם לבין מגבלות המציאות וכי מכאן מקור ההפרזה מצידה ומצד בעלה בעניינים אלה.

10. איני מקלה ראש בהשפעת התאונה על מצבה הגופני, ואני ערה לכך שמדובר באשה כבת 45 שלפניה שנות השתכרות רבות. עוד אני ערה לכך שתרומתה של התאונה, בהיקף של 5% נכות רפואית "בלבד", הפכה אותה ממי שסבלה קודם לכן מנכות בשיעור ל 5% , "לבעלת" 10% נכות, כפליים. אלמלא כן, הייתי עשויה לקבוע שאין לנכות הרפואית בשיעור של 5% שנגרמה עקב התאונה, השפעה כלשהי על מהלך חיי התובעת. ואולם- אין בידי לקבל את גישת ב"כ התובעת בסיכומיו, על פיה הנכות התפקודית עולה על זו הרפואית ששויכה לתאונה, עד כדי 10%, לשיטתו.

11. מכל האמור, ראיתי להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 5% לכל היותר, בדומה לשיעור נכותה הרפואית הקשורה בתאונה.

הנזק – שיעור הפיצוי

12. נזק לא ממוני בגין כאב וסבל:

לא מצאתי, בנסיבות הענין, שיש לסטות מהתקנות לצורך קביעת הפיצוי בראש נזק זה. הפגיעה אינה יוצאת דופן בחומרתה, וזאת מכלי להפחית מהשפעתה ותחושות התובעת לגביה. התובעת זכאית איפוא לפיצוי בגין 5% נכות, בניכוי גיל ובתוספת ריבית מיום התאונה, בסך של _8,227 ₪.

13. הפסדי שכר/פגיעה בכושר ההשתכרות

1. התובעת מבקשת לפסוק לה הפסדי שכר לעבר על בסיס הכנסה צפויה בשיעור של 6,500 ₪ אלמלא נפגעה (2,500 ₪ מציור ו- 4,000 ₪ מהוראת יוגה). כפי שפורט לעיל בהרחבה- התובעת לא הצביעה על רצף תעסוקתי והכנסות קבועות בשנים עובר לתאונה וכאשר השתכרה- היו הכנסותיה זעומות. לשיעור השכר הנמוך אליו הגיעה התובעת ערב התאונה, היא יכולה היתה להגיע גם לאחריה והא-ראיה שכיום היא משתכרת על פי כמה וכמה. כמתואר בהרחבה בפרק שעניינו הנכות התפקודית- לגרסת התובעת ובעלה היו לה תכניות ארוכות טווח. לא שוכנעתי שעמדה לפתוח בהגשמתן דווקא "למחרת התאונה", ומכל מקום, כמתואר שם, התובעת פנתה ללימודי הוראת יוגה כבר בשנת 2012, ועל פי עדותה עבדה בכך שנה ללא תמורה, משום שכך נהוג לדבריה, ללא קשר לתאונה. היא אף החלה לצייר באינטנסיביות, למדה שיווק, פתחה תיק עסק מורשה. מכל האמור – אני קובעת שהתובעת לא הוכיחה הפסדי הכנסות בעבר הקשורות בתאונה .
2. באשר לעתיד:

התובעת עותרת לבסס את פסיקת הפיצוי בפריט זה על שכר בגובה של 8,500 ₪, המורכב לשיטתה מהכנסה חודשית צפויה בסך של 2,500 ₪ מציור, המהווה לטענתה ממוצע בין שכרה עובר לתאונה ובין שכר המינימום במשק, וסכום נוסף של 4,000 ₪ בגין רווח משוער מהוראת יוגה (סעיף 28 לסיכומי ב"כ התובעת). ואולם- במשך שנים רבות עובר לתאונה השתכרה התובעת שכר זעום: בשנת 2008 הכנסת היתר 1,238 ₪ לחודש. בשנת 2009 : 296 ₪ לחודש. בשנת 2010: 497 ₪. בשנת 2011: (שנת התאונה): אין כל רווח, למרות שהתאונה אירעה בחודש יולי. התובעת לא הוכיחה, כמפורט לעיל ובהרחבה, כי נבצר ממנה להגדיל את נפח הוראת היוגה ו/או שאלמלא התאונה- היתה יכולה להשתכר יותר מהסכום הנמוך אליו הגיעה (כ- 400 ₪ לחודש). ושוב: היא לא הוכיחה כי יכולה הייתה להכפיל את היקף השיעורים שהיא מעבירה (פעם בשבוע תמורת כ- 400 ₪ לחודש) לפי 10, דהיינו, ללמד 10 שיעורים בשבוע במקום אחד (40 שיעורים בחודש) ,כדי להשתכר 4,000 ש"ח. לא הוכח שיש ביקוש לשיעורים כה רבים באזור מגוריה של התובעת וממילא, אם הייתה מעבירה 40 שיעורי יוגה בחודש, לא היה נותר לה זמן רב לצייר, ללמוד, לשווק את ציוריה במסגרת העסק החדש ולצבור הכנסה גם מתחום האומנות. אין לזלזל בכישוריה של התובעת ובהכשרתה. תמונות הציורים שהציגה בפני מעוררת התפעלות, אך יש לזכור שמדובר בהתרשמות סובייקטיבית וכי אומן, מוכשר כלל שיהא, אינן יכול להסתמך על הכנסה גבוהה וקבועה. אני מאחלת לתובעת הצלחה, ויחד עם זאת, לא ניתן להסתמך על מאווי הלב שלה ועל "תכניות" שהיו לה לכאורה, בבואנו לערוך את הערכת פוטנציאל ההשתכרות המשוער שלה לעתיד. התובעת לא הצביעה על כך שהגיעה בעברה, עד למועד התאונה, עת שמלאו לה כ- 41 שנה, להכנסה בשיעור המבוקש על ידה בהווה, ואפילו בקירוב. בנוסף, נכון בעיני לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובלי, ואציין שאיני משוכנעת כי בפועל יגרע מהכנסתה באופן משמעותי, אם בכלל. מכל האמור ראיתי להעמיד את בסיס השכר המשוער על שכר המינימום במשק, לכל היותר, ואף זאת לקולא ומחמת הספק. לאחר ששקלתי את כל האמור, לרבות כי הנכות הרפואית הנמוכה הקשורה בתאונה מצטרפת לקודמת,- אני פוסקת לתובעת, בראש הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, פיצוי גלובלי בסך של 36,000 ₪. סכום זה נקבע לאחר שקלול העובדה שהתובעת עובדת כעצמאית וכל טענה אפשרית בדבר הפרשות סוציאליות.

14. עזרת הזולת

לא נקבעה נכות זמנית חלקית או מלאה. הנכות הרפואית שקבע המומחה נמוכה. לא הוכחה העסקת עזרה בשכר, יחד עם זאת – התובעת סובלת כיום מ- 10% נכות ויש לקחת בחשבון את תרומת התאונה למצבה. מכל האמור ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין תוספת עזרה של משפחה ו/או כזו שאינה קשורה בתאונה, בסכום של 20,000 ₪, לעבר ולעתיד גם יחד .

15. הוצאות

הטיפולים והמעקב הרפואי נעשו בקהילה. התובעת לא הציגה קבלות ולא הוכיחה כי נאלצה לשאת מכיסה במימון טיפול רפואי ו/או את שיעור השתתפותה בו. המומחה לא קבע צורך בטיפול עתידי. יחד עם זאת, ובהתחשב במקום מגורי התובעת, ברי שנגרמו לה הוצאות בגין נסיעות לטיפולים ומעבר לכך. מכל האמור, ראיתי לפסוק לתובעת בראש נזק זה, על דרך האומדנא, פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות, כולל נסיעות לטיפולים, בסך של 2,500 ₪.

סוף דבר

16. אני מחייבת את הנתבעת לשאת בפיצוי התובעת בגין תאונת הדרכים מיום 10/7/11 נשוא התביעה, את הסך של: 66,727 ₪. לסכום זה יתווספו הסך של 712 ₪ כהשתתפות בהוצאות התובעת בגין אגרה ששולמה בפתיחת התיק וכן הסך הכולל מע"מ של 10,236₪, כהשתתפות בשכ"ט ב"כ התובעת. סה"כ לתשלום: 77,675 ₪. הסכום הפסוק נכון למועד פסק הדין והוא ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין במשרד ב"כ הנתבעת, שאם לא כן- ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום בפועל.

המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ה, 16 יולי 2015, בהעדר הצדדים.