בשם המבקש: עו"ד עמית גור

המשיב בעצמו

ההליך:

1. המבקש הגיש בקשה להאריך המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות שניתן על ידי הרב אברהם אטיאס והרב שלום מרדכי הלוי סגל (להלן: הבוררים) במסגרת מוסד לבוררות ששמו: "בית דין צדק בני-ברק" (להלן: מוסד בוררות או בד"צ-ב"ב).

פסק הבוררות ניתן ביום 17/4/12, ועל אף שכותרתו נושאת את המלה "[ביניים]" אין עוד חולק כי מדובר בפסק בוררות שהכריע בכלל מחלוקות בעלי הדין - בתביעה שהוגשה על ידי המשיב ובתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המבקש (כך גם עולה מפרוטוקולי הדיונים בבוררות, כפי שיפורט בהמשך) ולפיו חוייב המבקש להשיב 250,000 ₪ שהם מלוא הכספים שהמשיב השקיע עבור המבקש בבורסה בניירות ערך.

יחד עם זאת, מאחר שהמשיב הצהיר במסגרת הליך הבוררות כי הוא חב כספים רבים, הורו הבוררים למבקש להפקיד את הסכום האמור במוסד לבוררות עד שיוחלט בבוררות כיצד יש לנהוג באותם כספים.

2. בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט זה ביום 27/6/12 בקשר לבקשה להאריך המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררת, הוריתי למבקש למלא אחר ההחלטה הסטנדרטית בדבר הגשת מסמכים נדרשים לצורך דיון בבקשה, וכן הובהר כי הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. כמו כן נדרשה תגובת המשיב. המשיב התנגד לבקשה.

3. לאחר שהובהר כי לא מדובר בפסק ביניים, נקבע מועד לדיון בבקשה, שהתקיים ביום 12/9/12.

כדי לבחון, בין היתר, אם יש מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, נתבקשו בעלי הדין לטעון, הן לאופן ניהולו של הליך הבוררות והן לתוכנו של פסק הבוררות, כדי לשקול, בין היתר, עילות ביטול, ככל שאלה יכולות לעמוד לדיון, אם וכאשר תינתן ארכה.

במהלך הדיון הוצגו כתבי טענות בעלי הדין שהוגשו לבוררים וכן פרוטוקולים הדיונים במוסד לבוררות.

הרקע והנסיבות הצריכות לעניין:

4. אין למעשה חולק כי ביום 9/9/11 (י' אלול תשע"א) חתמו בעלי הדין על הסכם בוררות, לפיו מסרו הצדדים את ההכרעה בסכסוך ביניהם למוסד בוררות המכנה עצמו "בית דין צדק בני-ברק".

מדובר במוסד פרטי לבוררות, אשר דן בסכסוכים בין בעלי הדין על פי דין תורה (ראה עמ' 5 בפרו' ש' 23-20). עוד עולה מתוך עיון בפרוטוקול הליך הבוררות, כי פסק הבוררות שניתן בכ"ה ניסן תשע"ב (20/3/12) הוא פסק בוררות סופי, לאחר שבעלי הדין הגישו תביעה ותביעה שכנגד, ונשמרה זכותם המלאה להעלות את מלוא טיעוניהם.

פייגנבוים-המשיב הגיש נגד הרב אשכול-המבקש תביעה כספית להשבת סכום של 250,000 ₪, שנתן לו לגרסתו כהלוואה בשנת 2002 לצורך השקעה בניירות ערך, כאשר המשיב-פייגנבוים עצמו מבצע את ההשקעות, וכול זאת למרות שאין לו הכשרה מקצועית - לפחות לא פורמאלית - לצורך זה: אין הוא "בעל רישיון" כהגדרתו בחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1985 (להלן: חוק הסדרת עיסוק בניהול השקעות).

עוד אין חולק כי המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירות שונות הקשורות להיותו משקיע בבורסה ללא רישיון בשנים 2006 ואילך (כתב האישום ופסק הדין בהליך הפלילי לא הוצגו בפניי) ואולם גם שם, לדברי המשיב, ראה בית המשפט את התנהלותו החריגה, כחריגה פורמאלית, ללא כוונת הונאה. כל הליך פלילי נוסף לא ננקט כנגדו, וכל התיקים האחרים כנגדו נסגרו.

אין גם חולק כי נגד המשיב נפתחו תיקי הוצל"פ והוא חייב מוגבל באמצעים המשלם סכום מסויים כל חודש. החובות שנוצרו הם כפי הנראה בקשר לאופן התנהלותו בהשקעות בבורסה. חלק מהמשקיעים שהפסידו את כספם, ניסו לגבות ממנו כספים בצורה לא חוקית, לטענתו (ראה עמ' 9 לפרו').

5. על פי עדותו של פייגנבוים בהליך הבוררות, הוא שכר חדר מהרב אשכול. היה סיכום בין הצדדים שהוא קונה עבור הרב אשכול ב-200,000 ₪ ניירות ערך, וכי זה כספו לכל דבר. בנוסף לקנייה עבור אחרים, קנה פייגנבוים ניירות ערך גם לעצמו. על עצם הסיחור בניירות ערך עבור המבקש, לא לקח כסף. אחרי שפייגנבוים היה מבצע הקניה היה אשכול חותם לו על מסמך שעשו ביניהם. אעיר כבר בשלב זה, שמסמך כזה לא הוצג.

כל פעם שהיו רווחים היה פייגנבוים מושך אותם ומעביר לרב אשכול את הרווחים שנתקבלו. כך זה היה בשני מהלכים ראשונים שהצליחו.

במהלך תקופה מסוימת פעלו השניים יחדו, בפעילות נדרשת וראו "ברכה "בניב תוצרתם". למעשה תחילת הפעילות האמורה ב-12/2/02 עם 20,000 ₪, שהגיעה לשיא הרווח בתחילת מרץ שאז הגיע הסכום הכספי ל-105,000 ₪. בפברואר הלווה פיגנבוים 200,000 ₪ במרץ הוסיף סכום נוסף של 50,000 ₪.

6. גרסה זו אושרה על ידי המבקש. האחרון אישר שהוא פתח חשבון השקעות מיוחד והפקיד בו 20,000 ש"ח. הרב אשכול מסר את הקוד לפייגנבוים והאחרון ביצע את הפעולות הנדרשות.

על פי עדותו של המבקש, הוא הבין שיש סיכון באופן הפעילות האמורה אבל חשב שהיא הרבה יותר קטנה ממה שהייתה בפועל. מהסכום של 20,000 ₪ שהשקיע המבקש, קיבל רווחים מ-27/12 עד ה-6/1 של 57,000 ₪.

לשאלת בד"צ שהופנתה למבקש, אם המשיב הטעה אותו, השיב המבקש שהוא האמין בו בצורה עיוורת. עוד הובהר שהמבקש הבין שישנה הסתברות גם להפסד, אך סבר שההסתברות להרוויח גבוהה בהרבה מההפסד. מה עוד שתוך שלושה חודשים שילש את הסכום של 20,000 ₪ ולכן סבר שיש מקום להשאיר את הכסף ולאפשר למשיב להמשיך לסחור בו.

לגבי התביעה שכנגד יש להפנות לפרוטוקול מיום ג' שבט תשע"א, שם נטען שנגרמו למבקש הפסדים על ידי המשיב, ובדרך התנהלותו הכניס את המבקש ליתרת חובה (עמ' 1 ש' 16 - 17).

פסק הבוררות:

7. כאמור, הבוררים קיבלו את עמדת המשיב לפיה הייתה גמירות דעת של בעלי הדין לקיומו של הסכם ההלוואה, וכן קיבלו עדותו, כי אופן פעילותו וההשקעות שביצע היו על דעת המבקש ובהסכמתו. לכן חייבו את המבקש להשיב את מלוא הסכום 250,000 ₪, למשיב.

טענות בעלי הדין:

8. הגם שהמבקש אינו טוען כנגד סמכותו של מוסד הבוררות - בד"צ-ב"ב, להתנהל כמוסד לבוררות וליתן הסכם בוררות, סבור הוא, כי כתב הבוררות לרבות תוכנו של הפסק, נגועים באי חוקיות המחייבת את ביטולם.

לעמדת המבקש, כדי שיוכל להביא את מלוא טיעוניו, יש ליתן לו ארכה להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות. ב"כ המבקש ער לעובדה כי אישור למתן ארכה לא יינתן אלא מטעמים מיוחדים, ואלה, לדעתו, מתקיימים במקרה דנן. לעמדתו, יש להיעתר לבקשה מאחר שזו הוגשה, בתוך התקופה הקבועה בחוק, וכן מן הטעם שבעת המצאת הפסק, היה המבקש חולה למשך מספר ימים, ונתון זה מהווה טעם המצדיק מתן ארכה.

9. לעצם ביטול הפסק טען המבקש כי יש לפסול את כל הליך הבוררות, במיוחד לאור ניסוחו הגורף של שטר הבוררות, אשר בתוכנו יש להעניק למוסד הבוררות סמכויות שאינן יכולות להיות מוקנות לו. בנושא זה הפנה המבקש להחלטה שניתנה על ידי כבוד השופט ע' גרשון בתיק בפרשת הולצמן (הפ"ב (חי') 45601-11-11, החלטה מיום 08/7/12) (להלן: פרשת הולצמן), שם נתבקש היועץ המשפטי לממשלה לנקוט עמדה בנוגע לתוכן שטר הבוררות בשל הניסוח הגורף.

המבקש טען עוד, כי חתם על שטר הבוררות שלא מרצון חופשי ותוך הפעלת לחצים, כי לא היה ער לעובדה שהמוסד פועל מבלי להיות כפוף להוראות דין תורה או לכללים סדורים אחרים.

לגוף הפסק טען המבקש כי המשיב הונה אנשים תמימים רבים. היה נוהג להוציא כספים מאנשים תמימים ומעביר את הכספים לנושים קודמים, באופן שהיה בלקיחת אותן הלוואות כדי להקטין חובותיו, והכול כאשר אינו בעל הכישורים המתאימים ואינו בעל רישיון, כמתחייב בהוראת החוק הרלוונטית.

עוד טען המבקש כי מדובר ב"סיחור" לא חוקי בכספים, כאשר "ההלוואות" הניתנות כביכול משמשות להחזרת חובות של המשיב ללקוחות, אחרים שלו.

המבקש טען עוד שככול שמדובר בהלוואה, הרי זו נתנה ב- 2002, וממילא בעת הגשת התביעה לבוררים, התיישנה.

לעצם קיומו של הסכם הלוואה, אם בכלל, טען המבקש בפני הבוררים, כי אין כול מסמך בכתב שיעיד על מתן ההלוואה, וכי טענות המשיב אינן מגובות במסמכים. כך שככול שקיים ספק, עליו לפעול לטובתו.

10. המשיב ביקש לדחות את עמדת המבקש. לעמדתו, ידע המבקש היטב את דרך פעולתו ולמרות האמור ביקש ממנו לבצע השקעות בבורסה, ומאחר שלא היו לו מזומנים ביקש וקיבל הלוואה ממנו.

המשיב הודה כי הסתבך בחובות, וכי נפתחו נגדו מספר רב של תביעות נושים והוא הפך להיות מוגבל וחייב באמצעים. בנוגע להליכים פליליים נוספים, טען המשיב כי אלה אינם עוד בנמצא.

המשיב טען כי במקרה דנן היה הסכם הלוואה על בסיס גמירות דעת מוחלטת גם של המבקש. מה עוד שכול השקעה נרשמה ואושרה מחדש על ידי המבקש.

עוד על פי עדותו של המשיב הקשר בין השניים נמשך עד ליום 21/10/06.

בעקבות האמור, משהוחלט על המשך הפעילות - תוך שהמבקש אישר את פעילותו - הפסיד בסופו של דבר את סכום ההלוואה (ראה ת/1), ואולם תוצאה זו לכשעצמה אינה מחייבת תוצאה כאמור.

דיון ומסקנות:

11. עיינתי בכלל החומר שהוצג לי לרבות הטיעונים שהובאו בפניי במהלך הדיון, ולא מצאתי מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק הבוררות. זאת ועוד, ספק אם הובא "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת בקשה לביטולו של פסק הבוררות.

התוצאה מן האמור, שגם אם יש מקום להורות על תיקון מסוים של פסק הבוררות, דין הבקשה לביטול הפסק - גם לו הוגשה במועד - היה להידחות.

12. לעניין המועד להגשת בקשה לביטול, קובע סע' 27(א) לחוק הבוררות כי לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור 45 ימים מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש או מהיום שנמסר על ידי המבקש על ידי הבורר או על ידי בעלי הדין העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו.

סמכות בית המשפט להאריך את התקופה יכול שתהיה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו.

כאמור, לא הייתה כול הצדקה שלא להגיש את הבקשה לביטולו של הפסק במועד, והטעמים שפורטו אינם בגדר "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.

לפיכך, די היה בנימוק זה, כדי לדחות הבקשה.

ואולם, משהוגשה בקשה להאריך המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, והועלו טענות הנוגעות גם לתוכנו של פסק הבוררות לרבות הליך הבוררות, יש גם במקרה כגון זה, לדעתי, להחיל את הוראת סע' 28 לחוק הבוררות המורה כי עם דחיית בקשה לביטול פסק בוררות יש לאשרו, גם אם לא הוגשה בקשה כזו.

מכאן, שיש להידרש גם לשאלה אם אכן ניתן לאשר את פסק הבוררות כפי שניתן.

במהלך הדיון נדונה - ולו בעקיפין - שאלת ביטולו של פסק הבוררות. יש בדעתי לבחון גם טענות אלה, במיוחד לאור ההחלטה שניתנה על ידי כבוד השופט ע' גרשון בפרשת הולצמן, ולאור טענות אי החוקיות, בנוגע להסכם ההלוואה הנטען ולהשלכות שיש לאלה בתוכנו של הפסק.

13. הטענות שהועלו על ידי המבקש בהתייחס להליך הבוררות - ומבלי לטעון כנגד סמכות המוסד לשמש כמוסד לבוררות - מתייחסות לתוקפו של הסכם הבוררות, תוכנו של הסכם ההלוואה, ככול שהיה, נושא הנוגע לתוכנו של הסכסוך עצמו, וכן להליך הבוררות ולתוכנו של פסק הבוררות, כאשר הטענה העיקרית היא, בנוגע לכול אחד מן הנושאים שפורטו לעיל היא, שאלת החוקיות.

- בנוגע להסכם הבוררות הטענה מתייחסת לשטר הבוררין, אשר עליו חתם המבקש ולדעתו הוא בלתי חוקי בהיותו חורג מהסמכות הנתונה לבורר, דבר העולה מנוסחו. עוד טוען המבקש, כי חתם על שטר הבוררין תחת כפייה ולחץ חברתי, ולכן לא הייתה לו גמירות דעת לצורך קיומו של הליך הבוררות, וכן הוטעה בנוגע לסמכויות הבוררים;

- בנוגע להסכם ההלוואה, שהוא חוזה נטען בין בעלי הדין, טוען המבקש כי זה נגוע בתרמית והונאה, וכי המשיב חרג מן ההרשאה שניתנה לו לגבי ההשקעות שביצע בבורסה, מה עוד שהמשיב לא היה רשאי לבצען מאחר שלא היה "בעל רישיון" לפי חוק הסדרת עיסוק בניהול השקעות.

עוד טען המבקש, כי ככול שהיה הסכם הלוואה, הזכות לתבוע השבה, חסומה לפני המשיב, מכוח התיישנות.

- בנוגע להליך הבוררות ולפסק הבוררות, הטענה היא שהבוררים חרגו מסמכותם משלא דנו בתביעות על-פי דין תורה וללא סדרי דין נדרשים וסדורים, ובפסק הורו על הפקדת סכום החיוב במוסד לבוררות וראו בו כלשכה של הוצאה לפועל.

המשיב מטעמו ביקש לדחות את הטענות שפורטו לעיל, ולאשר את פסק הבוררות.

14. מרב טענות המבקש מתייחסות להסכמים שלכאורה מהווים חוזה מחייב בנוגע לשאלת החוקיות.

יש להבחין בין הסכם הבוררות לבין ההסכם או ההסכמים שהיו בין בעלי הדין, כאשר אלה מהווים את התשתית לסכסוך שנתגלע בקשר לאותם הסכמים, תוך השלכתם להליך הבוררות ולפסק הבוררות, והבחנה נוספת צריך שתיעשה לגבי תוכנו של פסק הבוררות.

מאחר שאנו נמצאים במישור של דיני החוזים, לגבי כל אחד מאלה אין מניעה להפעיל כלל העיפרון הכחול הן מכוח דיני החוזים הכלליים והן מכוח חוק הבוררות, הנדרש לעניין זה לעקרונות דיני החוזים הכלליים ונוסיף עליהם את העיקרון הנקוב בסע' 26(א) לחוק הבוררות, ולפיו גם כאשר קיימות עילות ביטול כמפורט בסע' 24 לחוק, עדיין ישנה לבית המשפט הסמכות שלא לבטל את הפסק, מאחר שלא נגרם עיוות דין המצדיק את ביטולו. ועוד, יש מקום להחיל העיקרון הקבוע בסע' 26(ב) לחוק הבוררות שאין מקום להורות על ביטול פסק הבוררות כולו במקום שניתן לבטל את חלקו, להשלימו ו/או לתקנו.

אבהיר מסקנתי האמורה, תוך התייחסות נוספת, למחסום דיוני אפשרי עקב התיישנות, לחתימה על הסכם בוררות, כריתת חוזה תחת כפייה ו/או לחץ חברתי, ולהיות הליך הבוררות נטול היצמדות לדין תורה כדין מהותי או להסדרי דיון מחייבים ותקינים.

הסכם הבוררות:

15. הסכם בוררות הוא חוזה. כדי לבדוק את תוקפו יש לפנות לדיני החוזים הכללים, תוך החלה אפשרית של עקרונות דיני החוזים, אך גם תוך ערנות לעובדה שמדובר בהסכם מיוחד, מבחינה זו שחלות עליו הוראות של חוק הבוררות. התוצאה מן האמור שבהעדר הסדר מיוחד, יחולו העקרונות של דיני החוזים הכלליים, ובמקרה של אי התאמה בין דיני החוזים הכלליים לבין חוק הבוררות, הוראות חוק הבוררות גוברות (פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל כרך א' (מהדורה רביעית מיוחדת - תשס"ה-2005), פרק א' החל מעמ' 17-11, להלן: אוטולנגי/בוררות).

מאחר שמדובר בדיני החוזים הכלליים בנוגע להסכמה העומדת בבסיס הפיכתו של הסכם לחוזה מחייב, יש צורך במפגש רצונות מלא של כל הצדדים לעניין ההתדיינות בפני הבורר, על בסיס הסכמה מרצון חופשי.

פגם בכריתת הסכם הבוררות בעילת כפייה:

16. לטענת המבקש הוא חתם על הסכם הבוררות בהיותו נתון תחת לחץ חברתי. לכן נפל פגם בכריתת הסכם הבוררות בעילת כפייה.

דין הטענה להידחות.

טענת כפייה באה לציין כי נפל פגם ברצון המתקשר, עקב נתון שהוא חיצוני לדין החוזים, ולכן עילת כפייה מקנה זכות ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב כפייה.

במקרה כזה, מודע הצד לחוזה, כי קיים חוזה. מרכיב "הכפייה" ככול שהוא מתקיים אינו מאיין את תוקף החוזה, אלא לכול היותר פוגם בו, תוך מתן הזכות בידי הנפגע, לבטלו.

ואולם כדי לבטל חוזה תקף יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי - הקיים פה ועכשיו - בין הכפייה לבין החוזה, באופן שהכפייה השפיעה על רצון המתקשר, ואלמלא הכפייה, לא היה מתקשר בחוזה (על-פי מבחן סובייקטיבי). הטענות בדבר כפייה כמו גם בנוגע לטענה בדבר הטעיה כוללת אלמנט הבא להצביע על פגם ברצון המתקשר.

בענייננו - יש לומר, שבמקום שבו בעל דין מתייצב בהליך הבוררות ומעלה טענותיו לעצם העניין, וכאשר טענת הכפייה לא הושמעה בפני המוסד לבוררות, לא רק עובר למועד החתימה על הסכם הבוררת, אלא גם לאורך כול הליך הבוררות, המסקנה היא שרכיב הכפייה לא הוכח.

התוצאה מן האמור, שלא הוצגה כול תשתית ראייתית שניתן לבסס עליה את טענת המבקש בדבר כפייה, כפגם בכריתת הסכם הבוררות.

פגם בכריתת הסכם הבוררות עקב טעות:

17. המבקש טען כי נפלה טעות הפוגעת ברצון המתקשר או בגמירות דעתו, וזאת מאחר שהוא סבר שהבוררות תתנהל על-פי הדין המהותי - דין תורה וכי הסדר הדיוני יהיה בהתאם לעקרונות סדורים, ובפועל חרגו הבוררים מאלה; ואילו ידע על אופן ההליך, נמנע היה מלהתקשר בו. לכן, בהיות הסכם הבוררות מבוסס על "טעות" המצביעה על פגם בכריתת החוזה, יש בכך כדי לבסס עילת ביטול.

דין הטענה להידחות, הן מפני שלא מדובר ב"טעות" וככול שהייתה כזו, הרי זו אינה נוגעת ל"טעות" בשטר הבוררות אלא לידיעת חוק הבוררות, ובנושא האחרון קמה חזקת ידיעת הדין.

חוק הבוררות קובע בהעדר הוראה הסכמית אחרת, תהא "התוספת" כנכללת בו:

"רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת ככל שהן נוגעות לעניין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם" (סעיף2 לחוק. ההדגשה אינה במקור - ש' ו').

סעיף יד לתוספת של החוק קובע:

"הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי-הדין הנהוגים בבתי-המשפט (ההדגשה אינה במקור - ש' ו').

הסכם בוררות הוא בסופו של דבר חוזה הבא להגשים את ציפיות בעלי הדין, כאשר על בסיס עקרון חופש החוזים, רשאים הצדדים להחליט גם על תוכנו.

ככלל, בהעדר הסכמה אחרת, ההכרעה בסכסוך על ידי בורר, אינה צריכה להיות מבוססת על הדין המהותי, וממילא לא הייתה יכולה להיות למבקש צפייה כאמור.

למעלה מן הצורך, בתוך הסכם הבוררות נכללת הוראה מפורשת המזכירה בתוכנה את סעיף יד לתוספת של החוק ולפיה הפסיקה כולה תעשה "לפי ראות עיניהם" של הבוררים, ויש לפרש האמור, גם לאור המשך ההוראה, כמסמיכה את הבוררים להכריע בסכסוך בדרך הנראית להם כמועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ולפסוק לפי מיטב השפיטה על פי החומר שבפניהם.

ועל בית המשפט בפרשנותו של אותו הסכם, להגשים את ציפייתם הסבירה של הצדדים לו. ועוד, כעקרון, הגישה היא שככל שניתן, יש לקיים הסכם בוררות.

הסכם הבוררות כחורג מגדר הסמכויות על-פי החוק:

18. המבקש באמצעות בא-כוחו הפנה לעובדה שבהסכם הבוררות שהוא "שטר הבוררין" קיימות הוראות בדבר סמכויות אכיפה למוסד כמוסד לבוררות, סמכויות להוצאת צווים וסעדים זמניים ועל פני הדברים סמכות הבוררים אינה מוגבלת וחורגת הרבה מזו שהוגדרה בחוק הבוררות.

לעניין זה הפנה ב"כ המבקש להחלטה שניתנה על ידי כב' השופט עודד גרשון בפרשת הולצמן (הפ"ב 45601-11-11, החלטה מיום 08/7/12) (להלן: פרשת הולצמן).

באותו מקרה, בדומה לענייננו, מדובר בשטר בוררים המנוסח באופן רחב ביותר, שבחלקים ממנו חורג מן המסגרת הקבועה בחוק הבוררות. כך למשל מקנה שטר הבוררות רשות בידי הבד"צ להוציא צווים, סעדים, הוראות והחלטות או פסקי דין מכל מין וסוג, לרבות צווים זמניים, וכן מקנה הבד"צ לעצמו ולבוררים מטעמו סמכות להורות על דרכי אכיפה או ביצוע בעין של הסכמי הבוררות שניתנו על ידו או מטעמו, לרבות סמכות לפרש את אותו מסמך.

19. אכן על פני הדברים מדובר בניסיון לכאורה לחרוג מן הסמכויות הנתונות למוסד לבוררות, במיוחד ככל שמדובר באמצעי אכיפה של פסק הבוררות. יחד עם זאת, בהיות הסכם הבוררות חוזה, חל לעניין פרשנותו כלל העיפרון הכחול, הקובע שניתן להעביר קו על הסעיפים הפסולים שבחוזה ולהשאיר בתוקף את הסעיפים שאינם נגועים באי החוקיות (אוטולנגי/בוררות, שם עמ' 246).

במקרה דנן, יש להבחין בשטר הבוררות בין עצם מינויים של הבוררים, ואופן ניהולו של הליך הבוררות לרבות מתן פסק הבוררות שלגביו נקבע כי רשאים הבוררים להחליט שלא על פי הדין המהותי ומבלי להיות קשורים לסדרי הדין - סמכות כזו נתונה לבוררים מכוח חוק הבוררות, לעומת סמכות האכיפה שביקש בד"צ לשמור לעצמו.

20. יש לחזור ולהדגיש, אכן אין מניעה שההכרעה תהא באופן שלא נגרם עיוות דין, גם אם ההחלטה בסופו של דבר ניתנה שלא על פי הדין המהותי ושלא בדרך של שמירה על סדרי הדין המתחייבים (ראה סע' 24 ו-26(א) לחוק הבוררות) ועוד לעניין תוכנו של פסק הבוררות, במקום שניתן לבטל את חלקו של פסק הבוררות, להשלימו או לתקנו (ראה סע' 26(ב) לחוק הבוררות, כי אז אין מקום להורות על ביטול פסק הבוררות כולו.

הסכם הבוררות הוא הסכם עצמאי שנחתם ad hoc(אד-הוק) וגם כאשר ישנה טענה כי החוזה עצמו שנכרת בין הצדדים - מתן כספים לאחר להשקיע בניירות ערך, מבלי שיש לו הכישורים וההכשרה המתאימה לכך הוא חוזה בלתי חוקי - אין בו לכשעצמו כדי לבטל את הסכם הבוררות (ראה אוטולנגי/בוררות, שם עמ' 247).

העדר סמכות אכיפה:

21. לעניין סמכות האכיפה יש להבהיר בצורה ברורה וחד משמעית כי פסק בוררות - יינתן על ידי מי שיינתן לרבות גם מי שמכנה עצמו בית דין, על אף היותו על פי מהותו מוסד לבוררות, ואולם, אין לו סמכויות אכיפה של פסק הבוררות, אשר אלה יכול שיהיו נתונים לאכיפה באמצעות הרשות לאכיפה ולגבייה, וזאת רק לאחר שפסק הבוררות אושר על ידי בית משפט מוסמך.

לפיכך, כל הוראה בנוגע לסמכויות אכיפה המפורטות בשטר הבוררות, בטלות מעיקרן, ואין להם כל תוקף מעשי. ממילא אין סמכות לבית הדין להורות על הפקדת הכספים במוסד לבוררות.

יחד עם זאת, לא הייתה מניעה כי הבוררים יורו למבקש להפקיד את הכספים בתיקי ההוצל"פ שנפתחו נגד המשיב או להפנות את המבקש לקבל הוראות בעניין זה מבית משפט מוסמך, במסגרת אישורו של פסק הבוררות.

22. עוד יש לחזור ולהדגיש, כי משניתן פסק הבוררות, סיימו הבוררים את תפקידם ואין הם רשאים ליתן החלטות נוספות למעט אלה המפורטות בחוק הבוררות (כמו למשל תיקונו של הפסק, כמפורט בסע' 22 לחוק הבוררות) או מכוח החלטה שיפוטית (רע"א 5283/03 כהן נ' בונה. ניתן ביום 2/9/04; רע"א 9765/11 י.א. גלבוע חברה לבנין בע"מ נ' ביין. ניתן ביום 9/2/12; רע"א 6010/12 חדאד נ' פיניש. ניתן ביום 13/8/12).

23. במקרה דנן - בהבדל מפרשת הולצמן - לא הוצאו צווי ביניים או סעדים זמניים, ולכן לא מצאתי לנכון להתייחס לשאלה אם הבד"צ כמוסד לבוררות מוסמך להוציא צווי ביניים - הגם שאין חולק שעל פי המצב הקיים, אין סמכות לבורר להוציא צווי עיכוב יציאה מן הארץ כמו גם להטיל צווי עיקול, ולכן ראוי היה כי המוסד לבוררות יתקן את שטר הבוררין בהתאמה מלאה להוראות חוק הבוררות.

לגבי צווי ביניים אחרים, ותוך אזכור סע' 16(ד) לחוק הבוררות, אין דעה אחידה בנושא (ראה פרופ' אוטולנגי, עמ' 669-661). מכל מקום, גם אם נניח שיש סמכות להוציא צווי ביניים, הרי אין סמכות אכיפה לבוררים על ביצועם.

פרשנות הסכם הבוררות ופסק הבוררות:

24. בהיות הסכם בוררות חוזה, הרי שניתן גם ללמוד על אומד דעתם של הצדדים, לא רק מלשון ההסכם אלא גם מתוך נסיבותיו, ובין היתר, בהסתמך על התנהגותם של הצדדים לאחר כריתתו.

החלתם של עקרונות אלה, לענייננו מורה, שלאחר החתימה על שטר בוררות, שהוא ההסכם, לא הועלתה מעולם טענה על ידי המבקש כנגד אכיפתו ו/או כנגד אי חוקיותו. נהפוך הוא, המבקש הופיע לכל הדיונים שנקבעו בפני הבוררים, העלה טענותיו לרבות תביעתו שכנגד והגיש סיכומים. טענת העדר סמכות או חריגה מסמכות בנוגע להסכם הבוררות, הועלתה לראשונה לאחר שניתן פסק הבוררות ובמסגרת הבקשה שבפניי.

ועוד, כלל העיפרון הכחול יכול שיחול לא רק לעניין הסכם הבוררות אלא גם לגבי פסק הבוררות, וככל שניתן לקיים את הפסק, גם אם חלקו פסול מכיוון שהוא חורג מן הסמכות הנתונה למוסד הבוררות, אין מקום להורות על ביטול הפסק כולו.

25. המסקנה מן האמור, שככול ששטר הבוררין מתייחס למינוים של הבוררים ולאופן ניהולו של הליך הבוררות, יש לאשרו, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהנושאים האחרים המפורטים בו והחורגים מסמכות הבורר.

ועוד לעניין תיק זה, הנושאים הנוספים המוזכרים בשטר הבוררין אינם רלוונטיים לתיק דנן.

התוצאה: דין הטענה בדבר בטלות הסכם הבוררות ככול הנוגע לתיק זה, להידחות.

תוכן הפסק כנגוע באי חוקיות:

26. המבקש טען עוד כי מאחר שהמשיב לקח על עצמו פעילות בבורסה ובניירות ערך, על אף העדר הכשרה מקצועית, הרי שגם נושא המחלוקת נגוע באי חוקיות, וגם מטעם זה יש לדחות הבקשה לאישורו של פסק הבוררות.

על בסיס עקרון העיפרון הכחול, גם טענה זו דינה להידחות.

27. לעניין נושא בלתי חוקי, יש להזכיר סע' 3 לחוק הבוררות הקובע כי: "אין תוקף להסכם בוררות בעניין נושא שאינו יכול לשמש להסכם בין הצדדים". לא יכולה להיות מחלוקת כי נושא שהוא בלתי חוקי לא ניתן להתניה חוזית וממילא אינו יכול גם לשמש נושא להסכם בוררות, והתוצאה מן האמור שסכסוך לגביו אינו יכול להיות מוכרע בבוררות.

לא כך כאשר ניתן להפעיל את כלל העיפרון הכחול.

יישום כאמור נדרש, במיוחד כאשר לאור חוק הבוררות, אין מניעה שההכרעה תהא באופן שלא נגרם עיוות דין, גם אם ההחלטה בסופו של דבר ניתנה שלא על פי הדין המהותי ושלא בדרך של שמירה על סדרי הדין המתחייבים (ראה סע' 24 ו-26(א) לחוק הבוררות) ועוד לעניין תוכנו של פסק הבוררות, במקום שניתן לבטל את חלקו של פסק הבוררות, להשלימו או לתקנו (ראה סע' 26(ב) לחוק הבוררות, כי אז אין מקום להורות על ביטול פסק הבוררות כולו.

28. בענייננו, משבאים לנתח את ההסכמות שהיו בין הצדדים, הסכם ההלוואה והסכם ההשקעה של אותם כספים באמצעות המשיב, כאשר ההשקעות האמורות נעשו בידיעת המבקש וכאשר ידיעה זו כוללת גם את ידיעתו כי למשיב אין הכישורים המתאימים לבצע אותן השקעות, ואפילו נראה בפעילות של האחרון פעילות בלתי חוקית, אין באמור כדי לפסול את פסק הבוררות בהתייחס להסכם ההלוואה עצמו.

29. עוד אעיר, כאמור, כי יש להבחין בין הסכם בוררות אשר לכשעצמו חורג באופן חלקי מסמכויות בורר ובמובן זה יכול להיחשב כבלתי חוקי לבין חוזה בלתי חוקי בחלקו אשר הצדדים החליטו להתדיין לגביו בבוררות.

בנוגע לאי חוקיות של נושא לבוררות, יש גם חשיבות לשלב בו מועלית הטענה. בפסק דין שניתן על ידי כב' השופט ג' קלינג, ס' נשיא (בדימוס) (הפ"ב (ת"א) 584/02 זוהר נ' גולומבק, דינים מחוזי לג(5) 957 פסקאות 9-7), נקבע שכאשר מעלים טענה לפי סע' 3 לחוק הבוררות, הרי טענה זו אינה יכול להוות בסיס לביטול פסק בוררות לפי סע' 24 לחוק או להעברת בורר מתפקידו לפי סע' 11 לחוק הבוררות. סע' 3 לחוק הבוררות לא משמש אמצעי שנועד לקעקע את הליך הבוררות גופו, אלא הוא מיוחד לשלבים המוקדמים שבהם מועלית טענה בדבר קיומו של הסכם בוררות, ואילו היריב כופר בכך תוך הסתמכות על סע' 3.

ככלל, יש מקום להעלות את הטענה בשלבים המוקדמים של ההליך, כמו למשל בעת שמוגשת בקשה לעיכוב הליכים או כאשר בית המשפט מבקש למנות בורר. באותו שלב, על בית המשפט לבדוק על מה נסמך הסכם הבוררות. לא כך כאשר מועלית טענה של אי חוקיות לפי סע' 3 לחוק בשלב שהפסק כבר ניתן, כי אז יש ניסיון לעקוף את עילות הביטול המפורטות בסע' 24 לחוק. עילות שהן למעשה מהוות את הדרך היחידה להביא לביטולו של הפסק (אוטולנגי, סע' 52 עמ' 127).

30. פרופ' אוטולנגי סבורה שאין להצר את הדרכים של השימוש בסע' 3 לחוק הבוררות, יחד עם זאת, אף היא סבורה שהעלאת הטענה בשלבים המאוחרים כמו הגשת הסיכומים, אינו השלב המתאים, ובכל מקרה, גם אם נערך חוזה בלתי חוקי, עדיין אין בכך לבטלו לחלוטין, וכאמור, יש מקום להציל את פסק הבוררות מפני ביטולו וזאת כאשר ישנה אפשרות "לעקוף" את ההסכם הבלתי חוקי, תוך ביסוס התביעה בדרך אחרת (אוטולנגי/בוררות עמ' 127 ו-128).

התיישנות:

31. המבקש העלה טענה נוספת בדבר התיישנות התביעה שהוגשה נגדו במסגרת הליך הבוררות. לעמדתו, מדובר בהסכם מיום 2002, שטר הבוררין נחתם רק ב- 2011 והתביעה בפני הבוררים הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות

דינה של הטענה להידחות.

יש לדחות טענה זו, הן מן הטעם שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה ובפני הבורר בכלל, והן מן הטעם שהמבקש הודה למעשה בקבלת ההלוואה האמורה, במהלך הליך הבוררות (סע' 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). ועוד, המבקש לא טען כנגד הסכם ההלוואה, אלא לביצוע לא נכון של ההרשאה שניתנה למשיב. בנסיבות אלה, יש כאמור הודאת בעל דין בנוגע לקבלת ההלוואה, לרבות הודאה על אי השבת סכום החוב.

יתר על כן, המבקש לא רק הופיע בפני הבוררים והתדיין לגוף התביעה שהוגשה נגדו, אלא גם הגיש תביעה שכנגד.

32. לגבי התביעה שכנגד יש להפנות לפרוטוקול מיום ג' שבט תשע"א, שם נטען שנגרמו למבקש הפסדים על ידי המשיב, ובדרך זו הכניס את המבקש ליתרת חובה (עמ' 1 ש' 16 - 17). טענה זו לא נתקבלה על ידי הבוררים. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות, ואפילו לו הייתה לו סמכות כזו, לא היה מקום להתערב בממצאים אלה.

הבוררים קבעו אפוא כי נתנה הלוואה וזו לא הושבה. בממצא זה אין מקום להתערב.

לאור האמור לעיל, יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות, הגם שיש מקום לתקנו.

תיקון פסק הבוררות:

33. על-פי סעיף 26(ב) לחוק הבוררות ישנה סמכות לבית המשפט לתקן את הפסק ולהשלימו, ודרך זו עדיפה על ביטולו המלא. כאמור, יש לאשר את פסק הבוררות, כמחייב את המבקש - כבוד הרב יוחאי אשכול - לשלם למשיב - תמיר פייגנבוים את סכום ההלוואה.

מכאן, שסעיפים א' ו-ב' של פסק הבוררות יאושרו כחלק מפסק הבוררות המתוקן.

סע' ג של פסק הבוררות לעניין הפקדת סכום החוב בבית הדין, בטל.

34. לאור האמור לעיל, פסק הבוררות יתוקן באופן הכולל את סעיפים א' ו-ב' בלבד ובתוספת סעיף ג' המתוקן, על-פי הנוסח הבא:

"א. המבקש חייב להחזיר למשיב את מלוא הכספים שהשקיע המשיב עבורו.

ב. על פי הנתונים שנקבעו על ידי הבוררים, על המבקש להשיב למשיב סך של 250,000 ₪".

יש להוסיף לסע' ב' הנ"ל את הפסקה הבאה:

"סכום החוב שעל המבקש להשיב למשיב, נכון למועד מתן פסק דין זה הוא סך של 250,000 ₪".

במקום סע' ג של פסק הבוררות שבוטל, יבוא הסעיף הבא:

"ג.(1) על המבקש להפקיד מלוא סכום החוב ו/או את חלקו בתיקי הוצל"פ המתנהלים נגד המשיב.

(2) לצורך זה יודיע המשיב לתיק בית המשפט, וזאת בתוך 7 ימים מהיום, פרטי תיקי ההוצל"פ, בצירוף מסמכים בהם מפורטים בעלי הדין לאותו הליך.

(3) בהעדר מתן הודעה כאמור בתוך המועד הנ"ל יופקד מלוא סכום החוב בתיק בית המשפט, והמשיב יהא רשאי להגיש בקשה במסגרת תיקי ההוצל"פ בנוגע להפקדת הסכום בתיקי ההוצל"פ.

(4) בהעדר הפקדה על ידי המבקש, בתוך המועד שנקבע, יהא רשאי המשיב לפתוח בהליכי הוצל"פ, כנגד המבקש".

(להלן: פסק הבוררות המתוקן).

התוצאה:

35. בהסתמך על סעיפים 28 ו- 23 לחוק הבוררות, אני מאשרת פסק הבוררות המתוקן ונותנת לו תוקף של פסק דין.

בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו בגין הליך זה.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ג, 10 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.