1. זהו ערעור על החלטת ועדה לעררים מ- 7.5.12 (בעקבות פ"ע מ- 12.2.2004), שדנה בעניינה של המערערת ושקבעה כי למערערת 45% נ"ע לפי ס' 34 (5-4) מותאם, כולל תקנה 15 ("הועדה").

2. הועדה התכנסה עפ"י פס"ד מ- 6.10.11, שניתן בהסכמה ע"י כבוד הרשמת (כתוארה אז) ק. כהן שקבע כדלקמן:

"א. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתשקול בשנית אם יש מקום לנכות מהנכות הנפשית שנקבעה למערערת נכות בשיעור 10% נכות. ככל שהסיבה לניכוי היא מצב קודם, תפעל הוועדה על פי הלכת מרגוליס.

ב. הוועדה תנמק החלטתה.

ג. ב"כ המערערת יוזמן לטעון בפני הוועדה ויהיה רשאי להגיש מסמכים רפואיים הקודמים למועד ישיבת הוועדה וזאת בנוגע למצב קודם."

(פסה"ד).

3. ביום 4.12.12 נשמעו הצדדים בפני כבוד הרשם ת. סילורה:

ב"כ המשיב טענה כי הועדה פעלה עפ"י פסה"ד, שקלה נכוי מצב קודם בתחום הנפשי ונימקה פעולתה, כולל עפ"י הלכת מרגוליס.

הועדה, בישיבתה הראשונה, שמעה את ב"כ המערערת, ביקשה מסמכים ובצוע בדיקה (לה סרב ב"כ המערערת).

הועדה מבהירה כי עפ"י הממצאים והרישומים שבתיק הרפואי, ערב הפגיעה ניתן היה לקבוע למערערת 10% נכות נפשית – ובהתאם יש לנכות מצב קודם.

הועדה לא התבקשה להתייחס לחווה"ד ד"ר מוסקוביץ ובהתאם, אין מקום לטיעון זה (אף שנתאפשר למערערת להגיש מסמכים רפואיים קודמים לועדה, בנוגע למצב קודם).

בקורתו השפוטית של ביה"ד בנסיבות דנא מוגבלת לבחינה אם ביצעה הועדה כפי שהורה פסה"ד ומשמילאה אחריו הועדה – דין הערעור להדחות.

למען הסר ספק, הסכימה להחזיר העניין לועדה לאור ציון פריט ליקוי שגוי, כעולה מעמ. 3 שורה 3 לדו"ח – משלדעת הועדה יש לנכות 10% בגין מצב קודם.

4. בקשת המערערת לקיום דיון הוכחות נדחתה בהחלטה מ- 3.2.13.

5. בסיכומי הצדדים חזרו הם על טענותיהם:

המערערת טענה כי בצוע בדיקה פסיכודיאגנוסטית מיותרת בקשר למצב קודם ולכן סרבה בצדק לערוך אותה.

המשיב לא התייחס לכל טענותיה ולכן יש לקבלן.

היה על הועדה להתייחס לנתוני עובדה שטענה להם, כולל ראיות מיומנה, וללא ראיות אובייקטיביות על כושר עבודתה.

התממות לטעון כי לא היה על הועדה להתייחס לחוו"ד ד"ר מוסקוביץ.

ובאשר להסכמת המשיב בדיון – טעות פרויידאנית היא, "שהרי אם לנכות נכות זמנית של 10% התכוונה הועדה" – מדוע לא נימקה ממתי ועד מתי חלה היא.

על ביה"ד ליטול הסמכות ולקבוע כי אין מצב קודם, עפ"י הראיות והפרוטוקולים שבגלגול הראשון (טרם פסה"ד) והועדה.

המערערת ויתרה על הסעד להעביר להרכב אחר.

משכך, עתרה כי ביה"ד יקבע נכותה בשעור 40%, ללא נכוי מצב קודם ותוך הפעלת תקנה 15 במלואה, קרי: קביעת 60%.

לחלופין, להחזיר עניינה לועדה בהרכב זהה, ע"מ שתנמק בשנית קביעתה לענין מצב קודם לאור טענותיה שבערעור.

המשיב טען כי יש לדחות הערעור, משהועדה פעלה עפ"י פסה"ד, תוך חיוב המערערת בהוצאות, כי אין מקום כי ביה"ד "יטול את סמכויות הועדה" או לבטל נכוי מצב קודם – משעסקינן בקביעות רפואיות בהתבסס על מסמכים ומומחיות ואין ביה"ד שם עצמו כרופא.

אף אם יסבור ביה"ד כי יש להחזיר הענין לועדה – אין הצדקה לשינוי ההרכב, משהועדה התייחסה בכובד ראש לפסה"ד. הועדה התייחסה למכלול הנתונים שבפניה תוך פרוט הנתונים בגינם נִכּתה מצב קודם, כמתחייב מהלכת מרגוליס. מסמכים מאוחרים לועדה שקדמה לפסה"ד – אין להם מקום.

6. ולהכרעתי –

א. הליך זה, ככל הליך, יבחן עפ"י פסה"ד, תוך שאבחן אם קיימה הועדה כחובתה עפי"ו.

ב. הועדה התכנסה ב- 2 ישיבות:

בראשונה (6.12.11) הועדה שמעה את ב"כ המערער (המערערת לא התייצבה).

הועדה ביקשה בצוע מבחנים נוירוקוגנטיביים וצלום מסמכים מתיק המעסיק, המתייחסים לתפקודה ומצבה הנפשי.

בשניה (7.5.12; שהתקיימה ללא נוכחות) מציינת הועדה כי ב- 2001 קיימות עדויות לקיום מצב דכאוני חרדתי: ירידה במצב הרוח; חוסר רכוז יום יומי; לחץ נפשי מוגבר שגרם לדפיקות לב (אותו קשרה עם לחץ מוגבר בעבודה); אובחנה כסובלת מדכאון נוירוטי.

אבחנה זהה מצויה גם במרץ 2004.

גם לאחר הארוע בעבודה אובחנה כ"חרדה" ו"דכאון", וב- 8.05 אובחנה כדכאון נוירוטי.

הועדה מסבירה כי חרדה ודכאון נוירוטי די זהים במאפייניהם לדכאון שתואר ב- 2001. הועדה מפנה לרישומים רפואיים שונים – כל אלה מצביעים על מצב נפשי קודם.

מוסיפה הועדה ומסבירה כי קיימות מחלות רקע גופניות שהן מחלות רקע התורמות לדחק הכללי בו הייתה שרויה טרם הארוע.

בשונה מדרג ראשון הועדה התרשמה כי הנכות הנפשית של המערערת טרם הארוע היא בשעור 10% (ולא 20% כבדרג ראשון).

הועדה מתייחסת (לטעמי, למעלה מן הצורך) לטענת המערערת בדבר "ייחוס" מצבה עפ"י עקרון "הגולגולת הדקה" – ומבהירה עמדתה.

הועדה מסכימה כי אין מקום להתעקש על הטסטים, אך מבהירה מטרותיהם. ממילא, אין באלה כדי לשנות מקביעתנו ביחס לועדה.

בהתאם, מסבירה הועדה כי היא נותרת בקביעת הנכות טרם פסה"ד ומשנה את סעיפי הליקוי בהתאם לספר המבחנים המעודכן [40% לפי 34 ב (5-4) מותאם, בנכוי 10% לפי 34 ב (1)].

ג. באשר להתייחסות לחוו"ד ד"ר מוסקוביץ – לא נדרשה הועדה להתייחס אליה, משכך עשתה עוד בדיון שטרם פסה"ד. גם עפ"י סעיף 3 לפסה"ד לא היה על הועדה להתייחס לחווה"ד, שהרי, אין עסקינן ב"מסמך רפואי" שלא היה בפני הועדה טרם פסה"ד. כך, בועדה טרם פסה"ד, התייחסה והסבירה מדוע אינה מקבלת קביעותיו (כולל לשאלת "מצב קודם").

ד. אין בפניי הנמקה מדוע יקבע ביה"ד את נכותה של המערערת או מדוע ימנע מנכוי מצב קודם.

הועדה התייחסה למסמכים שבפניה ונימקה מדוע יש בהם כדי לנכות מצב קודם ומדוע היתה נקבעת למערערת נכות בשעור 10% כמצב קודם. הועדה פעלה כמתחייב.

ה. אבהיר כי הועדה מציינת במפורש (מול סעיף 22) כי למערערת מצב קודם בשעור 10%.

אכן, סעיף הליקוי שנרשם בסעיף 30 להחלטתה – נרשם סעיף 34 ב 1 – הקובע 0% בלבד.

בהתאם – נכון נהגה ב"כ המשיב עת הסכימה בדיון המוקדם, ולוּ למען הסר ספק, להחזיר עניינה של המערערת לועדה ע"מ שתבהיר מחד אמירתה בדבר מצב קודם בשעור 10% מול קביעת הסעיף שצויין (בסעיף 30) לנכוי מצב קודם.

אגב כך, ולמעלה מן הצורך, ראוי לציין כי הועדה שטרם פסה"ד, קבעה כי לפ"ע יש לייחס רק 30% מתוך 40% נכותה.

קרי: אין חולק כי אף היא ייחסה לתובעת נכות קודמת בשעור 10%.

אמנם ב"כ המשיב לא חזרה על הסכמה זו בסיכומיה – אך סבורני, למען נראוּת הדברים (וחרף הטענות בסיכומים בהקשר זה) – כי ראויה התייחסות הועדה לסעיף הנכוי בגין מצב קודם.

ו. לאור כל האמור – נדחה הערעור, ללא צו להוצאות.

עניינה של המערערת יוחזר לועדה (ללא נוכחות) ע"מ שתבהיר מהו פריט הליקוי המתאים ל"מצב הקודם" שהיה נקבע למערערת, לוּ נבדקה טרם הפ"ע.

ניתן היום, כ' אייר תשע"ג, (30 אפריל 2013), בהעדר הצדדים.

ק/רוניתע/