לפניי תביעה כספית ע"ס 66,391 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 26.11.2011 בין כלי רכב, מ"ר 16-133-73 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 57-018-04 (להלן: "רכב הצדדים השלישיים") (ולהלן: "התאונה").

כבר עתה יש לציין כי במעמד דיון ההוכחות שהתקיים בתיק ביום 14.04.2015 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה, לפיה ישלם הנתבע לתובעת סכום כסף בגין נזקי רכב התובעת שנגרמו בתאונה. בית המשפט אישר הסכמה זו ונתן לה תוקף של פסק דין.

כך למעשה, הסוגיה שנותרה להכרעה היא בעניין המחלוקת הקיימת בין הנתבע לבין הצדדים השלישיים, כפי שיפורט בפסק דין זה.

העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים

1. ביום 26.11.2011 התרחשה תאונת דרכים בין רכב התובעת לרכב הצדדים השלישיים, כאשר הרכב האחרון נהוג בידי הנתבע.

2. הנתבע קיבל לידיו את רכב הצדדים השלישיים לשם ביצוע טיפול בו בשטחי יהודה ושומרון, לאור העלויות הנמוכות שם.

3. צד ג' 1 הינו מי שרשום כבעל הרכב (להלן: "מר יונתן נגב"). צד ג' 2 הינו בנו של צד ג' 1, וכמי שהיה מורשה על ידי אביו לעשות שימוש ברכב (להלן: "ליעד").

4. צד ג' 3, הנה מבטחת רכב הצדדים השלישיים, בביטוח מקיף, בזמנים הרלוונטיים לתאונה (להלן: "שירביט").

5. הנתבע קיבל לידיו עת רכב הצדדים השלישיים מאת שכנו וחברו של ליעד, מר חנא נג'ר (להלן: "חנא") מאחר שחנא לא החזיק ברישיון נהיגה.

6. התובעת הגישה תובענה זו בגין הנזקים שאירעו לרכבה כתוצאה מהתאונה. התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבע וכנגד ליעד, אלא שבמעמד הישיבה מיום 21.11.2013 נמחק ליעד, בהסכמת הצדדים, כנתבע בתיק.

הנתבע הגיש הודעת צד שלישי כנגד הצדדים השלישיים בטענה כי נהיגתו ברכב, שבמהלכה נגרמה התאונה, הייתה בהרשאת צדדי ג' 1 ו-2, כאשר רכבם היה מבוטח בפוליסת ביטוח מקיף בתוקף, ולכן הצדדים השלישיים הם שנושאים בחובה לשלם לתובעת את נזקיה.

הצדדים השלישיים מתנגדים לטענה זו.

הצדדים השלישיים טוענים בכתבי הגנה נפרדים כי לא ניתנה כל הרשאה לנהיגה, ולכן דין הודעת צד ג' להידחות, והנתבע הוא שאמור להיות מחויב באופן אישי על נזקי רכב התובעת.

7. במעמד דיון ההוכחות בתיק, ביום 14.04.2015, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה, לפיה ישלם הנתבע לתובעת סכום כסף בגין נזקי רכב התובעת שנגרמו בתאונה. בית המשפט אישר הסכמה זו ונתן לה תוקף של פסק דין (עמ' 4 ו-5 לפרוטוקול).

8. כך למעשה, הסוגיות שנותרו להכרעה הן שתיים: האחת, האם ניתנה לנתבע הרשאה לנהוג ברכב על ידי מי מצדדי ג' 1 ו-2, שאז למעשה צדדי ג' 1 ו-2 הם שצריכים לשאת בגין נזקי רכב התובעת. השנייה, האם שירביט חייבת בכיסוי ביטוחי מכוח פוליסת ביטוח המקיף שהייתה בתוקף בזמנים הרלוונטיים לתאונה.

9. נערך לפניי דיון הוכחות שבו נשמעו הנתבע, חנא, מר יונתן נגב וליעד.

10. בגמר הדיון ניתנה החלטה להגשת סיכומי טענות הצדדים שלאחר קבלתם יינתן פסק דין בסוגיות שנותרו להכרעה. .

11. הצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם ועתה נותר לדון ולהכריע בסוגיות שעל הפרק, על יסוד עדויות העדים וכל החומר המונח לפניי.

דיון והכרעה

12. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הודעת צד ג' להתקבל במלואה כנגד צדדי ג' 1 ו-2 בלבד, ודינה להידחות כנגד צד ג' 3, ללא צו להוצאות.

מסקנתי זו מבוססת על יסוד הנימוקים הבאים:

נהיגה בהרשאה

12.1. הנתון המרכזי ביותר, ביחס לסוגיית ההרשאה לשימוש ברכב, מתמקד בגרסה של מר יונתן נגב, לפיה הוא מסר את הרכב לשימוש בניו על פי צרכיהם ולפי שיקול דעתם והגדיל לומר כי "לא מתעניין מה עושים ומה לא עושים איתו" (עמ' 14, שורות 10-8 לפרוטוקול).

לא בכדי, בתום חקירתו הנגדית של מר יונתן נגב, נתתי החלטה, במסגרתה קבעתי, בין השאר, כי מר יונתן נגב נתן רשות פתוחה לליעד ללא שום הגבלת לנהוג ברכב כמעט כבעלים לכל דבר ועניין (עמ' 14 ו-15 לפרוטוקול).

ליעד מודה כי הוא מסר את הרכב לחנא לצורך תיקון הרכב "בשטחים" (עמ' 15, שורות 22-20 לפרוטוקול). כמו כן, הוא מודה כי הוא ידע כי לחנא אין רישיון נהיגה ולא יכול לנהוג וכי חברו של חנא ינהג ברכב, וכי הוא סמך על חנא בעניין זה (עמ' 15, שורות 23-22 לפרוטוקול).

ליעד גם מעיד כי הוא הרשה לחנא להעביר את הרכב ומפתחותיו לכל נהג שימצא לנכון (עמ' 16, שורה 29 לפרוטוקול).

ניתן אפוא לראות בליעד כמי שהייתה בידו הרשות למסור את הרכב לנהיגתו של אחר.

אמנם, מר יונתן נגב מעיד כי אם היה יודע שבנו עומד למסור את הרכב לחנא הרי שלא היה מאשר זאת (עמ' 12, שורות 22-19 לפרוטוקול) ועל יסוד זה מבקשים הצדדים השלישיים 1 ו-2 בדיעבד, לראות בנהיגתו של הנתבע שנהיגה שלא הייתה בהרשאה של בעל הרכב. אלא שמר יונתן נגב אינו יכול לאחוז את המקל בשני קצותיו, מצד אחד לטעון כי לא היה מרשה שליעד ימסור את הרכב לחנא ומצד שני לטעון כי הוא השאיר לבנו ליעד שיקול דעת מלא לעשות ברכב כבתוך שלו (עמ' 14, שורות 10-8 לפרוטוקול), כפי שגם ליעד מעיד כי אביו נתן לו את שיקול הדעת (עמ' 16, שורה 1 לפרוטוקול).

ומכאן, אני למד כי נהיגתו של הנתבע, בעטיה נגרמה התאונה, הייתה בהרשאה מאחר שליעד נתן לחנא את הרשות למסור את הרכב לכל נהג שיש לו רישיון נהיגה.

12.2. לאור זאת, ברור כי טענתם של צדדי ג', לפיה לא ניתנה לנתבע הרשאה לנהוג ברכב היא בלתי נכונה והפוכה ממה שליעד העיד בחקירתו הנגדית.

12.3. כעת נשאלת השאלה: האם לאור העובדה כי בעת קרות התאונה, היה הנתבע מתחת לגיל 24, כאשר פוליסת הביטוח המקיף כללה הגבלה של גיל הנהג ברכב, לפיה על הנהג להיות מעל גיל 24, נשללת ההרשאה שניתנה לנתבע.

התשובה לשאלה זו היא שלילית.

מבלי להכביר במילים, אומר כי ליעד הודה בחקירתו הנגדית, כי הוא חשב שמותר לכל אחד לנהוג ברכב (עמ' 15, שורות 26-25 לפרוטוקול) וכי הוא סמך על חנא שכנו כי שימסור את הרכב למי שיודע לנהוג (עמ' 15, שורות 28-27 לפרוטוקול).

האחריות בבדיקת תוקף פוליסת הביטוח המקיף ומגבלותיה, אינה צריכה לחול על הנתבע או על חנא כי אם על הבעלים של הרכב, בתור מי שמפקידים בידי אחר את תפקיד הסעת רכבם ממקום למקום. הבעלים של רכב הצדדים השלישיים, היו ליעד ואביו, בין אם בעלים על פי רישום ובין אם בעלים בפועל.

יש להפריד בין ביטוח חובה שנועד להבטיח כיסוי ביטוחי מפני נזקי גוף, ובכלל זה כיסוי ביטוחי של הנוהג האקראי ברכב, שאז אני יכול לקבל את ההנחה כי הנוהג האקראי ברכב אחראי לבדוק אם קיים ביטוח חובה לרכב בתוקף, לבין ביטוח צד ג' או ביטוח מקיף שנועדו להבטיח כיסוי ביטוחי מפני נזקי רכוש של צד ג' ושל הרכב המבוטח, בהתאמה. רוצה לומר, כי האינטרס כי הנהיגה של נהג אקראי תהיה מכוסה תחת פוליסת הביטוח נזקי רכוש, היא של הבעלים של הרכב ולא של הנוהג האקראי. לעומת זאת, האינטרס כי הנהיגה של נהג אקראי תהיה מכוסה תחת פוליסת ביטוח חובה, היא הן של הבעלים של הרכב והן של הנוהג האקראי.

12.4. מר יונתן נגב מאשר כי הוא היה מודע להגבלת גיל הנהיגה בפוליסת הביטוח המקיף (עמ' 13, שורות 19-13 לפרוטוקול).

השאלה אם מר יונתן נגב היה מודע לכך שבנו עומד למסור את הרכב לאחר ואם כן הכיצד היה פועל (עמ' 13, שורות 30-26 לפרוטוקול), אינה רלוונטית, מאחר שאין חולק כי מי שהעביר את הרכב לחנא הוא בנו, ליעד, כאשר אביו נתן לו לעשות שימוש ברכב לפי שיקול דעתו (עמ' 14, שורות 10-9 ושורות 30-28 לפרוטוקול). לכן, השאלה צריכה להיות אם ליעד נגב ידע על מגבלת הגיל בפוליסת הביטוח המקיף, ואם כן, האם בדק את גילו של הנהג שינהג ברכב.

ליעד מעיד בעדותו כי הוא לא אמר לחנא על הביטוח אלא רק הביא לו את הרישיונות והביטוח (עמ' 15, שורות 24-23 לפרוטוקול). עוד מעיד ליעד כי במשפחתו לא דיברו על הביטוח (עמ' 15, שורה 25 לפרוטוקול), מה שאומר כי אביו, שטיפל בעניין הביטוח, לא הודיע לו על מגבלת הגיל בפוליסת הביטוח ולכן ליעד לא ידע עליה. יש ליתן את הדעת לכך, שבעדותו של מר יונתן נגב, אביו של ליעד, הוא כלל לא מציין כי ליעד ידע על מגבלת הגיל, ומסתפק באמירה כי הודיע לילדיו כי "עשה להם ביטוח" (עמ' 14, שורה 8 לפרוטוקול), דבר המלמד כי הודיע לילדיו, ובכלל זה לליעד, כי הרכב מבוטח מבלי להיכנס למגבלותיו.

אם לא די בכך, הרי שליעד אומר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי "אני חשבתי שמותר לכל אחד לנהוג" (עמ' 15, שורות 26-25 לפרוטוקול). ואם ליעד סבר, שעל פי פוליסת הביטוח, מותר לכל אחד שיש ברשותו רישיון נהיגה בתוקף לנהוג ברכב, הרי שמן הסתם, חנא וגם הנתבע לא ידעו על מגבלה זו. סביר להניח, כי אם חנא או הנתבע היו יודעים על מגבלה זו הרי שהיו מסרבים לנהיגתו של הנתבע ברכב.

12.5. טוענים צדדי ג' 1 ו-2 בסיכומיהם, כי הנתבע והוא בלבד אשר צריך להיות מחויב בנזקי רכב התובעת, משום שלא ניתנה לנתבע הרשות לבצע עבירת תנועה אשר בגינה גם הוגש נגדו כתב אישום, הרי שהייתה חריגה מההרשאה שניתנה לו על ידי ליעד (סעיף 2 לסיכומי צדדי ג' 1 ו-2).

מדובר בטענה קלושה ומיתממת. ברי כי הרשות שניתנה לחנא, ובכלל זה לנתבע, לא הייתה לשם ביצוע עבירת תנועה. עם זאת, עבירות תנועה המתבצעות בידי נוהג ברכב, לא בהכרח נעשות בכוונת מכוון, אלא מתוך רשלנות וחוסר זהירות של הנוהג. רשלנות וחוסר זהירות שהם לצערנו כדבר שבשגרה מצד נהגי רכבים, הם חלק מההרשאה לנהיגה. ובאותו ההקשר יש לומר כי כפי שגם ברור כי מר יונתן נגב נתן לבנו ליעד רשות לנהוג ברכב, וכי רשות זו לא הייתה לשם ביצוע עבירות תנועה, אך אם ליעד היה מבצע עבירת תנועה שהייתה גורמת לנזקים ברכבם ו/או ברכב צד ג', והוא היה נמצא אשם בה, הרי שאביו לא היה מעלה בדעתו לטעון לחריגה מהרשאה.

12.6. על מנת שהכתב לא ייצא חסר יש לציין כי אמנם, מר יונתן נגב מעיד כי אם היה יודע שבנו עומד למסור את הרכב לחנא הרי שלא היה מאשר זאת (עמ' 12, שורות 22-19 לפרוטוקול). עם זאת, קבעתי בהחלטה שיפוטית כי סירובו של מר יונתן נגב להעביר את הרכב לחנא נובעת אך ורק מיחסי שכנות לא טובים ולא מטעמים של היעדר כיסוי ביטוחי (עמ' 15, שורות 4-3 לפרוטוקול).

12.7. טענתם של צדדי ג' 1 ו-2 כי קיימות סתירות רבות בעדותו של חנא הן לעניין זהות האדם שהביא לנתבע את המפתחות, כאשר הנתבע טוען כי ליעד הביא לו את המפתחות ואילו חנא טוען כי הוא העביר לנתבע את המפתחות, לא נכונה באשר מדובר בעניין של סמנטיקה בלבד, כאשר הנתבע מעיד בעדותו כי דובר על אותו מעמד בו חנא קיבל מפתחות מליעד וזה העביר לנתבע את המפתחות (עמ' 6, שורות 30-29 לפרוטוקול).

12.8. לא מצאתי כל ממש בטענתם של צדדי ג' 1 ו-2, לפיה היה על הנתבע להגיש הודעת צד ג' גם כנגד חנא אשר קיבל את מפתחות הרכב מליעד ואשר העביר לנתבע את המפתחות לשם מסירת הרכב לטיפול "בשטחים".

ההחלטה אם להגיש הודעת צד ג' כנגד מי מהנושאים בחובה מול שולח ההודעה או כנגד כולם, נתונה בידי שולח ההודעה, כפי שגם קיימת בידי התובע כנגד נתבעים אחדים. במצב בו סבורים היו צדדי ג' 1 ו-2 כי זיקתו של חנא היא של בעל דין בתיק, הרי שעמדה בפניהם האפשרות להגיש הודעת צד רביעי כנגדו, וזאת כאמור לא עשו, ואין להם אלא להלין על עצמם.

12.9. משהגעתי למסקנה כי נהיגתו של הנתבע ברכב הצדדים השלישיים הייתה בהרשאה, ברי כי הצדדים השלישיים 1 ו-2 כנותני הרשות, נושאים בחובת תשלום נזקי רכב התובעת.

הכיסוי הביטוחי מצד שירביט

12.10. טענתה המרכזית של שירביט בסוגיה זו היא כי מאחר שבפוליסת הביטוח המקיף של רכב הצדדים השלישיים הייתה מגבלה לעניין גיל הנהג ברכב, לפיה על נהג הרכב להיות מעל גיל 24, ומאחר שבעת קרות האירוע הביטוחי, קרי התאונה, היה הנתבע מתחת לגיל 24, הרי שאין מצדה כיסוי ביטוחי לנזקי רכב התובעת.

עיינתי בטענותיהם השונות של הצדדים לעניין זה, והגעתי לכלל מסקנה כי הדין הוא עם שירביט.

בפוליסת הביטוח המקיף צוין תחת הכותרת "תאור הכיסוי", "הכיסוי הביטוחי: כל נהג מעל גיל 24".

בפרק 6 סעיף 1 הדן בבני האדם הרשאים לנהוג ברכב צוין:

"מוצהר ומוסכם בזאת כי ברכב הנ"ל רשאי לנהוג כל נהג הנוהג בפקודת בעל הפוליסה ו/או ברשותו בתנאי שברשותו רשיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב דלעיל.

כמו כן, מוצהר ומוסכם בזאת כי גיל הנה הצעיר ביותר יהיה 24 שנים."

עינינו הרואות כי ההגבלה של גיל הנהג ברכב הצדדים השלישיים נרשמה הן תחת החלק הדן בכיסוי הביטוחי והן תחת הפרק הדן בבני אדם הרשאים לנהוג ברכב. מכאן, שטענתו של הנתבע כי קיימת סתירה או בעיית פרשנות בין פרק הדן בבני אדם הרשאים לנהוג ברכב לבין החלק הכללי המתאר את הכיסוי הביטוחי (עמ' 3 למעלה בסיכומי הנתבע), אינה מתיישבת כלל וכלל עם הרשום בפוליסת הביטוח, ודינה להידחות.

גם הטענה של צדדי ג' 1 ו-2, לפיה מאחר שלא רשומה הגבלת גיל בביטוח החובה ומאחר שלא ניתן לראות בפוליסה, הרשלנות רובצת לפתחה של שירביט, אינה יכולה להתקבל כלל וכלל. מעיון בת/1 שהיא למעשה אסמכתא לתשלום בגין נזקי גוף ששילמה שירביט לנתבע, ניתן להבין על נקל כי מבטחת הרכב בביטוח חובה הייתה גם כן שירביט, ומאחר שבפוליסת הביטוח המקיף שנרכשה משירביט הייתה הגבלה של גיל הנהג הרי שברור כי מר יונתן נגב היה מודע להגבלה. זאת ועוד, בפוליסת הביטוח המקיף רשום באופן ברור ומפורש ההגבלה של גיל הנהג כפי שצוין לעיל.

12.11. לאור התוצאה אליה הגעתי על יסוד האמור בסעיף 12.9 הרי שאין מקום להרחיב ולדון גם בטענתה של שירביט לעניין 'החמרה בסיכון'.

סיכום

13. דין הודעת צד שלישי להתקבל אך ורק כנגד צדדי ג' 1 ו-2.

ודין הודעת צד שלישי כנגד צד ג' 3, להידחות ללא צו להוצאות.

14. צדדי ג' 1 ו-2, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע את הסכום בו הוא חויב על פי פסק הדין החלקי מיום 14.04.2015 בכפוף להצגת אסמכתא על תשלום ותוך 30 יום מהצגתה, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הצגת האסמכתא ועד למועד התשלום המלא בפועל.

אם הסכום בו חויב הנתבע טרם שולם, רשאים הצדדים לבוא בדין ודברים ולהסכים כי התשלום לתובעת יבוצע ישירות על ידי צדדי ג' 1 ו-2.

15. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ' אייר תשע"ה, 09 מאי 2015, בהעדר הצדדים.