1. התובע ביקש בתביעתו להכיר באירוע מוחי ממנו סבל בחודש מאי 2008 כפגיעה בעבודה.

2. התובע, יליד 1969, היה בתקופה הרלוונטית לתביעה בעל חברה למסחר ברכבים, הממוקמת ברח' יוחנן הסנדלר 3 הרצליה פיתוח, בעל ותק של כ- 20 שנים כסוחר מכוניות.

התובע טען בתובענה כי ביום 11.5.08 היה ויכוח סוער עם עובד שלו, מנהל מכירות, מר אדיר טרבולסי (להלן: "אדיר").

3. במסגרת קדם המשפט שהתקיים בפני כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ביום 25.6.13 הסכימו ב"כ הצדדים כי התובע סבל מאירוע מוחי והוגדרה הפלוגתא מושא ההכרעה כך: "האם אירע אירוע חריג בעבודת התובע אשר קדם לאירוע המוחי בו לקה ביום 11.5.08 או סמוך לכך; ככל שכן – שאלת הקשר הסיבתי ומאזן ההשפעות".

4. ב"כ הצדדים הסכימו כי לא יישמעו חקירות, ויינתן פסק דין בהסתמך על חומר החקירה שעמד לפני פקיד התביעות והחומר הרפואי. ההסכמה אושרה בהתחשב, בין היתר, בעובדה כי כתוצאה מהאירוע המוחי נגרמו הפרעות בזיכרון של התובע, אשר היו עלולות לפגוע ביכולת התרשמותנו לגבי עובדות המקרה.

בפסק הדין אשר ניתן ביום 12.12.13 נקבע כי לא הוכח שהיה אירוע חריג בעבודת התובע אשר קדם להופעת האירוע המוחי ולכן התביעה לפגיעה בעבודה נדחתה.

5. ערעור על פסק הדין שהוגש מטעם התובע התקבל בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 22.10.15, שבו נקבע:

"לאחר שקילת טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בעל פה ובכתב ועיון בכלל חומר התיק, הגענו למסקנה כי אין מנוס אלא להחזיר את עניינו של המערער לבית הדין האזורי, לצורך שמיעת עדויות.

כפי שעולה מהפירוט לעיל, תביעתו של המערער נדחתה על בסיס קביעה עובדתית שקבע בית הדין האזורי, לפיה לא היה אירוע חריג בעבודתו טרם קרות האירוע המוחי ביום 11.5.08. אלא, שלא ניתן היה לקבוע קביעה עובדתית זו על בסיס מסמכים בכתב בלבד, וללא שמיעת העדים ועריכת חקירות נגדיות כמקובל. בהקשר זה כבר נקבע, כי "ככלל, ככל שקיימות מחלוקות עובדתיות, על בית הדין האזורי לקיים דיון הוכחות ולשמוע עדויות, ואין להציע לצדדים לקיים דיון ללא שמיעת עדויות. יתר על כן, אפילו אם הצדדים מסכימים לניהול הדיון בדרך זו, על בית הדין להימנע מכך" (עס"ק (ארצי) 50409-11-12 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - פלאפון תקשורת בע"מ (7.1.13); עב"ל (ארצי) 1494/02 עלי פוקרא - המוסד לביטוח לאומי (5.9.05)).

המוסד התנגד להחזרת עניינו של המערער לבית הדין האזורי בהתבסס על ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, ולפיו ההכרעה תתקבל על סמך המסמכים שעמדו בפני פקיד התביעות בלבד. אלא, שבהתאם לפסיקה לא בהכרח די בקיומה של הסכמה בין הצדדים בקשר לכך (ע"ע (ארצי) 1441/04 הדסה ביטון - חברת לינת הצדק בית דינה חיפה (18.5.06)). בנסיבותיו של מקרה זה, גם אם המסמכים מעלים ספקות כאלה ואחרים, על המוסד להציגם בפני המערער ועדיו במסגרת חקירה נגדית ולאפשר להם להסבירם, תוך שבית הדין האזורי ישמע את הראיות ויעריך את מהימנות הגרסאות. לא נשמט מעינינו כי ייתכן ויהא קושי בהגעה לקביעות עובדתיות בהתחשב בחלוף הזמן וכן נוכח הפגיעה הנטענת בזיכרונו של המערער נוכח האירוע המוחי בו לקה, אך איננו סבורים כי בשל כך בלבד מוצדק לדחות את תביעתו של המערער לזכויות כנפגע עבודה, ויש לאפשר לו להוכיח את גרסתו העובדתית כמקובל.

...

סוף דבר - הערעור מתקבל. פסק דינו של בית הדין האזורי, שניתן ללא שמיעת ראיות, מבוטל. עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי לצורך קיום דיון הוכחות כמקובל (לאחר הזמנת כל העדים הרלוונטיים), וקביעת תשתית עובדתית. בהתחשב בכך שההליך בבית הדין האזורי התנהל ללא עדויות בהסכמת שני הצדדים, אין צו להוצאות".

6. על כן, התיק הוחזר לבית דין זה על מנת שישמעו ראיות ולאחר מכן ייקבע האם היה אירוע חריג בעבודת התובע.

התקיימו חמש ישיבות הוכחות, כאשר ארבע מתוכן התנהלו לפני ראש ההרכב כדן יחיד ורק הישיבה האחרונה התנהלה לפני ההרכב המלא של המותב.

7. עדויות שנשמעו בדיון:

א. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו. התובע היה בתקופה הרלוונטית, כאמור, הבעלים של חברה למסחר רכבים בהרצליה פיתוח.

לפי הצהרת התובע, ביום 11.5.08 בשעות הבוקר, בתחילת יום העבודה, התפתח ויכוח קולני יוצא דופן עם מנהל המכירות, מר אדיר. התובע הצהיר כי תוך כדי האירוע הוא לא הרגיש טוב ונסע עם אשתו (דאז, לאחר מכן התגרשו) וגיסו לבית החולים "איכילוב".

בטופס התביעה שהוגש לנתבע, ואשר חתום על ידי התובע, כתב התובע כי האירוע היה ביום 8.5.08 בשעה 10:00 וכך פורט:

"במהלך ריב קשה מאוד עם אחד מאנשי המכירות במהלכו הושלך לעברי פלאפון חשתי ברע, לחץ בחזה וכאבים שורפים בחזה...".

על אף שהתובע הודה שזו חתימתו על גבי טופס התביעה, הוא הכחיש שזה המסמך שהוא הגיש ואמר:

"בטח שזה לא תביעה...זה מסמך שהושתל...יש לי את התביעה המקורית שלי. זו לא התביעה המקורית שלי. כל מה שנאמר פה הוא לא נכון. חלק נכון...".

(ע' 13, ש' 12-19 לפרוטוקול הדיון).

כשנשאל התובע לגבי הסתירה לכאורה בין המועד שהוזכר בטופס התביעה (8.5.08 שהיה יום חמישי) לעומת התצהיר (11.5.08 שהיה יום ראשון), הוא השיב:

"אני חייב לציין שהיה לי ועדיין יש לי בעיה מוחית. אני יכול לומר שאין לי זיכרון טוב ולא יכול לזכור דברים מלפני 8 שנים. אני יכול להגיד לך שאני זוכר שכן עבדתי בשישי. כשהיתי בריא עבדתי 24 שעות. כולל יום שישי.

...

ש. בטופס התביעה מצוין 8.5 שעה 10.00 בבוקר ובחקירה צינת שהריב עם העובד היה ב- 11.8?

ת. אם 11 היה יום ראשון זה אומר שה- 8 יום חמישי. יום חמישי לא הייתי אצל רופא משפחה. ביום ראשון הייתי אצל רופא משפחה ומיד הלכתי למיון. התאריך של הריב היה לאחר שהיתי אצל הרופא".

(ע' 15, ש' 18-20 לפרוטוקול הדיון).

תשובותיו של התובע היו מבולבלות. ייתכן מאוד שכתוצאה מהפגיעה הקוגניטיבית ממנה הוא סבל עקב האירוע המוחי. הוא השיב כי הוויכוח היה על כך שהעובד מכר רכב במחיר מוזל, אבל כאשר נשאל לגבי החקירה, שבה אמר שאינו זוכר על מה היה הוויכוח, הוא אמר:

"אני עדיין לא זוכר. אני יכול לשער שזה היה על רכב כי אין לנו על מה לריב חוץ מעסקי הרכב. הויכוחים שלנו היו על עניני עבודה בלבד ולא על דברים אישיים".

ובהמשך: "אני משער שזה הנושא של מכירת רכב כי משהו אחר לא היה מכעיס אותי"

(ע' 18 ש' 6 לפרוטוקול הדיון).

התובע גם נשאל לגבי הרישום הרפואי שבו מופיע שהוא לא חש בטוב מזה מספר ימים ואין בו כלל אזכור של אירוע בעבודה, ויכוח או אחר, ולא הצליח להסביר זאת. לגבי הוויכוח שלא הוזכר, הוא השיב כי: "התביישתי בו" (ע' 17, ש' 29 לפרוטוקול הדיון).

נוכח היעדר הזיכרון של התובע לגבי נסיבות הוויכוח, המועדים, האם הוא הרגיש רע מספר ימים לפני שהגיע לבית החולים וכו', קשה מאוד – עד בלתי אפשרי - לבסס קביעה עובדתית על עדותו.

1. מר דוד שניידר (להלן – מר שניידר) הצהיר כי ביום 11.5.08 הוא ביקר את התובע במשרדו בהרצליה פיתוח, בשעות הבוקר, ושמע ויכוח קולני בין התובע לבין אדיר במהלכו נזרק טלפון נייד, וזו הפעם היחידה שהוא ראה את התובע "מתעצבן עד כדי כך" (סעיף 9 לתצהיר). מר שניידר הוא חוקר פרטי במקצועו ונהג לבקר את משרדו של התובע. מר שניידר נשאל כיצד זוכר את תאריך האירוע והשיב:

"אני מאוד מסודר. יש לי דברים שאני רושם. אני רושם דוחות. יכול להיות שכשחתמתי על התצהיר אני זוכר שעבדתי על תיק מסוים ואז אני רושם מתאריך שעה עד שעה".

(ע' 20, ש' 25-26 לפרוטוקול הדיון).

מר שניידר לא ידע על מה היה הוויכוח ולגרסתו הוא ראה את דודו - התובע - זורק טלפון על אדיר. על אף שראה שהתובע הרגיש רע, ואף לפי עדותו היה "לא במצב שיכול לענות לו", הוא לא נשאר שם והלך לפני שהתובע נסע לבית חולים.

יש לציין כי עצם נוכחותו של מר שניידר בעת הוויכוח הוזכרה לראשונה בעת שמיעת החקירות בתיק. הוא לא הוזכר כלל בטופס התביעה שהוגש לנתבע, ואף לא בהליכים שקדמו לפסק הדין הראשון. מטרת העדות של מר שניידר הייתה למקד את הוויכוח ביום שבו פנה התובע לטיפול רפואי עקב התסמינים, אשר לאחר תקופה ממושכת של מספר חודשים, אובחנו כאירוע מוחי. חוץ מזה, לא ידע מר שניידר דבר אודות הוויכוח או המחלה של התובע.

ג. חוקר המוסד מר שלום מרחבי הוזמן להעיד ונחקר בדיון אשר התקיים ביום 5.10.16. הוא ערך חקירות של התובע, אשתו לשעבר גב' חלי בר-גיל ואדיר.

התרשמנו ממנו כחוקר מקצועי אשר ביצע את עבודתו נאמנה ורשם את הדברים שנאמרו על ידי האנשים שנחקרו על ידו.

ד. גב' חלי בר-גיל, אשתו לשעבר של התובע, נחקרה בדיון מיום 7.12.16. היא סיפרה שבשנת 2007, כשנה לפני האירוע, העסק של התובע נקלע לקשיים, ובפברואר 2008 (כשלושה חודשים לפני האירוע) הוא נדרש לשלם סכום גבוה (כ-800 אלף ₪) למס הכנסה. בסופו של דבר נאלצו למכור את הבית כדי להכניס כסף לעסק.

גב' בר גיל זכרה שהסיעה את התובע לבית החולים, אך היא לא זכרה תאריכים ולא אישרה את האירוע הנטען על ידי התובע ולא את מועדו.

ה. מר אדיר נחקר בדיון מיום 29.3.17. הוא דיבר על ויכוח, מבלי לדעת לציין תאריך. הוא נשאל אם היה מישהו אחר במקום בעת הוויכוח (כזכור, מר שניידר הצהיר כי היה שם) והוא אמר: "עד כמה שזכור לי לא" (ע' 34, ש' 18-19 לפרוטוקול הדיון).

בניגוד לגרסת התובע, לפיה היחסים ביניהם היו רגועים והאווירה נינוחה בעסק, הצהיר אדיר כי "לפעמים היו צעקות וקללות, אבל לא בצורה חריגה. אני זוכר אירוע שהיה יותר מדי גס אבל לא יקום (כך במקור, ייתכן הכוונה ל"יכול") למקד אותו בזמן" (ע' 34, ש' 27 לפרוטוקול הדיון). גם הנושא של הוויכוח לא זכור לו, הוא רק אמר שזה היה "משהו שקשור בעבודה. בעניין עסקי" (ע' 35, ש' 1 לפרוטוקול הדיון). הוא אף לא הזכיר את "זריקת הטלפון או טלפונים" ורק אמר ש"הקללות היו יותר גסות".

גם העדות של אדיר לא יכולה לאשר שהיה ויכוח חריג בינו לבין התובע במועד הנטען. הוא לא זוכר את מועד הוויכוח, או על מה הוויכוח היה. אף בניגוד לגרסת התובע, אמר אמיר שהיו ויכוחים כל הזמן, והשוני בוויכוח הזה היה שהיו בו "יותר קללות".

ו. בישיבה האחרונה מיום 12.7.17 הוזמנה גב' מיכל עשת, נציגת קופת חולים לאומית, אשר נתנה תצהיר כדי להסביר תקלה שאירעה בקופה לפיה בעת הדפסת התיק הרפואי של התובע התלונה המקורית הועתקה גם לעמודים המאוחרים יותר של התדפיס.

הוגש תיק רפואי מתוקן, והתברר כי הטעות לא משליכה על הרישום הראשוני של תלונות התובע, שהיו בעת אשפוזו ביום 11.5.08.

8. מסקנות באשר להוכחת האירוע החריג בעבודה

ב"כ התובע חוזר ומבקש מבית הדין למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין על מנת לקבוע קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין מחלת התובע. הוא אף טען בסיכומיו כי אי המינוי פוגע בזכות יסוד של התובע.

בעניין זה, אין לנו אלא לחזור לפסק הדין של בית הדין הארצי שבו נאמר:

"טרם סיום, ונוכח טענות המערער בדבר "זכות יסוד" למינוי מומחה רפואי נציין, כי "תנאי מקדמי לקביעה כי אירוע מוחי היווה תאונה בעבודה הוא התרחשות אירוע חריג בעבודה בסמוך לקרות האירוע המוחי" (עב"ל (ארצי) 51252-09-11 ורד לוי - המוסד לביטוח לאומי (25.8.13)). לפיכך בשלב ראשון נדרשת קביעה עובדתית לפיה התרחש אירוע חריג בעבודה בסמוך לפני קרות האירוע המוחי, ורק לאחר מכן ובכפוף לכך - ממנה בית הדין מומחה רפואי, לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האירוע המוחי.

בעניין שלפנינו, בשלב זה המערער טרם עמד בנטל להוכיח כי אכן אירע אירוע חריג בעבודתו טרם קרות האירוע המוחי ביום 11.5.08, כאשר עליו להוכיח הן את עצם התרחשותו של ויכוח בינו לבין מר טרבולסי במועד האמור, והן שהוויכוח האמור היה חריג בעוצמתו באופן שיש בו כדי להוות "אירוע חריג" כמשמעותו בפסיקה (עב"ל (ארצי) 11988-08-11 המוסד לביטוח לאומי - ניר מוניס (22.11.12)). לפיכך רק ככל שבית הדין האזורי ישתכנע בכך לאחר שמיעת הראיות, ימשיך וימנה מומחה רפואי".

לצערנו, ועל אף שאנו ערים למצוקתו של התובע, לא שוכנענו שהיה כל אירוע חריג בעבודת התובע בסמוך לפני הופעת התסמינים שלאחר מכן התבררו כאירוע מוחי.

מעבר לכך, אנו סבורים שהתובע לא הצליח להביא אף לא "ראשית ראיה" לקיום האירוע.

גב' בר גיל לא אישרה שהתובע היה בעבודה ביום 11.5.08 (מועד הנטען לגבי קרות האירוע), אלא ההפך, בהודעה לחוקר המוסד היא אמרה שבאותו יום התובע לא עבד. גם אדיר לא אישר את גרסת התובע לגבי הוויכוח החריג במועד הנטען, או כל ויכוח חריג שהוא. אם התובע לא זכר את הנושא של הוויכוח, והוא גם לא זכר זאת בעת חקירתו על ידי חוקר המוסד, סביר להניח שהוויכוח או לא היה, או לא היה "חריג".

התרשמנו כי עדותו המעורפלת של מר שניידר נועדה לעזור לתובע במצוקתו. אדיר אמר שלפי הזכור לו אף אחד לא נכח בעת הוויכוח. מר שניידר לא ידע לציין את נושא הוויכוח ועל אף מצבו הקשה של התובע הוא לא ליווה אותו לטיפול רפואי.

התובע הגיע לחדר מיון בבית החולים איכילוב בשעה 19:00 ולא הזכיר שם דבר לגבי ויכוח (שהתובע מודה שהוא לא זכר ואף לא זוכר היום), אלא אמר שהוא לא מרגיש טוב מזה מספר ימים.

נוכח כלל הראיות, אין לנו מנוס אלא לקבוע כי לא הוכח קיום של אירוע חריג בעבודת התובע ולכן, אין הצדקה למינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין.

9. לסיכום

נוכח האמור, התביעה לפגיעה בעבודה נדחית.

כמקובל בהליכים של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

10. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום,‏12 פברואר 2018, ‏כ"ז שבט תשע"ח, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.