לפניי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה).

רקע וטענות הצדדים

1. המבקש הינו הבעלים של חלקת אדמה הידועה כחלקה 29/5 בגוש 18886 מאדמות כפר ירכא ( להלן: המקרקעין). המשיב הינו סוחר רכבים במקצועו.
2. ביום 1.1.07 נכרת בין המבקש למשיב הסכם שכירות, לפיו שכר המשיב מהמבקש את המקרקעין לצורך ניהול מגרש למכירת רכבים. ביום 26.8.08 הגיש המבקש נגד המשיב תביעה כספית ותביעה לסילוק יד עקב הפרת הסכם השכירות שנכרת ביניהם. בפרוטוקול הדיון מיום 26.6.11 הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה ובין היתר הוסכם בזו הלשון:

" התביעה בכל הנוגע לסעד של סילוק יד תתקבל במלואה, כאשר המשיב מתחייב לפנות את החלקה שמספרה 29/5 בגוש 18886 וזאת עד ליום 31.8.11 היה והצדדים לא יגיעו להבנות או להסכם אחר כתוב וחתום על ידי שניהם."

באותו היום ניתן על ידי פסק דין המאשר את הסכמות הצדדים ונותן להן תוקף של פסק דין, כן מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪.

1. הזמן נקף, המשיב לא עמד בהתחייבותו ולא פינה את המקרקעין כפי שהוסכם בין הצדדים. בעקבות כך, הוגשה בקשת המבקש מושא החלטה זו (להלן: הבקשה).
2. הדיון הראשון בבקשה התקיים ביום 24.9.12, בו לא נכח המשיב אף שזומן כדין. בהחלטתי מאותו יום קבעתי, שעל אף העובדה שהבקשה וההזמנה הומצאו לידי המשיב, אני רואה לנכון ליתן למשיב הזדמנות נוספת להתייצב ולהגיב לבקשה, כן הדיון נדחה ליום 9.10.12. גם לדיון שהיה קבוע ליום 9.10.12, המשיב לא טרח להתייצב. לפיכך, בהחלטתי מאותו יום, חייבתי את המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, ניתן צו הבאה נגד המשיב והדיון נדחה ליום 8.11.12.
3. גם הפעם המשיב לא ראה לנכון להתייצב על אף העובדה שהחלטתי מיום 9.10.12 הומצאה לידיו. עוד הסתבר, שצו ההבאה שניתן ביום 9.10.12 לא קוים על ידי המשטרה. משכך, בפרוטוקול הדיון מיום 8.11.12, ניתנה על ידי החלטה, לפיה ניתן צו הבאה נוסף כנגד המשיב ללא אפשרות שחרור והדיון בבקשה נדחה ליום 3.12.12. עקב טעות המשיב לא הובא ע"י המשטרה לדיון שהיה קבוע ליום 3.12.12, בשל כך, צו ההבאה חודש והדיון נדחה ליום 17.12.12.
4. סוף כל סוף, לדיון שהיה קבוע ליום 17.12.12, המשיב טרח והתייצב . בדיון זה הצדדים הגיעו לידי הסכמה, לפיה תינתן למשיב ארכה נוספת, בת שלושה חודשים, על מנת לקיים את פסק הדין ולפנות את המקרקעין. להסכמות הצדדים ניתן תוקף של החלטה.
5. חרף הארכות הרבות שניתנו למשיב , זה האחרון לא ראה לנכון לקיים את הציווי הקבוע בפסק הדין ולא טרח לפנות את המקרקעין. מכאן , בדיון שהתקיים ביום 21.4.13, המבקש חזר על בקשתו ועתר לכוף את המשיב בסנקציה שתבטיח כי האחרון ייאות ויקיים את הוראותיו הברורות של פסה"ד. עוד נטען ע"י המבקש, כי גם אם הדרך לאכיפת פס"ד בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 ( להלן: חוק ההוצאה לפועל) סלולה בפני המבקש, אולם אין זה הוגן בנסיבות להטיל על כתפיו את מימון הליכי הפינוי הכרוכים בלא מעט הוצאות.
6. המשיב טען, כי לא עמד בהתחייבותו לפנות את המקרקעין תוך 3 חודשים מאחר שהיה מעורב בהליך פלילי שבמסגרתו הוא הורשע, היה במעצר בית לתקופה של 5 חודשים והוטל עליו עונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

דיון והכרעה

1. הליכי הביזיון ככלל, ניצבים בשורה אחת עם העקרונות המותווים בחוק ההוצאה לפועל, ולשניהם מטרה הצופה פני עתיד. תכליתם של הליכים אלה לגרום לכך שהממרה יאות לבצע את הציווי שנקבע בהחלטות שיפוטיות (ספרו של עו"ד משה קשת, ביזיון בית משפט, בעמ' 134, להלן: "קשת"). הווי אומר, ההליכים לפי הפקודה הינם הליכים "מעין פליליים", אם כי תכליתם אינה עונשית אלא הרתעתית גרידא, וכל מטרתם הפסקה עתידית להמשך הפרתו של צו שיפוטי, (ע"פ 6/50 לויט נ. אנגל, פ"ד ד 459 , ע"א 88/71 צסקלה נ. מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 350, ע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMG Inc (פורסם במאגרים).
2. חשוב להזכיר, שאין להיזקק להליך ביזיון כל אימת וההפרה הושלמה, אלא אך למקרה וההפרה נמשכת וניתן, הלכה למעשה, לחייב את הממרה לקיים את הצו השיפוטי. מסקנה זו נגזרת מאופיו ההרתעתי של ההליך, תוך שימת דגש על כך שאין בהליך זה כדי לבוא חשבון עם המפר בגין הפרה שהינה נחלת העבר, אלא דווקא להרתיעו מהמשכה של הפרה עתידית ( קשת, עמ' 134 ) . במקרה בו עסקינן, אין חולק בין הצדדים, כי תנאי זה בהחלט מתקיים.
3. על אף העובדה שבענייננו, אין ספק שההחלטות השיפוטיות נשוא הבקשה הן נהירות וברורות ולא יכולה להיות מחלוקת באשר למשמעותן, (רע"א 3888/04 שרבט נ. שרבט, פ"ד נט(4) 49), המשיב לא טרח לפנות את המקרקעין בזמן שנקצב לכך בפס"ד גם לא בזה שנקבע, בהסכמת הצדדים, במסגרת ההחלטה. המשיב, אם כך, ממשיך בסורו ובהתנהלות זו הוא מגלה זלזול, אף מעבר לכך בהחלטות חלוטות שניתנו על-ידי בית המשפט.
4. ראיה נוספת לחוסר הכבוד ולהתעלמות המשיב מהבטחותיו שלו ומהחלטות בית המשפט ניתן למצוא גם באי התייצבותו לדיונים רבים שנקבעו בעניין בקשה זו ואליהם הוא זומן כדין. המשיב לא טרח להתייצב או להגיש כל הודעה מתאימה, מה שהביא לקיומם של דיונים לשווא ולהשחתת זמן שיפוטי יקר. כל אלה מעידים על כך כי מדובר במי שאין לו מורא מפני החוק, את הבטחותיו והתחייבויותיו הוא לא רואה לקיים ומגלה התעלמות מוחלטת מהחלטות שיפוטיות שניתנו בענייננו.
5. אמנם, לכאורה, הדרך סלולה בפני המבקש לנקוט בהליכי הוצל"פ לאכיפת פסק הדין, זאת מכוח הסעיפים 63- 64 לחוק ההוצאה לפועל. כן, הלכה היא כי ההליך עפ"י הפקודה הינו הליך שיורי בהיותו קיצוני, ואין להיזקק להליכי ביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית, כל עוד דרכים חלופיות אלו לא מוצו ( רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ. יעל זלניאק ; עפ"א 41/08 (נצרת) מוחמד היב נ. מדינת ישראל (פורסמו במאגרים) ). יחד עם זאת, בת.א 2141/08 (י"ם) פריזנד ישעיה ואח' נ. פיסקרוב לאה, נקבע בזו הלשון: " רואים אנו, שאף אם ניתן באופן תיאורטי לבצע את פסק הדין בהוצאה לפועל, הרי יהיה זה בלתי מעשי ובלתי צודק בעליל להעמיס את ניהול הביצוע ואת עול מימונו על כתפיה השחוחות של המשיבה, ולו בדרך של מימון ביניים. בנסיבות העניין קיים יותר מאשר יסוד סביר להניח, כי המשיבה לא תהיה מסוגלת לבצע את פסק הדין במקום המבקשים, וכפועל יוצא מכך יוותר פסק הדין כאבן שאין לה הופכין בעוד שהבנייה הבלתי חוקית עומדת על כנה. תוצאה זו תפגע הן במשיבה והן באינטרס הציבורי ללא תקנה".
6. כב' השופט ענבר אף מפנה בהסכמה לדבריו של פרופ' סטיבן גולדשטיין במאמרו: יחסי-הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי-משפט- עקרון הדרך החמורה פחות, משפטים טז (תשמ"ו- תשמ"ז) 176, 195 :" יש להדגיש שעקרון הדרך החמורה פחות אינו מחייב דחיית הליך חמור יותר בכל מקרה שניתן באופן תיאורטי להיעזר בהליך חמור פחות. תוצאה זו מחויבת רק כאשר השימוש בהליך חמור פחות הינו מעשי וממשי. קל-וחומר שניתן להיעזר בהליך חמור יותר כאשר ניסו לאכוף את הוראת בית-המשפט בשימוש בהליך חמור פחות והניסיון נכשל. עקרון הדרך החמורה פחות אינה שוללת שימוש בשום הליך, אלא רק קובעת סדר עדיפויות בשימושם ". דבריו אלה של פרופ' גולדשטיין צוטטו ודומה שבהסכמה, הן ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) עמ' 49, וכן בפרשת "זלניאק" שלעיל.
7. בענייננו, מעיון בחוות הדעת השמאית שהמשיב צרף לתצהירו אשר הוגש ביום 8.5.11 עולה, כי בוצעו על-ידו במושכר זה עבודות רבות ובהיקפים גדולים. בין היתר, הקים במקרקעין סככה מפלדה בשטח של 35 מ"ר, הניח קרוואן, יצק רצפה בשטח של 1,220 מ"ר בעובי של 10 ס"מ זאת על מצע מהודק בעובי של 25 ס"מ. המשיב יצק קירות ביטון מסביב למקרקעין בעובי של 20 ס"מ ובאורך של כ-160 מ, כן הקים מעל קיר זה גדרות רשת וגם בנה שער בכניסה למקרקעין באורך 6 מ' ובגובה 2 מ', כל זאת ללא היתר בניה כדין. מכאן, עוסקים אנו בבנייה שממדיה גדולים, הריסתה מורכבת וביצועה תלוי בתכנון, הריסה, פינוי ובהוצאות מיוחדות וגבוהות שאין זה הוגן וצודק לחייב את המבקש לשאת בעלויות אלו, גם לא כמימון ביניים.

סוף דבר

1. לנוכח כל האמור לעיל, התנהגותו הבוטה של המשיב, זלזולו והתעלמותו מהחלטות חדות וברורות ומשך התקופה שחלפה מאז מתן פס"ד ועד היום, דעתי היא כי נכון לקבל את הבקשה.
2. עם זאת, בהתחשב בטענת המשיב כי שהה במעצר בית, וכדי ליתן למשיב הזדמנות אחרונה למילוי אחר פס"ד, אזי החיוב בקנס יחל מיום 10.6.13.
3. החל מיום 11.6.13, והיה והמשיב לא יקיים אחר פס"ד כלשונו, אזי הוא יחויב בתשלום קנס כספי יומי בסך של 800 ₪, וזאת עד 30.8.13, ואילו החל מיום 1.9.13 בסך של 1,200 ₪ לכל יום.
4. המשיב גם ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למבקש בסך של 4,000 ₪.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ' אייר תשע"ג, 30 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.