1.  התובע אינו תושב ישראל, ואינו נמצא בישראל כבר מספר שנים. כשהתובע היה בישראל, הוא עבד במשך זמן מה אצל הנתבעת, ובתובענה שבפני הוא עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו זכויות שונות שלטענתו הוא נותר זכאי להן בשל עבודתו אצל הנתבעת ועקב סיומה.

2. בבקשה שבפני עותרת הנתבעת לחייב את התובע להפקיד ערובה בסך 5,000 ₪, להבטחת הוצאות המשפט שייתכן שהתובע יחוייב בהן.

3. לטענת הנתבעת מאחר שהתובע הוא תושב תאילנד, שאין לו נכסים בישראל, שכבר נמצא מספר שנים מחוץ לישראל ואינו צפוי לחזור לישראל, מוצדק לחייב אותו בהפקדת הערובה. זאת - גם בהתחשב בשיהוי הניכר שהשתהה התובע בטרם הגיש את תביעתו ובסיכויי התביעה, שלטענת הנתבעת - אינה נתמכת באסמכתאות רלוונטיות.

4. לטענת התובע אין מקום לחייב אותו להפקיד ערובה, ויש לתת משקל לכך ש תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אינן כוללות תקנה דוגמת תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שתיקרא להלן: "תקנה 519"). אמנם, התובע מודע לכך שתקנה 519 ניתנת לאימוץ גם בבית הדין לעבודה, מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, אך טוען כי על פי ההלכה הפסוקה, אין זה המקרה שלפיו נכון לעשות שימוש באפשרות להורות על הפקדת ערובה.

ההלכה הנוהגת

5.  תקנה 519 מסמיכה בית משפט לחייב תובע במתן ערובה להבטחת הוצאות נתבע, בנסיבות שנמצאו כמצדיקות זאת.

על פי הפסיקה, החיוב בהפקדת ערובה, אמור להיעשות בנסיבות חריגות, כדי לא לפגוע יתר על המידה בזכות הגישה לערכאות של מי שידו אינו משגת להפקיד ערובה כזו. (ראו למשל, רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 וכן רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב ואח', פ"ד נד(2) 845).

עם זאת, נפסק כי זכות הגישה לערכאות היא אכן קונסטיוטציונית, אך אינה מוחלטת. וכי במקרים הראויים - במיוחד כשסיכויי התביעה נראים קלושים וניתן להגביל אותה באמצעות חיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, זאת - גם במטרה למנוע תביעות סרק.

6. בית הדין לעבודה רשאי לאמץ את תקנה 519 מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה. אכן, לעתים בית הדין לעבודה מאמץ אותה.

בע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר - GALLICANTU (פס"ד מיום 6/7/03) (שייקרא להלן: "ענין אבו נסאר"), נקבעו מבחנים לשם שקילת החיוב בהפקדת ערובה. כך, בין השאר, נפסק שם:

"הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע ...

במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט.".

המשמעות של היות התובע בגדר "עובד זר" נבחנה בפס"ד אבו נסאר, ונאמר שם כך:

"כשהתובע הוא עובד זר - יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל.

נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.".

בחלק אחר של פסק הדין בענין אבו נסאר, נאמר:

"כלל הוא, שנקבע בפסיקת בית דין זה, כי עצם היותו בעל דין ... עובד זר אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו להפקיד ערובה. מדיניות זו מעוגנת בעקרון במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, שאין למנוע עובדים, שרבים מהם דלי אמצעים, לממש את זכויותיהם. חיוב בהפקדה מונע, במקרים רבים, את המשך המשפט ומימוש זכויותיו של העובד הזר. פגיעה ביכולתם לממש זכויותיהם אינה תואמת את עקרונות חברה מתקדמת ובין תוצאותיה תהיה הורדת תנאי עבודתם של כלל העובדים בארץ.

חריג לכלל זה הוא המקרה בו התנהגותו של אותו בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני.

...

בסיכום, מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין.".

יישום ההלכה על המקרה שבפני

7. התובע תושב תאילנד. אף בהנחה שתאילנד אינה נמנית עם המדינות החתומות על אמנת האג, אין כאן מקרה נדיר שבו ניתן לומר כי הנתבעת הראתה שהתביעה "מופרכת על פניה". התבעיה כוללת רכיבים של הפרשי שכר עד לשכר המינימום, של גמול שעות נוספות ושל זכויות הנובעות מצו ההרחבה בענף החקלאות. אכן, אין וודאות כי התביעה מוצדקת, ואף לא ניתן - בשלב זה - לקבוע כי סביר להניח שהיא מוצדקת ברובה או בחלקה, אך מנגד, לא ניתן לקבוע כי היא מופרכת.

גם העובדה שהתובע השתהה זמן ניכר בטרם הגשת התביעה, אינה מלמדת על מופרכותה. סביר יותר שהיא מלמדת על הקושי של התובע להצליח להגיש את תביעתו כשהוא נמצא מחוץ לישראל. (אעיר כי כתב התביעה, על פי הנטען בו, מביא בחשבון את תקופת ההתיישנות, לפחות לגבי חלק מהרכיבים).

לא היה מצב שבו התובע כבר חוייב בהוצאות כלפי הנתבעת ולא עמד בחיוב זה.

לפיכך, בהתאם להלכה הפסוקה - אין מקום לאמץ בעניינו של התובע את ההוראה המתאפשרת מכח תקנה 519 ולחייב אותו להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

8. אשר על כן - אני דוחה את הבקשה.

9. במהלך ההתדיינות בתיק העיקרי, יוכלו ב"כ הצדדים לטעון את טענותיהם בענין הוצאות המשפט בשל בקשה זו.

10. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה, רשות לערער על החלטה זו, תוך 15 ימים מהיום שבו ההחלטה תומצא לו.

ניתנה היום, כ"ב בחשון תשע"ג, 7 בנובמבר 2012, בהעדר הצדדים.