רקע

1. מונחת לפני תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, ילידת 1943, בתאונה מיום 18.4.08.

לטענת התובעת, נפגעה מרכב בו נהג הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בשעה שחצתה את הכביש במעבר החציה בעיר מגוריה, צפת. לטענתה, הנתבע לא שם ליבו אל הדרך, שעה שתר אחר מקום חניה ואגב כך פגע בה וגרם לנפילתה ארצה ולפגיעות בחלקי גוף שונים, בין היתר בגבה ובצווארה.

1. הנתבע 1 הוא הנהג הפוגע, הנתבעת 2 בטחה את השימוש ברכב בו נהג הנתבע בזמנים הרלוונטיים לתאונה. הנתבעים הגישו כתב הגנתם וכפרו בגרסת התובעת. לדבריהם, פגיעת התובעת לא נגרמה על ידי הנתבע אלא בנסיבות אחרות אשר אינן מקימות חבות.

נסיבות התאונה

1. בכתב התביעה נטען כך:

"ביום 18.4.08 נפגעה מרשתנו, ילידת 1943, עת חצתה את הכביש במעבר חציה, הרכב המבוטח פגע בתובעת והפיל אותה על הכביש"

(סעיף 5 לכתב התביעה).

1. התובעת מסרה בתצהירה כי נפגעה על ידי רכב הנתבע כאשר חצתה את הכביש במעבר החציה בעיר מגוריה (סעיף 3 לתצהיר התובעת). התובעת פונתה באמצעות אמבולנס לבית החולים "זיו" אשר בעיר.
2. הנתבעים טענו כי התובעת כלל לא עמדה בנטל השכנוע ולא הוכיחה כי נפגעה מהרכב של הנתבע 1 ולא הביאה עדים כדי לתמוך בגרסתה, מה גם שהתובעת הציגה גרסה מופרזת על כך שהרכב אשר פגע בה הגיח במהירות והעיף אותה. לשיטתם, המדובר בעדות יחידה של בעל דין דבר אשר מצדיק את דחית התביעה מטעם זה בלבד.
3. העידו לפני מטעם התובעת, התובעת עצמה, בעלה וכן מר דהן, בעל מאפיה הסמוכה למקום התאונה. מטעם הנתבעים העיד הנתבע בעצמו.
4. התובעת מסרה בעדותה כי ביקשה לחצות את הכביש במעבר חציה כאשר פגע בה הנתבע :

"ש: ואז מה קרה?

ת: הגיע אוטו שהעיף אותי.

ש: במהירות?

ת: כן, אפילו לא ידעתי איזה צבע. השוטר אמר לי.

ש: פגע בך והעיף אותך?

ת: כן.

ש: לאיזה מרחק בערך הוא העיף אותך?

ת: אני לא זוכרת, לפחות מטר."

(עמ' 28 ש' 1-9 ובהמשך ש' 15-19 )

1. בעלה של התובעת מסר בעדותו כי הוא לא נכח בשעת התאונה ולא ראה כיצד התרחשה.
2. מר דהן, עד התובעת, בעליה של מאפיה הסמוכה למקום התאונה, מסר בעדותו כי לא ראה את הפגיעה עצמה, אולם בהגיעו למקום, מצא את התובעת מוטלת על הכביש והנהג עומד לידה כשהוא מבוהל מאד (עמ' 25 ש' 17-24 ובהמשך עמ' 26 ש' 14-21). מר דהן מסר כי יש לו הכרות מוקדמת עם התובעת ובעלה, כיוון שלתובעת היתה חנות בגדים סמוך למקום עסקו (עמ' 26 ש' 10-13).
3. הנתבע העיד לפני ומסר כך:

"ש: אתה זוכר את המקרה של הגב' יפה

ת: כן

ש: ספר מה היה

ת: הגעתי למקום זה היה ביום שישי אם אני זוכר, הייתי צריך לקנות חלות מהמאפיה, יש שם מעבר חציה וחניות מהצדדים. באתי לחנות משהו כמו 8 מטר לפני המעבר חציה. האטתי כדי להכנס וראיתי שזה לא מספיק לי, שמתי שוב ראשון ויצאתי. ראיתי את הגב' פתאום נופלת. ראיתי את הראש שלה ונעלם לי מהרקע, הייתי בהילוך ראשון. עצרתי ובאתי לראות מה איתה. הבנתי שהתיק מתנהל עם הביטוח וזהו.

ש: אתה פגעת בה.

ת: לא זוכר שפגעתי בה, אני מניח שמן הסתם היא לא תמציא שפגעו בה, אבל לא היה רעש או בום או משהו טרגי, והייתי במהירות של פחות מהליכה, הייתי גם המום ולא הבנתי מה קרה שם "

(עמ' 35 ש ' 1-21 ובהמשך בשורות 26-29)

בהמשך עדותו השיב כך:

"ש: שאתה אומר שראית אותה נופלת, מאיפה ראית.

ת: מהצד הימני שלי מקדימה. בחזית בפינה הימנית. שוב, אני בגלישה בצומת, עצרתי בימין כדי להכנס ובאתי להכנס לחניה, עצרתי כשעברתי את מקום החניה כדי להכנס, ראיתי שהמקום לא מספיק, כשעצרתי הייתי בהילוך ראשון או ניוטרל, אז שמתי ראשון ונסעתי קדימה בגלישה, במטר או שניים ואז ראיתי אותה בפינה הימנית של הרכב.

ש: אם הגב' אומרת שאתה באת בנסיעה מהירה פגעת בה והעפת אותה כמה מטרים. עמ 28 שורה 5 לפרוטוקול החקירה שלה.

ת: זו הייתה מהירות מאוד מאוד מאוד איטית.

ש: אמרת קודם שאפילו לא הרגשת מכה.

ת: כן, לצערי אני מכיר אם היה מכה ולכן הייתי המום ממה שהלך שם.

ש: ראית איזה סימן על האוטו או שפשוף או מעיכה או דם.

ת: לא.

ש: מה עשית מיד אחרי זה.

ת: עצרתי וירדתי אליה מן הסתרם לראות מה מצבה. וראיתי שהכול בסדר וקראו לאמבולנס והיא התפנתה.

ש: שאתה אומר שראית שהיא בסדר למה הכוונה.

ת: בד"כ רואים אם יש פגיעה או לא, אני לא חלילה מזלזל, אני מאמין שאם היא אומרת שפגעתי בה אז פגעתי בה. אישה בגילה אני מאמין לה."

(עמ' 36 ש' 1-18)

1. מעדותו של הנתבע עולה כי עובר לפגיעה, הבחין בתובעת במעבר החציה ואחר ששילב להילוך ראשון ראה לפתע את התובעת נופלת. גרסה זו מתיישבת אף עם גרסתה של התובעת. משכך, גרסת התובעת אינה עדות יחידה של בעל דין בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות,[נוסח חדש] תשל"א- 1971 כנטען על ידי הנתבעים, שכן היא נתמכת בגרסת הנתבע עצמו ואף בעדותו של מר דהן אשר תאר את אשר ראה, מיד לאחר הפגיעה ובכלל זה את התנהגות הנתבע היוצא מרכבו אחוז בהלה. כל אלה מתיישבים עם גרסת התובעת. לכך יש להוסיף את המסמכים הרפואיים לאחר התאונה, התומכים בגרסת התובעת וכן את התרשמותי מעדות התובעת כאמינה ומשכנעת. אף אם דברי התובעת עשויים להתפרש כנסיון להעצים את הפגיעה, איני מוצאת בכך כדי לפגום באמינותה ובמהימנותה, שכן מוכנה אני לקבל כי התובעת, אישה מבוגרת, בראייתה ובתחושתה, חשה בפגיעה פתאומית וחזקה אשר גרמה לה לבהלה.

לאור האמור אני קובעת כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את נסיבות התאונה, את מעורבות הנתבע ומכאן את חבות הנתבעים.

הנכות הרפואית

1. תיק זה החל את דרכו אצל מותב קודם והועבר לשמיעה בפניי בראשית שנת 2012.

לצורך בדיקת התובעת מונו, עוד על ידי המותב הקודם, ד"ר נחשון רנד, בתחום האורטופדי וד"ר כמאל פרחאת בתחום הפסיכיאטרי.

ד"ר רנד קבע כי לתובעת נותרה נכות משוקללת בשיעור של 45.6%, כאשר 2/3 מהנכות אשר נקבעה, נובע ממצב רפואי קודם ומקורו אינו בתאונה. לפיכך רק 1/3 מהנכות האורטופדית ממנה סובלת התובעת נובע מהתאונה. כך, בין היתר, קבע המומחה כי התובעת:

"סובלת מספונדילוזיס (תהליכי שחיקה ניווניים) מפושט בעמוד השדרה לכל אורכו אשר היה קיים עוד זמן רב טרם התאונה ואף גרם לתסמינים ומגבלות משמעותיים עוד טרם התאונה (וקרוב לודאי שגם להתחלת תהליכי הנזק המילופאתי), והוחמר כנראה עקב החבלה בתאונה. יש לייחס את מרבית נכותה כיום בגין הפגיעות בעמוד השדרה הצווארי והצתני (2/3) למצב קודם ומקצת נכותה כיום בגין בעיות אלו (1/3) הנה תולדת החבלה בתאונה נשואת תובענה זו.

בגין הגבלה בינונית בטווח תנועות עמוד השדרה הצווארי – נכות יציבה בשיעור של 20% על פי סעיף 37(5)ב (מתוכם יש לייחס 1/3 לתולדות התאונה נשואת תובענה זו)

בגין הגבלה קלה – בינונית בטווח תנועות עמוד השדרה המתני – נכות יציבה בשיעור 15% על פי סעיף 37(7)א-ב. (מתוכם יש לייחס 1/3 לתולדות התאונה נשואת תובענה זו)

בגין מילואפתיה צווארית הגורמת לקוואדריפזיס ספסטי קל ביותר – נכות יציבה בשיעור 20% על פי סעיף מותאם 29 (3)(א).(מתוכם יש לייחס 1/3 לתולדות התאונה נשואת תובענה זו)"

ד"ר רנד קבע בחוות דעתו כי הפגיעות כתוצאה מהתאונה גרמו להחמרת מצבה הרפואי של התובעת. כלומר, לא התאונה גרמה לנזקים, אלא שהיא גרמה להחמרתם של נזקים אשר החלו שנים קודם לכן. ד"ר רנד התייחס בחוות דעתו לתיעוד רפואי מעברה של התובעת וסקר באופן תמציתי את התחלואים מהם סבלה קודם לתאונה. עוד ציין ד"ר רנד בחוות דעתו כי התובעת שיתפה פעולה באופן חלקי בלבד ומבלי שעשתה מאמץ מירבי מצידה והעריך כי הסיבה לכך יכולה להיות כתוצאה מכאב או עייפות.

1. ד"ר כמאל פרחאת קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בעקבות התאונה בשיעור של 5% וכי בתקופה של 21 חודשים לאחר התאונה עמדה נכותה הזמנית של התובעת על 10%.
2. בתיק נשמעו ראיות, אולם המומחים לא זומנו לעדות על ידי מי מן הצדדים.

הנתבעת טוענת כי לתובעת עבר רפואי ונפשי עשיר וכי חלק ניכר מן הנכויות מהן היא סובלת מקורם בעברה. התובעת, מנגד, חולקת על הקביעות ועותרת כי תיקבע לה דרגת נכות גבוהה מזו אשר נקבעה, בשני התחומים.

1. הסמכות הסופית לקביעת נכותו של התובע נתונה בידי בית המשפט והמומחים הרפואיים אשר מונו מטעם בית המשפט, הם יועציו (ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי, פ"ד לט(1) 477; ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170; ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ).

אם מבקש צד זה או אחר לסתור קביעותיו של מומחה מטעם בית המשפט, אזי חקירתו של המומחה היא הדרך להעמיד את חוות דעתו במבחן ולנסות להוכיח כי קביעה זו אחרת דינה להידחות.

כאמור, איש מן הצדדים לא זימן את המומחים לחקירה על חוות דעתם.

כך גם לא הוגשו לעיוני מסמכים כלשהם שיש בהם כדי לסתור או לפגום בקביעות המומחים. טענת התובעת כי אם נמנעה הנתבעת מהגשת מסמכים רפואיים אודות עברה הרפואי של התובעת, יש בכך כדי להביא לדחיית חלק מחוות הדעת המתייחס לכך, איני יכולה לקבל. הצדדים לא הגישו לעיוני מסמכים רפואיים. חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט הן מטיבן ראיות בתיק. התובעת אינה יכולה לטעון, מחד, כי מבקשת היא להסתמך על חוות דעת המומחה בתחום האורטופדי ביחס לשיעור הנכות הכולל, אך מתנגדת היא לקביעות המומחה לגבי עברה הרפואי הקודם, כאשר ביחס לכך, התנגדותה מבוססת על כך שלא הוגש החומר הרפואי המצביע על כך. ההפך הוא הנכון, אם חפצה התובעת להוכיח כי נפל דופי בייחוס המומחה חלק ניכר מן הנכות לעברה, הנטל עליה להוכיח זאת והיה עליה, לכל הפחות, להגיש מסמכים רפואיים ולנסות לתמוך טענותיה בכך.

בהקשר לכך אומר כי לאור טענות התובעת, ביקשה דווקא הנתבעת, במהלך סיכומיה, להגיש את מלוא החומר הרפואי ואילו התובעת התנגדה לכך ארוכות ונחרצות. הנתבעת לא ביקשה להתנגד לקביעות הרפואיות אשר נקבעו על ידי המומחים, אך דווקא התובעת, כאמור, ביקשה להתנגד לכך. לאור מהות הטענות אשר נטענו רק בשלב הסיכומים, טענות כלליות בלבד ומאחר שהמומחים לא זומנו לחקירה ומצאתי כי חוות דעתם מקובלות עלי, סברתי כי אין חשיבות למסמכים הרפואיים אשר שימשו בסיס לחוות דעת המומחים.

חוות דעתו של המומחה עומדת בשלמותה כראיה בתיק ואם חפצה התובעת לטעון כך או אחרת ביחס לקביעות המומחה, היה עליה לזמנו לחקירה או לנסות להוכיח באמצעות הגשת מסמכים כי יש לסטות מקביעותיו. התובעת לא עשתה דבר מכך.

" על המומחה "לשתף" את בית - המשפט: הן בהליכי קליטת העובדות המשמשות בסיס למסקנותיו, והן בהליכי "העיבוד שבמומחיות" המביאים להסקת המסקנות. "שיתוף" כזה מקטין ככל שניתן את "תלותו" של בית – המשפט בממצאים הנקבעים בידי "אחר"...

העמדה שהוצגה בהקשר זה בע"פ 889/79, מותנה במקצת מאוחר יותר: "די להגיש בשלב הראשון את חוות הדעת...(ההדגשה במקור) אין צורך להגיש במסגרת חקירה ראשית את חומר הבדיקה או דפי העבודה.. די אם המומחה מסביר את שיטת עבודתו... נראה כי אכן מדויק יותר להתייחס אל "עדותו" של המומחה כאל "חוות דעת", להבדיל מ"עדות" של המומחה כאל "חוות דעת", להבדיל מ"עדות" שמוסר עד רגיל על שקלט בחושיו."

(קדמי, על הראיות, בעמ' 778)

המומחה אשר ממונה מטעם בית המשפט, משמש ידו הארוכה של בית המשפט, הוא אשר מביע את דעתו לאחר שערך בדיקה לתובע, ואחר שעיין בתיעוד רפואי (ואף יכול שיבקש מתובע לעבור בדיקות נוספות), מוסר הוא את ממצאיו אשר בתחום מומחיותו. בית המשפט אינו כבול לחוות הדעת של המומחים ואף במקרים חריגים יכול לפסול אותן אולם ככלל, חוות דעתו של המומחה מהווה ראיה אשר עליה מסתמך בית המשפט.

ב"כ הנתבעת מסר כי למומחים נמסרו מסמכים רפואיים רבים.

עיון בחוות הדעת האורטופדית מלמד כי מפורטים בה תחלואיה השונים הקודמים של התובעת וניתן ההסבר מדוע זה מצא המומחה לקשור בין חלק מן הנכות כיום לממצאים מהעבר. אכן, התייחסות המומחה היא תמציתית אולם יש בה די כדי לקבל את קביעתו ביחס למצב רפואי קודם.

יוצא כי איני מקבלת את טענת ב"כ התובעת. הונחה תשתית ראייתית מספיקה וחוות דעתם של המומחים עומדת על כנם.

1. טענת התובעת כי בתחום האורטופדי יש לייחס את מלוא הנכות שנקבעה ככזו אשר נבעה מן התאונה לאור עקרון הגולגולת הדקה, היא טענה שיש להוכיחה. אין די להעלותה בסיכומים מבלי שטרחה התובעת להציג בפני המומחה את טענותיה או לכל הפחות להציג בפני בית המשפט את המסמכים הרפואיים התומכים בטענתה.

עיון בחוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי מלמד כי המומחה מצא בעברה של התובעת תיעוד של תהליכי שחיקה לאורך שנים וקובע באופן ברור כי מצבה של התובעת הוחמר כתוצאה מן התאונה.

כאשר עסקינן בהחמרת מצב, לא יוחל עקרון הגולגולת הדקה, שהרי עקרון זה שמור לאותם מצבים בהם הנזק כלל לא היה גלוי קודם לתאונה (ע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529, 561; ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' יצחק בן הרוש, פ"ד מד(1) 160).

במקרה דנן, חרף טענות התובעת בפני המומחה, מתברר כי בעברה תלונות על כאבים ועדויות לכך שהתאונה הנדונה כאן בהליך זה רק החמירה את הנזקים שהיו לה לתובעת קודם לכן.

לפיכך, אני מוצאת לדחות את טענת התובעת כי בשל עקרון הגולגולת הדקה, יש לייחס את מלוא הנכות האורטופדית לתאונה.

1. אשר לטענת התובעת כי בתחום הפסיכיאטרי, בו נקבעה נכות צמיתה בת 5%, יש לקבוע נכות בשיעור 10% לאור קביעת המומחה כי חלק מן הנכות נובע מן הנכות האורטופדית, גם טענה זו אני מוצאת לדחות.

המומחה בתחום הפסיכיאטרי לא הוזמן להיחקר על חוות דעתו. עיינתי בחוות הדעת ובהסברו של המומחה בעניין התחשבות בתגובת התגובה הנפשית הנובעת מפגימה. עניין זה אף מתיישב עם הכלל כי ניזוק אינו יוצא נשכר וכי אין מקום לקבוע שיעור נכות כפולה הן בגין הפגימה הקלינית הן בגין הנכות הנפשית אשר נכללת בשיעור הנכות הקבועה לצד כל פגימה. עם זאת, עיון בחוות דעתו של המומחה מלמד כי המומחה קבע את נכותה של התובעת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון, ממועד התאונה ועד לים 12.1.10 קבע 10% נכות זמנית ואילו בהמשך נקבעה נכות צמיתה בגובה 5%.

1. אחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם המומחים, אני מקבלת את קביעתם באופן מלא. נחה דעתי כי המומחים מלבד הבדיקה הקלינית אשר ערכו לתובעת, הסתמכו על תיעוד רפואי אשר נמסר לעיונם על ידי הצדדים והדבר אף בא לביטוי במסקנותיהם ובקביעותיהם בחוות דעתם. אשר על כן אני קובעת כי הנכות הרפואית המשוקללת ממועד התאונה ועד ליום 12.1.10 עומדת על 23.68% ובמעוגל 24% (נכות אורטופדית צמיתה הנובעת מן התאונה ונכות פסיכיאטרית זמניצ) ואילו ממועד זה ואילך, מועד קביעת הנכות הצמיתה בתחום הפסיכיאטרי, הנכות הרפואית המשוקללת, היא בשיעור של 19.44% (נכויות צמיתות בשני התחומים).

הנכות התיפקודית

1. בהעדר ראיות אחרות, עשויה הנכות הרפואית ללמד גם על הנכות התפקודית, היינו על הגריעה מכושר ההשתכרות. התובעת טוענת כי נכותה התפקודית עולה על זו הרפואית. לטענתה, עובר לתאונה, לא נזקקה לעזרה כלשהי והיא עבדה וניהלה שתי חנויות אשר בבעלותה, שנים רבות באופן עצמאי וללא כל סיוע. לאחר התאונה, הפכה התובעת למוגבלת בתנועותיה באופן שמנע ממנה בפועל מלהמשיך ולעבוד. ב"כ התובעת ביקש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 30%.
2. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי הנכות ממנה סובלת התובעת מקורה בעברה של התובעת וכפועל יוצא מגילה ומאירועים אשר התרחשו בעברה. לטענת הנתבעים, מצבה הרפואי של התובעת הושפע רק במעט מהתאונה.

הנתבעים טענו כי תמיכה לטענה זו אפשר למצוא בסתירות שהתגלו בגרסת התובעת ביחס לנסיבות התאונה עצמה כאשר בפועל, לכל היותר התובע קיבלה מכה קטנה מרכב אשר נסע במהירות נמוכה מאד ועל כך מעידים הנזקים הפעוטים שנגרמו לה בעקבות התאונה.

1. התובעת עבדה קודם לתאונה בחנות בגדים אשר בבעלותה משנת 1973. בתצהיר מטעמה מסרה כך:

"21. מאז התאונה איני מסוגלת לבצע את עבודות משק הבית באותו היקף כפי שנהגתי לעשות בעבר לרבות פעולות הדרושות לאחזקת הבית כגון עריכת קניות, ניקיון וכד'. כתוצאה מכך נאלצתי להסתייע בעזרת צד ג' באופן מוגבר לשם ביצועם. אני מוגבלת וסובלת מכאבים עזים בעת ביצוע פעולות אלמנטריות ופשוטות: אני מתקשה בביצוע תנועות בכתף, בהחזקת חפצים, בעלייה על סולם, וסובלת מכאבים גב וצוואר קשים.

22. בעלי הינו אדם לא בריא, לאחר אוטם בשריר הלב, וכתוצאה מהתאנה איני מסוגלת עוד לטפל בו ולסעוד אותו.

23. כתוצאה מהתאונה אני סובלת מעצבנות יתר, מצב רוח ירוד, פחד וחרדה מלעבור במעבר חציה וקשיי שינה. אני סובלת מדיכאון ומטופלת בתרופות פסיכיאטריות. אני סובלת מדיכאון וישנם ימים בהם איני מסוגלת לקום מהמיטה. אני סובלת מעצבות יתר ומצב רוח ירוד והדבר גורר לירידה בחשק בכל מרכיבי בחיים, בין היתר ביחסים החברתיים, בעבודה וכן ביחסיה עם המשפחה.

24. לפני התאונה הייתי בעלת חנות בגדים בצפת (משנת 1973). כתוצאה מפגיעותיי בתאונה נאלצתי להפסיק לעבוד בחנות ונאלצתי ולהפעיל את החנות בעזרת שתי עובדות שכירות, מכיוון שאינני מסוגלת לבצע עבודות בחנות כגון הרמת חפצים וסחורות, סידור מדפים, עלייה וירידה בסולם. כמו כן, מאז התאונה אני סובלת מחרדות שהשפיעו על יכולתי לעבוד מול ספקים ולקוחות"

(ראו סעיפים 21-24 לתצהיר)

1. בעדותה מסרה התובעת לעניין כושר תפקודה עובר לתאונה, את הדברים הבאים:

"ש: בתאונה היו לך בעיות, היו לך בעיות גב וצוואר לפני התאונה

ת: אני עובדת 50 ומשהו שנה, תמיד בן אדם בגיל כזה שמתחיל לעבוד, מדי פעם יש לו גם כאב, לא יכול להיות שלא יהיה לאדם כאב גב או משהו. אבל לא בצורה שאני לא יכולה היום לעלות מדרכה. בחנות עבדתי 37 שנים ועליתי על סולמות. לא לקחתי חופש מחלה אפילו 10 ימים. המצב הדרדר שאני אפילו לא יכולה לסגור את הידיים ונופלים לי דברים.

ש: כמה זמן יש לך את החנות בגדים.

ת: משנת 73 אחרי מלחמת יום כיפור.

ש: היא שלך בבעלותך.

ת: לא של החנות, אלא בעלת העסק. המבנה בשכירות.

ש: העסק שלך.

ת: כן.

ש: הוא עדיין קיים.

ת: כן ועובדים בו שני אנשים עובדים שכירים. "

(ראו עמ' 29 ש' 21 -33)

בהמשך נשאלה התובעת האם גם בעבר העסיקה עובדים שכירים והתובעת השיבה כי לעיתים בחגים העסיקה עובדת שכירה לעזרה וכאשר נשאלה לגבי המסמכים על הכנסות העסק אשר צרפה לתצהירה השיבה כי המסמכים מתייחסים לשתי החנויות ללא הפרדה (ראו עמ' 30 ש' 3-6).

1. כאשר נשאל בעלה של התובעת לעיסוקו, השיב כי משנת 2005 אינו עובד ובעקבות פגיעתה של התובעת, לעיתים הוא הולך לחנות ולבנק וכיוצא בזה (ראו עמ' 23 ש' 3-4).
2. התובעת טענה כי אותן עובדות שכירות החלו לעבוד רק לאחר התאונה ורק לאור מגבלותיה בעקבות התאונה. אותן עובדות לא הובאו להעיד חרף חשיבות עדותן בשאלת אבדן כושר ההשתכרות והקשר הנטען בין העסקתן לבין מוגבלותה של התובעת. הימנעות מהבאת ראיה, כידוע, תתפרש, ככלל, לחובתו של בעל הדין (קדמי, על הראיות, כרך ד, עמ' 1891).
3. אחר שבחנתי את טענות התובעת, אני מוצאת כי לא הוכח שהנכות התפקודית עולה על זו הרפואית. עסקינן באישה מבוגרת, אשר בעת התאונה היתה כבת 65 וכיום היא בת 70. הטענה כי בגלל הפגיעה האורטופדית אשר נגרמה בתאונה אין היא יכולה לעבוד עוד אינה מתיישבת עם קביעות המומחה בתחום ומעבר לכך, גילה של התובעת ומצבה הרפואי עוד קודם לתאונה מצביעים על ירידת כושר התפקוד ביחס לעבר וזאת ללא קשר לתאונה. מנגד, לא מצאתי כי הוכח שהנכות התפקודית צריכה להיות נמוכה מזו הרפואית.

לפיכך, אני מוצאת להעמיד, לצרכי חישוב הפיצוי, את הנכות התפקודית בהתאם לנכויות הרפואיות שנקבעו לעיל, היינו עד ליום 12.1.10 24% ואילו ממועד זה ועד גיל 70 על 19.44%.

בסיס השכר לחישוב

1. בענייננו, התובעת ילידת 1.1.1943. ביום התאונה, 18.4.08 היתה כבת 65 וכיום היא כבת 70.

התובעת, עצמאית זה שנים, ניהלה שתי חנויות עד למועד התאונה.

התובעת הציגה טפסי שומה לשנים 2007-2009 המראים ירידה בהכנסות. התובעת ביקשה פיצוי בגובה ההפרש בין ההכנסה החודשית הממוצעת לשנת 2007, קודם לתאונה- 4,151 ₪, לבין ההכנסה החודשית הממוצעת לשנת 2008, לאחר התאונה – 2,074 ₪. לטענתה, ההפרש הוא בסך של 2,077 ₪ לחודש.

אותה השוואה ביחס לשנת 2009 מגלה הכנסות נמוכות בהרבה כאשר ההפרש החודשי הממוצע הוא 3,480 ₪.

לשיטתה של התובעת, יש לחשב את הפסד שכרה לפי הפרש ההכנסה בפועל ולא לפי אחוז הנכות.

1. ב"כ הנתבעים טען כי התובעת הסתמכה על נתונים המתייחסים לשתי החניות ואילו היא מנהלת חנות אחת בלבד כאשר בתה היא שמנהלת את החנות השניה. לטענתו התובעת לא הוכיחה את הפסד ההכנסות ככל שנגרם בפועל.
2. לאחר ששקלתי את הטענות, אני סבורה כי לא הוכח שהפסקת עבודתה של התובעת בחנות אותה ניהלה, נבעה מן הנכות כתוצאה מהתאונה. לאור גילה של התובעת ובשים לב לקביעות המומחים בדבר נכויות קודמות ובפרט לאור שיעור הנכות אשר נקבע בסופו של דבר, כנכות הנובעת מן התאונה מושא הליך זה, אזי איני יכולה לקבל את טענת התובעת כי נכותה מן התאונה גרמה לכך שלא תוכל עוד לעבוד וכפועל יוצא יש לחשב את הפסד שכרה לפי הפרש ההכנסה בפועל.

שכרה החודשי של התובעת, בהתאם לדיווחיה לרשות המיסים, בשנת 2007, קודם לתאונה, עמד על סך של 4,151 ₪. סכום זה, כאשר הוא משוערך להיום, עומד על 4,500 ₪.

מאחר שהתובעת היתה בעת התאונה לאחר שנים רבות של עבודה ועל סף פרישה לגמלאות, אין מקום ליטול בחשבון עליית שכר אינדיווידואלית שכן בסבירות גבוהה, השתכרותה לא היתה עתידה לעלות.

לפיכך, 4,500 ₪ הוא בסיס השכר שלפיו יחושבו הפיצויים בגין אבדן השכר.

הפסדי שכר לעבר ואבדן השתכרות לעתיד

1. עיון במסמכים מלמד כי ממועד התאונה, 18.4.08 ועד ליום 24.8.08 היתה התובעת בתקופת ימי מחלה.
2. טוענת התובעת כי גם בתום ימי המחלה, לא שבה לעבודתה בחנויות, אלא החלה להפעיל את החנויות באמצעות שתי עובדות שכירות. בחוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, ד"ר רנד, צויין כי התובעת מסרה לו כי בחלוף ארבעה חודשים ממועד התאונה, שבה לעבודתה

בחנות אך בהמשך, הפסיקה עקב קשייה.

התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק של אבדן שכר לעבר בסך של 95,416 ₪ ואבדן לעתיד בסך של 70,546 ₪ זאת אחר שערכה חישוב לפיו תעבוד עד גיל 72.

הנתבעים ביקשו להעמיד את הפיצוי בראש נזק של הפסדי שכר לעבר על סך של 10,440 ₪ ואילו בגין הפסדי שכר לעתיד, טענו כי אין מקום לפיצוי מפאת גילה של התובעת ומפאת מצבה הבריאותי אשר אינו נובע מהתאונה.

1. כידוע, חזקה היא כי גיל הפרישה מן העבודה, הן לשכיר והן לעצמאי, הוא ביום הגיעם לגיל 67, אך זאת בהיעדר ראיות אחרות. עם זאת, ביחס לעצמאי, התגבשה בפסיקה חזקה לפיה גיל הפרישה של עצמאי הוא 70 ואם חפץ הצד שכנגד לטעון אחרת, דווקא עליו הראיה.

(ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 918, קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, כרך א, עמ' 360-364).

1. התאונה אירעה, כזכור, עוד קודם הגיע התובעת לגיל 67, אולם על פי עדותה, תפקדה באופן עצמאי בחנויותיה. טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת. עסקה של התובעת הוא כאמור ניהול חנויות בגדים ובעיסוק שכזה, לאור מהותו, דומה כי אין מניעה להמשיך לעבוד גם מעבר לגיל הפנסיה.

התובעת טענה, אמנם, כי יכולה היתה להמשיך ולעבוד עוד שנים רבות, אף מעבר לגיל 70, אולם בהיעדר ראיות לכך ובהעדר ראיות הסותרות את החזקה, מוצאת אני ללכת על פי החזקה ביחס לעצמאים ולחשב את אבדן ההשתכרות עד לגיל 70, כלומר, עד לחודש ינואר 2013, מועד הגעתה של התובעת לגיל 70, ולא מעבר לכך.

1. התובעת הינה כיום בת 70, אחר שקבעתי כי יש לקבל את חוות דעת המומחים במלואן ולאחר שקבעתי כי נכותה התפקודית של התובעת היא בהתאם לנכותה הרפואית, יש לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק של הפסד שכר לעבר בלבד, עד גיל 70.

החישוב יתבצע בשלושה שלבים:

הראשון, בהתאם לימי מחלתה של התובעת, לארבעה וחצי חודשים ממועד התאונה, אי כושר מלא.

השני, מתום ימי המחלה ועד ליום 12.1.10 (תום תקופת הנכות הזמנית הפסיכיאטרית), לפי נכות משוקללת של 24%.

השלישי, מיום 12.1.10 ועד ליום 1.1.13 מועד בו הגיעה התובעת לגיל 70, לפי נכות משוקללת של 19.44%.

חישוב על פי התקופות האמורות כאשר בסיס השכר הוא 4,500 ₪ מוביל לסכום כולל של הפסדי שכר בסך של 70,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. התובעת טענה בסיכומיה כי עובר לתאונה תפקדה באופן מלא בביתה, ללא כל עזרה במשק הבית וסעדה את בעלה אשר נזקק לעזרתה בעקבות אירוע לבבי שעבר. מאז התאונה התובעת מתארת מצב שבו אינה יכולה לתפקד הן פיזית הן נפשית. התובעת אינה מסוגלת לנהל את משק ביתה ונזקקת לעזרה מסוג זה וכן מאז התאונה היא סובלת מעצבות ועצבנות יתר, חרדות ודיכאון והיא נוטלת תרופות פסיכיאטריות. כן ואין ביכולתה לסעוד את בעלה.

בראש נזק של עזרת צד ג' מבקשת התובעת להעמיד את הפיצוי על סך 60,000 ₪ לעבר וסך של 228,282₪ לעתיד וזאת על בסיס עזרה חודשית בעבר בסך של 2,000 ₪ ועזרה חודשית לעתיד בעלות של 1,500 ₪.

הנתבעים טענו כי די בפיצוי, לעבר ולעתיד, בסכום כולל של 8,000 ₪.

1. התובעת הציגה אישורים על תשלומים לביטוח הלאומי בגין עובדת במשק בית. בשלושת החודשים העוקבים לתאונה, בעלות חודשית של 650 ₪ ובששת החודשים הבאים בעלות חודשית ממוצעת של 850 ₪. לא הוגשו דיווחים שוטפים אלא רק אלו לחודשים יולי עד ספטמבר 2010 שם מדובר על עלות חודשית ממוצעת של 1,330 ₪.

אין ספק כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה מרובה זאת בהתחשב במהלך הטיפול בה . אם זאת, אין להתעלם מגילה של התובעת וחלק הנכות הניכר אשר אינו נובע מן התאונה. לפיכך, לאחר שנטלתי בחשבון את טענות התובעת המבוססות על המסמכים המפורטים ומנגד, את טענות הנתבעת ואת מצבה הרפואי הכולל של התובעת, אני מוצאת להורות על פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.

ביחס לעתיד, גם כאן, אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובלי, הנוטל בחשבון את גיל התובעת, הראיות המוגבלות שהובאו בעניין זה כמפורט לעיל, נכויותיה הנוספות ואת חלק הנכות האורטופדית אשר הוא שעלול להגבילה ולחייב עזרת צד ג', בסכום כולל של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות

1. התובעת טענה כי כתוצאה מהתאונה, סייעו וטיפלו בה בני משפחתה ובנוסף טענה כי על הנתבעת לשאת בעלות הניתוח שנאלצה לעבור בסך של 11,912 ₪ וביקשה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 50,000 ₪ גלובאלי ובראש נזק של הוצאות לעתיד ביקשה להעמיד את הפיצוי על סך של 35,000 ₪ גלובאלי.
2. הנתבעים טענו כי התובעת לא הצביעה על טיפולים רפואיים כלשהם בגינם נאלצה לשלם מעבר לסל הבריאות ואשר אינם ממומנים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד- 1994 ולא הציגה קבלות המפרטות את סוג הטיפול ועלותו. בנוסף התייחסו הנתבעים לקביעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי לפיו התובעת לא תידרש לקבל טיפול בתחום זה בעתיד וביקשו להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 1,000 ₪ .
3. עיון במסמכים הרפואיים מלמד כי הניתוח אותו עברה התובעת לא היה כתוצאה מן התאונה, אלא נדרש לאור שינויים ניווניים. עם זאת, מאחר שהמומחה פסק כי התאונה החמירה את המצב, אני מוצאת לפצות באופן חלקי בגין עלויות הניתוח וכן בגין הוצאות נוספות אשר בחלקן נתמכות גם בקבלות אשר הוגשו על ידי התובעת.

לפיכך, לאחר ששקלתי בדבר, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 15,000 ₪ סכום אשר משקף באופן ראוי את ההוצאות של התובעת בהתחשב בנכות היחסית אשר נקבעה על ידי המומחים.

כאב וסבל

1. הפיצוי בגין ראש נזק זה, הנוטל בחשבון את גיל התובעת, נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת ומשך האשפוז, והמחושב לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו- 1976, מוביל למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 26,000 ₪ במעוגל.

סוף דבר

1. סך כל הפיצוי שישולם לתובעת עומד אם כן על 151,000 ₪.

לסכום הכולל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ ואגרות בית המשפט משוערכות למועד התשלום.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא לב"כ הצדדים את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, ‏ז' תמוז תשע"ג, ‏15 יוני 2013, בהעדר הצדדים.